לפני כשנה וארבעה חודשים קיבל מעצב האופנה יוסי קצב לידיו את המושכות של המותג הישראלי קום איל פו. לכאורה, מדובר בעוד מינוי שלא היה זוכה לכותרות במדורי האופנה, אך מינויו של קצב על ידי בעלת המותג סיביל גולדפיינר, הציף שאלות על עתידו של המותג בעל סדר היום הפמיניסטי, שעד אז העסיק מעצבות נשים בלבד.
צריך להודות: הדיון במגדר בשנת 2020 עלול להיתפש כמיושן וארכאי. בכל זאת, כשפייסבוק מאפשרת עשרות אפשרויות להגדרת מגדר בפרופיל האישי, הגבות שהורמו על מינוי של גבר למותג אופנה הפונה לנשים נראו מתאימות לעולם הישן. עם זאת, מאחר שבקום איל פו הפכו את הפמיניזם להון אופנתי המסייע למכור בגדים, עלתה השאלה האם תפקיד המעצב הראשי בידי גבר לאחר למעלה מ-30 שנה בהן עיצבו בו נשים, ישנה גם את אופיו של בית האופנה?
נכון להיום, התשובה שלילית. אם שואלים את קצב, המין והמגדר שלו לא הקרינו על קולקציית הביכורים שעיצב לקום איל פו, לעונת סתיו-חורף 2020-21. "זה שאני גבר לא היה עניין. הבגד הוא שחשוב. הוא צריך להיות מוקפד, נחשק ורלוונטי", הוא אומר בראיון מיוחד לרגל השקת הקולקציה שנמכרת בימים אלה באתר המותג, "במהות שלי אני מעצב אופנה, אבל כיום כבר לא מספיק לעשות בגדים יפים. נכון שלחברה יהיו אמירה, טון חברתי, כמו, לדוגמה, שלבנטון היה בשנות ה-80. לומר לך שלכל פריט לבוש צריך להדביק אג'נדה חברתית? לא, אבל אני מעריך את זה שלקום איל פו יש אג'נדה. בעידן בו פועלות חברות אופנה רבות, החוכמה היא בידול. אג'נדה מאפשרת את הבידול הזה, גם אם זו אג'נדה חברתית ופוליטית".
אתה מתחבר גם לאג'נדה הפוליטית של המותג?
"לגמרי. אני מתחבר לכל הערכים של המותג, בטח בימים טרופים אלה, כשלמדינת ישראל אין אפילו תקציב לשנת 2020".
בימים של חוסר ודאות כלכלית, בריאותית, חברתית ופוליטית – קצב הלך על בטוח. הוא אומנם עבד על הקולקציה עוד לפני שהשיח על קורונה השתלט על חיינו, אך ככל הנראה בזכות חושיו המחודדים כמעצב עם ותק של 24 שנה, הבין שעם כניסתו למקום חדש הוא צריך ללמוד את הדי.אן.איי שלו. הוא פנה אל ארכיון בית האופנה שהוקם בשנת 1987 על ידי גולדפיינר והמעצבת קרול גודין, וחקר את העשור הראשון של המותג, שהיה תור הזהב של השתיים, ושל מעצבים מבטיחים שניסחו סגנון מקומי.
לדבריו, הוא יצר הומאז' לפריטים אייקוניים של גודין מהארכיון, תוך שהוא מעדכן אותם בכתב ידו. לדוגמה, חצאית א-סימטרית בעיצובה של גודין שפורקה וחוברה מחדש על ידי קצב. "רציתי להוקיר את ההיסטוריה העיצובית של קום איל פו", הוא מסביר, "לייצר עוד קולקציה בהשראה כזו או אחרת לא היה נראה לי נכון. רציתי להבין את המותג לפני כל האג'נדות שלו".
הצצה בקולקציה החדשה בעיצובו אולי מהדהדת את העבר של קום איל פו, אבל לקוחות המותג הוותיקות או מי שעוקב אחריו באדיקות, ימצאו בו כתב יד משוחרר יותר, חמור סבר פחות. גם הפריטים המחויטים שיצר קצב נראים כמוגשים ללקוחה בצורה נגישה יותר.
על השאלה האם בדומה לבתי אופנה אחרים בעולם, שינמכו בקום איל פו את הקולקציה כדי להיות ידידותית יותר למשתמשת, אומר קצב בנחרצות: "לא". עם זאת, נעשו התאמות במהלך הייצור כשהידיעות על הקורונה שהתפשטה בעולם הגיעו אליהם, בעוד המחירים נותרו מחירי בוטיק (לדוגמה: טי שירט ב-290 שקל, סריג בעבודת יד ב-4,590 שקל, שמלת קטיפה ב-1,290 שקל, מכנסי ג'ינס ב-790 שקל, חולצה עם שרוולים ארוכים ב-490 שקל).
"צמצמנו חלק מהכמויות, בחנו וערכנו את הקולקציה מחדש וידענו שאנשים לפני ישיבה ארוכה בבית, אז הוספנו פריטים עם חגורת גומי, למשל", הוא מסביר. עם זאת, הוא מאמין שהמציאות הנוכחית לא תימשך לעד. "אסור להסתכל על הסיטואציה רק בפרספקטיבה עכשווית", הוא אומר, "הקורונה תעבור ועוד מעט אנשים כבר לא ירצו בגדים נוחים. זה כמו ה'ניו לוק' של כריסטיאן דיור לאחר מלחמת העולם השנייה. היה משב רוח שונה ואנשים רצו דברים שונים לחלוטין. ההפך הגמור".
"לא מזמן פגשתי דמות בכירה בתעשיית האופנה, שאמר לי שהצלחתי למכור את Sketch ברווח. הצלחתי לעשות מהלך כלכלי משתלם בזמן שהרבה מעצבים אחרים מאבדים את הבתים שלהם או מאבדים את העסק. זה הישג מטורף"
לדבריו, הוא הכניס לקום איל פו שני שינויים מרכזיים: צבע ומידות. "הגדלתי את טווח המידות לאחר מפגש עם לקוחות. שאלתי אותן מה הן רוצות, מה פחות, והבנתי שהן טובעות באוברסייז", הוא אומר, "לא היתה אצלנו מידה XS, לדוגמה. עכשיו טווח המידות רחב: הוא מתחיל ב-XS ומגיע עד XXL (מידות 48-36, א"י)".
קום איל פו ידועים בקו מחויט. זה הכי רחוק מאוברסייז.
"גם לבגדים המחויטים היתה צללית אוברסייז, אבל בשנים האחרונות גם לא היה הרבה מחויט".
מה עוד שינית?
"צבע. למרות שאני לובש רק שחור, הכנסנו פוקסיה והרבה צהוב לקולקציה. הלקוחות מגיבות לזה מצוין, וזה נמכר טוב יותר מבגדים שחורים".
באחת התמונות של הקולקציה הרכבתם מערכת לבוש מחולצת פוקסיה בגזרה גברית שנלבשת עם מכנסי עור המסתיימים בקו הקרסוליים. מראה מאוד יפה, שמזכיר במקצת את הטון בקולקציות הראשונות שלך בקסטרו מן בזכות מתח מגדרי דומה. אם בקסטרו מן יצרת בגדי גברים עם נגיעה מעט נשית, גם כאן אתה מייצר משהו נזיל מגדרית.
"כשנכנסתי לקום איל פו היה לי חשוב ליצור אישה חזקה, נחשקת ועוצמתית, אבל שלא תהיה גברית. כמעצב שרוב חייו עיצב לגברים, זה היה אתגר מעניין".
האם מתוכנן בעתיד קו בגדי גברים בקום איל פו?
"כרגע, לא".
קצב, 48, תושב ראשון לציון, הוא ממעצבי האופנה הוותיקים הפועלים כיום. הוא מעצב טוטאלי ("החיים שלי זה עבודה. אני נושם אופנה 24/7 ואני נהנה מזה מאוד"), שכבר כמעט חצי יובל מעצב ללא הפסקה. בשנה השלישית ללימודיו במחלקה לאופנה בשנקר נקטף לעצב את קו "קסטרו גירל" ושנתיים לאחר מכן כבר מונה למעצב הראשי של "קסטרו מן" – קו הגברים שהוקם בשנת 1999 והיה חלוץ רשתות האופנה לגברים.
לאחר שמונה שנים נדד לעיצוב קו הספורט של DKNY בניו יורק, משם חזרה לרשת פוקס בישראל לתקופה קצרה, עד שבשנת 2010 ייסד את מותג האופנה לגברים (עם קו נשים שהצטרף בהמשך) Sketch, שנמכר בשנת 2017 תמורת סכום המוערך בחמישה מיליון שקל לחברת האופנה S.Wear. המותג המשיך לפעול עוד כשנה וחצי, עד לעזיבתו של קצב.
"לא מזמן פגשתי דמות בכירה בתעשיית האופנה, שאמר לי שהצלחתי למכור את Sketch ברווח. הצלחתי לעשות מהלך כלכלי משתלם בזמן שהרבה מעצבים אחרים מאבדים את הבתים שלהם או מאבדים את העסק. זה הישג מטורף", הוא אומר באנחת רווחה. "האמת שמכרתי כי רציתי להיות שכיר, ללא האחריות הגדולה שהתלוותה לניהול עסק. הייתי טוטאלי ומכור לעבודה על המותג: בכל שישי ושבת ביקרתי בחנויות, שמונה שנים לא הייתי ביום חופש אחד. הייתי, לדוגמה, נוסע למפעלים שלי בפורטוגל, נוחת ב-5 בבוקר בחזרה בארץ ובשעה 11 כבר בסטודיו. בשלב מסוים כבר לא נהניתי, זה היה גדול עליי".
יש געגוע?
"אני לא טיפוס נוסטלגי".
אל קום איל פו נכנס בקיץ 2019 והחליף בתפקיד את המעצבת טל רוזנפרב. את השבועות האחרונים הוא מעביר בחל"ת בביתו. אחר הצהריים הוא צועד 12 ק"מ אל חוף הים ובחזרה, שומר על ההגבלות ולא נפגש עם איש. במקביל, הוא מרצה במחלקה לאופנה בשנקר ומלווה פרויקטי גמר של שנה ד'.
בתעשיית האופנה הישראלית שחטפה מכה אנושה בשנתיים האחרונות, האם קצב מצליח לעודד את הסטודנטים הצעירים? "הסטודנטים של היום מבינים שיש מולם אתגרים גדולים, אבל גם העולם פתוח בפניהם", הוא מסביר. "אם פעם סטאז' בחו"ל היה נעשה דרך בית הספר, היום הם יכולים להגיע לזה בעצמם. כמו כן, הם יכולים להשתלב לאחר הלימודים לא רק בבתי אופנה, אלא גם במשרדי פרסום, כמעצבים. הכלים שהם מקבלים פותחים להם הרבה אפשרויות תעסוקה".
ועדיין, יוצאים מדי שנה עשרות בוגרים ללא עתיד בענף האופנה הישראלי.
"לכן אני מייעץ להם לעשות מספר דברים במקביל: לעצב כפרילנס עבור חברה או מותג, לעשות משהו משל עצמם, להיות ורסטיליים. גם אני מלמד, מעצב, מייעץ, אני לא רק מעצב אופנה. זה מעניין ומעשיר אותי. אני לא חושב שהייתי יכול היום לעשות רק משהו אחד".
בוא נדבר רגע על אופנת גברים בישראל. אתה מאמין שיש היום מקום למותג כמו Sketch?
"מקום יש, אבל כרגע אני לא חושב שמישהו ירצה להקים מותג בסדר גודל כזה. השקעתי בהקמתו הון אישי של שני מיליון שקל".
ומה דעתך על אופנת הגברים העכשווית בארץ?
"הד מיינר עושה דברים יפים מאוד, אחרי אלירן נרגסי אני פחות עוקב, והרשתות עושות בגדים כדי למכור ולהתפרנס".
ומה גילינו בבית של מעצבת "קרייזי ליין" אנה שוורץ?
