איך משפיעים גירושין על הילדים וכיצד מפרשים הילדים עצמם את משמעות הגירושין והשלכותיהם על חייהם? דורית אלדר אבידן התגרשה בשנת 1975 כשבנה אייל היה כמעט בן שלוש. זו היתה החלטה לא פשוטה שתרמה בסופו של דבר לתחושת הרווחה הנפשית והחופש שלה. המעורבות האישית מחד והעניין המקצועי מאידך, הם הבסיס למחקר שערכה אלדר אבידן במסגרת קבלת תואר דוקטור בעבודה סוציאלית מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים.
במשך תקופה ארוכה היא ראיינה 23 צעירים וצעירות בגילאי 20-25 שהוריהם התגרשו בילדותם. בשיחות אינטימיות מעמיקות שניהלה עם כל אחד ואחת הם פרשו בפניה את סיפור חייהם, תיארו את תגובותיהם לגירושין לאורך שנים ואת האופן שבו הם תופסים את חייהם היום, כבוגרים, בשלב שבו הם מקבלים החלטות ביחס לעתידם ומגבשים יחסים זוגיים משל עצמם. את כל זה היא איגדה לספר מרתק שנקרא: "בשם הילדים".
הספר לא נותן מתכון אחיד לאיך להתגרש נכון כמו שלא תמצאו תשובה אחידה לאיך לנהל זוגיות נכון. השיקוף הבולט מהשיתוף הכן והמרתק של הצעירים, שיש קשר בין התפקוד ההורי במהלך הפרידה ולאחריה לבין תפיסות העולם של הילדים בבגרותם. שכן, הורים שהראו תפקוד הורי עקבי ותקין, גילו מעורבות בחיי ילדיהם ושיתפו פעולה עם בן/בת הזוג בגידולם גם לאחר הגירושים, תרמו באופן מהותי לחוסן ילדיהם. ואלו גדלו להיות צעירים אופטימיים, עצמאיים, עם יכולות וכישורי חיים טובים.
כך שלמרות כאב הפרידה הבלתי נמנע, מסתבר שלא כולם תופסים בסופו של דבר את האירוע המכונן הזה כשלילי בלבד. "הנטייה לבחון גירושין במונחים שליליים בלבד וכ"משבר" השתנתה במהלך השנים ורבים רואים בהם "מעבר". מונח בעל משמעות נייטראלית יותר – המאפשר שינוי במהלך החיים, מעבר ממסגרת משפחתית אומללה למערכת משפחתית חדשה ומיטיבה יותר. בכל מקרה, מדובר בתהליך שללא ספק דורש הסתגלות של כל בני המשפחה, גם המבוגרים וגם הילדים", היא אומרת בספרה.
