מעטים מעצבי האופנה הצעירים שמצליחים לבנות כתב יד סגנוני המלווה אותם מבית אופנה אחד לשני. בארבע השנים האחרונות הצליחה המעצבת טל רוזנפרב לבסס שפה אישית שאותה פיתחה בזמן לימודיה במחלקה לאופנה בשנקר, שכללה בעבודתה כמעצבת בבית האופנה קום איל פו במשך כשלוש שנים, ובחמשת החודשים האחרונים בביתה החדש: מותג האופנה גרטרוד.
בצילומי קולקציית סתיו 2020, הראשונה בעיצובה לגרטרוד, אפשר לזהות את השילוב בין נונשלנטיות מקומית לקווים מחויטים עם קורטוב ניחוח בינלאומי בהשראת מותגים כמו לקוסט המתחדש, דרך פריטי לבוש כמו חולצת גולף הדוקה ללא שרוולים, חולצת טי עם שרוולים שמוטים, טוניקה לבנה במראה חולצת אוברסייז וחולצות עם כיווצים בשרוולים שנלבשו עם מכנסיים בגזרה רחבה המסתיימים בקו הקרסוליים. פעם קראו לזה ספורט אלגנט.
התמקמותה בשני מותגי אופנה ותיקים ונחשבים עומדת בסתירה לאישיותה: רוזנפרב היא דמות נחבאת אל הכלים. על אף שבשבוע האופנה אשתקד היא היתה חתומה על עיצוב הקולקציה הטובה ביותר שהוצגה, אפשר היה בקלות לפספס את גיחתה בתום התצוגה אל קצה המסלול. לא פלא שזה הראיון הראשון שלה והיא לא ממש מרגישה בו בנוח.
היא בת 35, גרה בתל אביב שבה גם נולדה. בגיל שש, לאחר גירושי הוריה, עברה לחיפה עם אמהּ ואחיה הגדול, מוזיקאי החי כיום בניו יורק. אופנה, אומרת רוזנפרב, לא היתה תחום שגדלה עליו. "לא תמיד רציתי להיות מעצבת, פשוט אהבתי בגדים", היא מסבירה, "זה לא משהו שהתעסקתי בו בילדות. לא תפרתי, לא הלבשתי ברביות, לא חלמתי לפתוח בוטיק משל עצמי".
לעומת זאת, לנטייה המינית שלה היתה מודעת מגיל צעיר. "מעולם לא הייתי בארון ולא היתה לי יציאה דרמטית ממנו. תמיד הייתי עם בנים ועם בנות, אבל רק בשנות ה-30 שלי בחרתי בנשים בלבד".
חצי שעה לתוך הראיון היא תספר כי אביה, איתו היא לא בקשר, היה תעשיין טקסטיל עם מפעל גדול שבו בילתה שנים רבות. "אני זוכרת מלא ארגזים של גלילי חוטים ומכונות סריגה", היא משחזרת, "וכשהיינו באים לבקר אותו בסופי שבוע, בילינו במפעל. היום הוא כבר לא עוסק בטקסטיל, אבל נשארה לו ג'סטה של מעצבים שתמיד נוגעים וממששים את הבד של הבגד שעליך".
האם ייתכן כי מאז היא מנסה לשחזר את החוויה הראשונית כילדה או לשוב אל זיכרון ילדות טוב? "אולי", היא צוחקת. "עם הזמן הקשר שלי ושל אבא שלי התמסמס וגדלתי בסביבה של נשים מצליחות ועצמאיות: אמא שלי וסבתא שלי, שהתחתנה עם נכה צה"ל שבו טיפלה רוב חייה ובמקביל ניהלה עסקים בחיפה".
אל שנקר הגיעה בגיל 26, לאחר שטיילה בעולם במשך תקופה ועברה בבצלאל לחצי שנה במחלקה לצילום. "זה שהגעתי למחלקה לאופנה בגיל מבוגר, עזר לי. היה לי את הסגנון שלי ולא התפזרתי, כך שניסחתי לעצמי כתב יד מאז ועד היום". על חוויותיה שם היא מוסיפה: "שנקר זה כמו שנות כלב: כל שנה היא שבע שנים, ואתה יוצא משם בגיל אחרי צבא. בדיעבד הבנתי שהייתי בהתקף חרדה מתמשך לאורך כל תקופת הלימודים בשנקר. וזה גם מה שגורם לסטודנטים להצליח. אתה תמיד בהיסטריה, תמיד בתחרות. זה מה שגורם לאנשים להיות הכי טובים שהם יכולים".
נשמע כמו סיוט. ההיסטריה הזאת היא גם חלק ממציאות חייו של מעצב?
"למעט ההיסטריה ומוסר עבודה גבוה – שום דבר בשנקר לא קשור לעיצוב ולחיים האמיתיים. למשל, בניית קולקציה. היה לנו קורס קצר של רחל ברמן הדרי על בניית קולקציה, שבו אתה בונה בפועל דגם או שניים. כשהגעתי לקום איל פו לאחר הלימודים, נדרשתי לבנות קולקציה של 80 דגמים וברבע מהזמן. התקף החרדה נמשך", היא מחייכת. "עבדתי לילות ושבתות כדי להצליח וכדי להוכיח את עצמי".
אל קום איל פו נקטפה היישר ממסלול תצוגת הבוגרים – הזדמנות שמעטים זוכים לה. במשך שלוש שנים היא עיצבה לנשים בורגניות ומבוגרות שרחוקות מסגנונה האישי ומאורח חייה, והציגה יד בטוחה שנעה בין פריטים מחויטים לפריטי בייסיק יומיומיים. ההימור של בעלת המותג סיביל גולדפיינר הוביל לקולקציות צעירות עם שפה עכשווית, בניסיון להביא אל החנויות קהל צעיר ואופנתי.
"לסיביל ולי היתה אהבה גדולה בהתחלה. היא התחברה אל מה שעשיתי ואמרה שאני מזכירה לה את קרול גודין (מייסדת המותג והמעצבת הראשונה שלו, א"י)", אומרת רוזנפרב, "הרעיון היה שאצעיר את המותג ואביא לקוחות חדשות. אם אתה נמצא שנים עם אותו מעצב, לא משנה איזה בגד תעשה – קשה לפרמט מותג שקיים בשוק 30 שנה ונתפס בצורה מסוימת".
היו מקרים שהרגשת מתקדמת מדי בשבילם?
"אם התעקשתי על פריט שחייב להיות בקולקציה, אפשרו לי. אבל תמיד היה דיון אם זה יימכר או לא – אז הייתי אחראית וידעתי לוותר אם חשבתי שזה לא יימכר".
והימרת נכון?
"תמיד לא קנו את מה שאהבתי", היא צוחקת, "כלומר, מה שהייתי לובשת מהקולקציה תמיד נשאר על הקולב".
הרומן עם קום אילו פו הסתיים לפני שנה בדיוק. לדברי רוזנפרב, היא מיצתה. "התעייפתי מהעבודה והרגשתי שאני צריכה משהו חדש לאחר שלוש שנים. קום איל פו היה כלוב מזהב וגם לקראת הסוף היחסים ביני לבין סיביל לא היו טובים. אנשים עזבו, דברים השתנו והחלטתי לעזוב", היא אומרת. מאחורי הקלעים התנהלה דרמה אחרת: גולדפיינר החליטה למנות למעצב ראשי את יוסי קצב (שבימים אלה משיק קולקציה ראשונה משלו למותג) ורוזנפרב החליטה שהיא מעדיפה לצאת לדרך אחרת ולא לעבוד בכפוף או בצמוד אליו.
בחמשת החודשים האחרונים היא, כאמור, בגרטרוד, המותג שנוסד בשנת 1991 על ידי נטע טבת ורותי מילגרום כבוטיק להלבשה תחתונה ועליונה שהתמקד בפריטי ייבוא וקו ייצור מקומי שהתרחב עם השנים. הסגנון הרך שבא לידי ביטוי בקולקציית הביכורים שלה למותג, משיק לדי.אן.איי של גרטרוד, שנשען על סגנון נשי ורומנטי. "יש תחושה יותר רגועה בבגדים של גרטרוד", אומרת רונזפרב, "הבגדים והאווירה לוחמניים פחות בהשוואה לקום איל פו. וזה לא שהן לא פמיניסטיות בדרכן".
את מרגישה שאת מעצבת לאותה לקוחה?
"יש לקוחות חופפות בשני המותגים, ויש גם לקוחות אחרות. אותה אישה יכולה לקנות פה ופה, אם כי גרטרוד יותר זולים מקום איל פו".
פיצחת מה נשים רוצות ללבוש היום?
"נשים רוצות שיראו אותן, רוצות להיות יפות. יותר ויותר נשים רוצות היום בגדים צמודים, מחשופים ולהציג מראה נשי. זה כבר קורה תקופה, וזה רק מתגבר. בקולקציה החדשה יש חולצה צמודה עם צווארון גולף והיא הכי נמכרת מכל הפריטים שעשיתי בקולקציה".
עד כמה הדיון על הרחבת מודל היופי הנשי מקרין על העיצובים שלך?
"כשלמדתי בשנקר, הלקוחה לא עניינה אותי. עיצבתי בגדים שרציתי ומצדי שיהיו מבדים לא נעימים על הגוף. בגרטרוד הלקוחה חשובה ובמרכז העבודה שלי. אנחנו מודדים את הבגדים על אישה אמיתית, אומנם במידה 38, אבל הפידבקים שלה חשובים: מחשוף עמוק מדי, המגע של הבד, נוח או לא נוח. לגבי הדיון על הרחבת מודל היופי, כמעצבת תמיד ארצה לבחור דוגמנית שהבגד ייראה עליה טוב. אני מניחה שהרבה אחרים מצלמים לא-דוגמניות, כי הם רוצים למכור. זאת מגמה של יחסי ציבור ואם זה לא היה מוכר, לא היו עושים את זה. לזכותם של קום איל פו ייאמר שהם עשו את זה ראשונים, עוד לפני שזה הפך לטרנד".
יש משהו מעט מחוספס בעיצובים שלך. את מרגישה שזה קשור לנטייה המינית שלך?
"אני לא מתעסקת במיניות שלי בהקשר של לבוש, למרות שהרבה סטרייטיות היום אימצו סגנון לבוש יותר נערי, שאתה יכול אולי להגדיר אותו כלסבי. כשעיצבתי לגרטרוד חולצת פולו, הן אמרו שזה לסבי מדי", היא צוחקת, "לא היה להן נעים כשסיפרתי להן שאני לסבית בעצמי. אבל יש לי חברות לא-לסביות שמתלבשות יותר 'לסבי' ממני. המראה שלי לא מסגיר את הנטייה המינית שלי, וכנראה שזאת גם הסיבה שנשים לא מתחילות איתי אף פעם".
ולמה החליטה המעצבת נעמה בצלאל לסגור את חנות הדגל שלה?
