כאן גרושים בכיף: "אנחנו עד המוות ביחד"

14 שנים שרה פון שוורצה (42) ואבי שכוי (51) היו נשואים. בדירה שוקקת תרבות בתל אביב הם גידלו שלוש בנות יפהפיות (בנות 16 וחצי, 13 ושמונה). היא שחקנית תיאטרון וטלויזיה מוערכת ("חברות הכי טובות", "המלט" "מעורב ירושלמי", כרגע משחקת ב״מימונה״ בבית לסין, ב״או אלוהים״ בקאמרי ו״בכל מקום באמבטיה״ בתמונע) והוא מעצב תפאורות ("ספר הג'ונגל", "משחקי ילדים", "החלום הוא צייר גדול" ועוד). לפני שלוש שנים הם הורידו מסך על היחד הזוגי, אבל לא על ההורי. את הרגע שבו הם סיפרו לבנות הם מעדיפים לשכוח.

הסיפורים הקודמים בסדרה:

• רתם ויאיר: "אני חושבת שאני אוהבת נשים"
• דלית ואבי: "הגירושים נפלו עלי כמו פצצה"
• ענת וגוסטב: "התגרשנו כדי להישאר חברים"
• ורדה ואיציק: "הוא הגרוש הכי נפלא בעולם"
• פלורנס ונעם: "איתי לא תריבי"
  

סימנים שקדמו לפרידה?

אבי: הייתה עייפות, עייפות החומר. רוב ההתנהלות שלנו סבבה סביב הבית, הילדים ובסופו של דבר נשאר לנו מעט מאוד בשביל עצמנו. ככה לאט לאט זה דעך ודעך ובסוף זה נגמר. שנינו הרגשנו שזה כבר הסוף. רבנו הרבה. וגם המצב הכלכלי הוסיף לא מעט למתח. היה איזה סוג של יאוש במערכת היחסים. עד שעלה הרעיון להיפרד. במהלך הזוגיות היינו בטיפול כמה פעמים, אבל בשלב הזה ויתרנו. שנינו הבנו שזה נגמר וזה היה הדדי.

שרה: אני חושבת שהסימנים הם כשיוצאים ממך דברים לא טובים, כשאתה באמת לא כייפי. זה מה שאני הרגשתי לגבי עצמי. לא יודעת אם ייחסתי את זה בהתחלה לבעיה אישית שלי. באופן כללי הרגשתי שאני לא חיה נכון. ניהלנו הרבה שיחות בינינו שלוו באיומים כמו "אם זה וזה לא משתנה..." אבל בעיקרון לא אהבתי את הצבעים שיצא ממני. אני זוכרת שקצת לפני הפרידה הייתי חולה במחלת הנשיקה ומצאתי את עצמי הולכת ברחוב, בקושי עולה על הבמה ואין לי קול. הבנתי שאני צריכה לעשות שינוי, שמשהו פה לא נכון, לא מגדיל אותי ולא מעצים וזה הרי מה שבית אמור לעשות. רק היום אני מבינה את זה כי בזמן אמת כשהרגשתי ככה אמרתי לעצמי "השינוי הוא פנימי. את צריכה להשתנות", אבל לא הכול הוא פנימי. לאט לאט עם הגיל אתה מבין שיש לך רק את עצמך וכמה אתה יכול להאשים רק את עצמך.

הרגע בו סיפרנו לילדים

אבי: "לא זוכר את הרגע הזה. יש לי נטיה לשכוח דברים שאני לא נהנה מהם. אני זוכר שלקטנה, שהיתה אז בת חמש, לא כל כך סיפרנו. דיברנו עם הגדולות. היו להם כבר הורים שנפרדו בכיתה, כך שזה לא היה משהו יוצא דופן וחדש וגם לאור כל המריבות שהיו לנו בבית הן קלטו שדברים לא עובדים. אני זוכר שהסברנו להן שנמשיך לאהוב אותן ולהיות ההורים שלהן ושלא הכול משתנה. אמרנו להן שאנחנו לא שונאים אחד את השני, שדברים נגמרים כמו הרבה דברים שנגמרים וששנינו נשתדל להקל עליהן.

שרה: לא רוצה לדבר על זה. זה מוות. אני משתדלת כמה שפחות לחשוב על הרגע הזה. זה רגע של מוות. זה רגע שאני לעולם לא ארצה לשחק אותו או לכתוב עליו. גם על איך שהן הגיבו אני לא רוצה לדבר.

החודשים הראשונים

אבי: היו הרבה פחדים 'מה יקרה', 'מה נעשה', הרבה שאלות צצות. בעיקר סביב הילדים. זה לא פשוט. החלטנו שאיכשהו נשתדל לשמור על שפיות, בעיקר בגלל שהבנות שלנו מאד חשובות לנו. השתדלנו לא לערבב אותן במה שעובר עלינו. לי באופן אישי היה מאוד קשה. הייתי מאוד בדיכאון. גם לפני וגם אחרי. אני אפילו לא זוכר מי עזב את הבית... אני חושב ששרה עזבה... בעצם, אם אני לא טועה.. אני כבר לא זוכר.

שרה: תהליך העזיבה היה מאוד מורכב. שנינו בעצם עזבנו. השארנו בית וכל פעם מישהו אחר מאיתנו היה בא לישון איתם. זה שיעור חשוב שההורים צריכים לעבור, כי אם הם חושבים שקל לילדים לעבור מבית לבית. שיתנסו בזה בעצמם. אני חוויתי על עצמי מה זה לארוז תיק וללכת. בעיני זו השיטה שצריכה להיות, אבל לצערי זה לא מתאים לעולם המודרני. הבעיה הייתה שלא היו לנו חיים - כי זה אומר שצריך להשכיר שלושה בתים, בית עם הילדים ודירת רווקים לכל אחד. מי יכול לעמוד בזה?

אחרי הפרידה

אבי: לילדות הייתה נפילה. אני חושב שמי שהכי נפגעה מזה הייתה הקטנה. היא הייתה עצבנית ונראתה רוב הזמן עצובה. היא שאלה אם נחזור להיות ביחד ואם נמשיך להיות ההורים שלה. הסברנו לה שאנחנו לא מסתדרים בינינו ולכן החלטנו להיפרד ואנחנו רק לא גרים ביחד. הבהרנו לה ששנינו מאוד אוהבים אותה ואת האחיות שלה ושיש לה בית אצל אבא ובית אצל אמא. אנחנו די מדברים אליהן בגובה העיניים וזה קצת מקל על הדברים. מבחינתי, זו הייתה תקופה קשה. חזרתי אל הבית של ההורים שלי בנס ציונה, לקח לי זמן עד שהתאוששתי. היו מקומות שהייתי עצבני וכעסתי. היו מאבקים. לא הכול היה גן של שושנים. בכל פעם שזה קרה נשמתי עמוק, אמרתי לעצמי שאני לא רוצה לעשות נזק יותר גדול ממה שכבר נעשה. ואם אני כרגע כועס על שרה, זה לא קשור לילדות והן לא צריכות לספוג את זה. זה דברים ששמרתי בשבילה ולא חסכתי את זה ממנה.

שרה: בגלל שהבנות שלי הן כל עולמי זה הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים. הבחירה הכי קשה. זה העניין. אתה אף פעם לא יודע מה נכון לעשות בחיים. מלמדים אותנו שיש ספר חוקים, שיש את 'הבחירה הנכונה' - אין נכונה, יש בחירה. יכול להיות שהייתי נשארת וזה היה מסתדר ויכול להיות שלא. מי קבע מה נכון? יש את מה שאני רוצה לעשות ואת מה שאני יכולה לעשות. ברגע שעברתי את הטלטלה הזאתי חשבתי מה טוב לילדים. את הבחירה האגואיסטית כבר עשיתי. ידעתי שילדים צריכים לראות את ההורים שלהם מאושרים, ידעתי שאבי מקסים ושאני מקסימה ושלא רואים את זה בבית. ואם יש בי משהו שאני לא אוהבת, אני מנסה לשנות אותו. לא לחכות עד שהם יגדלו וילכו מהבית ולחשוב על זה ששיחקתי להם משחק כל החיים. זו בחירה כל כך מורכבת. וזו הסיבה שאני לא אומרת לאנשים אחרים מה לעשות. אני כן ממליצה לאנשים דבר אחד - לא לשחק עם הילדים. לא למכור להם תמונת שקר. אם אתה לא מאושר - הם יודעים. ילדים לא שומעים מה אתה אומר - הם רואים מה אתה עושה. אני יכולה להגיד להם המון דברים על פמיניזם ועל פציפיזם אבל אם יש בי אלימות וכעס לא עשיתי כלום. זה המוטו שלי. להראות להם בעשייה ולא בבלה בלה.

גיבוש ההסכם

אבי: אין לנו הסכם חתום עדיין, אבל סיכמנו בינינו בעל פה. שרה פנתה לנעמ"ת וקיבלה מהם הסכם כתוב שאני לא אהבתי. מכיוון שלא רצינו להשקיע בעורך דין, לא הגענו לסיכום כתוב בצורה מסודרת. החלטנו להתחבר למה שמקובל - יומיים בשבוע וכל שבת שניה. שרה עשתה חישוב של מזונות. גם ככה לא היה לנו הרבה רכוש.

שרה: החלטנו בינינו מה שמקובל. כשהייתי בנעמ"ת הסבירו לי מה מגיע לי. אבל היה ברור שאני לא אקבל את זה. לא כי מישהו רע. כי זה בלתי אפשרי באפשרויות הקיימות. אני חושבת שכשאנשים נפרדים הם עושים שגיאה מספר אחת - הם פונים לחוק. ואין לזה חוק. יש ילדים ושני אנשים שעשו אותם יחד - זה אישי. קודם תלמד את כל האפשרויות הראשוניות. אנשים שוכחים את החמלה ועושים על חשבון הילדים מלחמה. המטרה היא שהילדים יצאו עם הכי פחות צלקות שאפשר. אני רוצה לראות את הבנות שלי מחייכות ואני רוצה לראות את אבי בכל ארוחה משפחתית ושיהיה טוב להם וגם לי ובשביל זה צריך חמלה. הכעס לא מביא לכלום. רק גורם להוציא המון כסף שאמור להיות מושקע בילדים, הון תועפות של כסף על בתי משפט, מגשרים, עורכי דין. עדיף להסכים על דברי יסוד, לתת לדברים לשקוע. ברגע שנפרדים זה ממש לא משנה אם אני אקבל את המכונת כביסה או את הדירה. לא בשלב הזה. אחרי שנה יש פחות כעסים ואז אפשר לשבת.

המחשבה המנחה היא: עשיתי ילד עם מישהו ואני אהיה איתו בקשר כל החיים. אנחנו עד המוות ביחד. זה כמו להתחתן מחדש. זה אחד הדברים הכי חשובים שעשינו בחיים ואסור לקלקל את זה.

תגובת הסביבה

אבי: הסביבה תמכה. המשפחה המורחבת הייתה בהלם. בהתחלה ניסו להניא אותנו מלעשות את זה, אבל אחר כך הם קיבלו את זה. אני חושב שזו תגובה ראשונית טבעית של כל האנשים. היתה קשת של אנשים. החל מאלו שאמרו "אל תהיה פראייר" ועד למגשרים. ואני לא בן אדם של ריבים. הדבר הכי חשוב שהיה לנו אל מול עינינו זה הילדוֹת. שנינו ידענו שפרידה זו טלטלה שעושה נזק גדול לילדים. במיוחד כשהם קטנים ולא כל כך מבינים מה ההשלכות של זה. ניסינו להרחיק כמה שיותר את המאבקים מהבנות, לא לערב אותן ובטח שלא לשכנע אותן לתפוס צד כזה או אחר ולהכפיש את הצד השני. זה לא היה חלק מהכלים שהשתמשנו בהם. היה לשנינו ברור שדברים נגמרים ואין מה לעשות. עשינו החלטה לסגור את הדברים בינינו ולא לתת לאחרים להתערב.

שרה: כשאתה מחליט לעשות שינוי, זה גורר תגובות. יש את אלה שכועסים וממש נפגעים, וזה כולל את הילדים, המשפחה ומתפשט לכל האנשים שמכירים אתכם כזוג. האנשים שמוחים היום ברחובות הם אנשים שסבלו המון. בן אדם עושה שינוי לא על סמך קפריזה, אלא בגלל שהוא לא יכול אחרת ולסביבה לא תמיד נוח עם השינוי. היו תגובות של כעס וגם את אלו שאמרו "אני אהיה איתך", "אני אעזור לך", בסופו של דבר אתה צריך לעשות את זה לבד. התגובות האלה מאוד עירערו אותי. בעיקבות כל מה שחוויתי בפרידה הלכתי ללמוד גישור, כי רציתי להבין איך אני יכולה לעשות גישור אצלי בבית.

"זה כמו להתחתן מחדש" (צילום: דודו אזולאי)

דברים שאנחנו עושים יחד

אבי: שכרתי בית במרחק הליכה משרה ומבית הספר שלהן. אנחנו אוכלים יחד ארוחות שישי וחג, חוגגים את ימי ההולדת יחד עם המשפחה המורחבת וההורים שלה מבקרים את ההורים שלי בלי קשר. גם מבחינת החינוך אנחנו מתואמים. ואם צריך אנחנו מדברים גם עשר פעמים ביום.

שרה: כשאני נוסעת לחו"ל אבי שומר בנוסף לילדות גם על הכלב. מדי עונה אני נכנסת אליו לדירה ועושה סדר בגדי חורף-קיץ בארונות של הילדות... כל זה הרבה יותר חשוב מכסף ומ'מי צודק'. מבחינת הבנות מאוד ברור להן שיש אבא אחד ואמא אחת. אם יש החלטה לגביהן אנחנו מחליטים ביחד. אם הבכורה רוצה לעשות קעקוע או לנסוע לשלושה ימים לפסטיבל אנחנו מדברים בינינו וגם אם אנחנו לא מסכימים, אנחנו מתווכחים על זה ומגיעים להחלטה יחד.

במרחק של שלוש שנים, מה התובנות?

אבי: כשמדובר בילדים צריך לשים את האגו בצד, לראות קודם את הצרכים שלהם ולנסות לראות גם את הצד השני. המקום שהכי קל להכנס אליו זה המקום של משחקי הכוח והאגו וזה המקום הכי מסוכן מבחינת הילדים. ראיתי מקרים בהם אנשים נפרדו בכזו שנאה אחד לשני והילדים שלהם אכלו אותה. אני לא שונא את שרה, אני מאוד מעריך אותה. אני חושב שהיא בן אדם מאוד יצירתי וחיובי. חוסר ההתאמה שלנו היא בעיה שלנו. כשאנשים מגיעים להחלטה שהם רוצים להפרד, שינסו לזכור למה הם בחרו את בן האדם הזה מלכתחילה? מה היתה המטרה הראשונית שלהם? מה המשקל שלהם בחיים אחד של השני? אז יוכלו לכלכל את הפעולות שלהם ולגרום לכך שהפגיעה תהיה מזערית. בפרידה תמיד יש פגיעה. כשכלי נשבר יש רסיסים וחלקים הולכים לאיבוד. אפשר גם לעשות את זה בצורה פחות טראומתית.

שרה: אני פציפיסטית בדעות שלי ולא הצלחתי ליישם את זה קודם בחיים שלי. היום אני יכולה להגיד שכן. בסוף צריך לשבת, לדבר ולמצוא מוצא. זו הדרך היחידה. זה ריכך אותי. גם אם אני מתעצבנת, אני אקח את מה שאמרת ואשב ואחשוב על זה אחר כך. אין דבר כזה אין ברירה. לא בפוליטיקה ולא בחיים הפרטיים. תמיד יש ברירה. יש בפרידה מישהו שצריך להחליט להיות חכם ולא צודק ולהדביק את השני, כי במצב של כעס מישהו צריך לקחת את הפיקוד ולעשות את זה. אתה נכנס לאוניה והמטרה שלך היא שכולם יצאו ממנה שלמים אחרי הסערה, אם צד אחד יוצא פגוע, פיספסת את המטרה. המטרה שלי הייתה ברורה - רציתי לראות ארוחות שישי וחג משותפות בהן כולנו יחד וזה מה שיש היום. ויש לזה מחיר. החוק אומר מה נכון ומה לא נכון וזה נכון מה שהחוק אומר, אבל השאלה מה יותר חשוב לי. לי היה חשוב שנחייך אחד לשני, שנרצה להיות בקשר, שנרצה שיהיה טוב אחד לשני. כל פעם שהגעתי לצומת והיה לי קשה, שאלתי את עצמי מה אני רוצה והיה לי ברור. היום אני מרגישה שיש לי שבט גדול. יש לפעמים כעסים, אבל זה טבעי. לא צריך להביא את המוגלות מהעבר ולרובינו קשה לעשות את זה. ההוכחה הכי גדולה היא שיש לנו שלוש ילדות מופלאות ושמחות למרות הפרידה.

גם אתם מצאתם את הדרך לחיות בשלום אחרי הגירושים? אתם מוזמנים להשתתף בסדרת הכתבות. שילחו לנו את סיפורכם למייל .