פאנטה פראדה, ספרי איך הגעת לישראל.
"בילדותי באתיופיה, גדלתי על ירושלים הקדושה. כל הילדות שלי דיברו על זה שצריך לחזור הביתה לארץ. כל נושאי השיחה היו סביב זה – כמה אנחנו לא שלמים עם הגלות וכמה צריכים להגשים את חלום ארץ ישראל. לא היו נושאים אחרים, רק זה. כשאני מנתחת היום את הסיטואציה, זה מדהים אותי. מצד אחד, גדלתי בטבע הכי מהמם בעולם. הכי פסטורלי שיש. אבל אף פעם לא הרגשתי את החיבור הזה, כי כל הזמן אמרו שזה לא הבית שלנו.
"יהודי אתיופיה הם מאוד משיחיים. דיברו על ירושלים באהבה עיוורת, כמו רומן מתמשך. כל הזמן עם העצב הזה בעיניים, בצורה ממש אובססיבית, בעיניי. לא היה שום נושא אחר. כל הזמן אכלו, ישנו וחשבו ירושלים. זו היתה התבדלות יוצאת דופן, כדי שחס וחלילה לא יאבדו את היהדות ויתבוללו. זה משהו שנצור בראש שלי. ואז הגיע הרגע המיוחל – סיפור העלייה. זה שהתגשם החלום להורים שלי, הוריד ממני מועקה ענקית, כי באתיופיה כל הזמן ראיתי את ההורים שלי סובלים.
"הייתי בת שמונה ואני זוכרת את הרגע כשחזרתי מהשגרירות, שם היה סוג של אולפן. כשחזרתי הביתה, ארזנו בחיפזון. היתה תחושה של אושר ועצב. הכל מהול. מרוב שהתרגשתי, עליתי למטוס יחפה. שכחתי את הנעליים בבית. זו היתה הסתערות, כדי שחס וחלילה לא נישאר בחוץ. ככה עלינו לארץ. אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול, עם כל הרגשות המעורבים. הייתי ברגע היסטורי. זה היה רגע מכונן בחיים שלי".
ומה קרה בארץ?
"גרנו בנתיבות ולמדתי בבית ספר בקיבוץ סעד, ממש ליד עזה. שם גרתי ולמדתי עד כיתה ז'. ואז עברתי לפנימיית מקווה ישראל, כי הוריי עברו לקריית מלאכי. זייפתי את החתימה של אמא שלי כדי ללכת לפנימייה. על זה אבא שלי לא דיבר איתי שנתיים. לא היה נותן לי אפילו חלה בקידוש. הם לא יודעים עד היום שזייפתי חתימה. הוא כעס שהלכתי לפנימייה. הייתי ילדה סקרנית, מאוד סקרנית.
"כשהגענו לקריית מלאכי, כל החברות שלי הלכו לפנימיות. לא כי ההורים לא יכלו לטפל, אלא כי כולם הלכו. זה היה עדר. לרווחה זה היה נוח, כי כל המשפחות האתיופיות היו מרובות ילדים עם פערי תרבות. אנחנו היינו שישה ילדים, אני השלישית בבית. היום אני יודעת שלא הייתי משנה בפרומיל את ההחלטה הזו, כי הפנימייה היתה חממה שנתנה לי המון מבחינה חברתית, ידע ועצמאות. הפנימייה היתה בחולון והתאהבתי בחיי העיר. הייתי ילדה תמימה ורציתי לטרוף את העולם.
"בצבא נתנו לי פטור, כי היה עודף בנות במחזור שלי, אז עשיתי שנתיים שירות לאומי. עבדתי בגן עם צרכים מיוחדים. בתקופה ההיא התאהבתי בתל אביב ובאפשרויות שלה. הייתי ילדה מאוד תמימה. הלוואי שהייתי חוזרת לתמימות הזו. הכל היה חדש לי. בתל אביב כל הזמן אמרו לי, 'איזו ילדה יפה, איזו ילדה יפה'. כל הזמן עצרו אותי ברחוב. גם אמא שלי תמיד נתנה לי להרגיש ילדה מיוחדת.
"תמיד ידעתי שהעולם של הדוגמנות הוא זמני ואני צריכה להבטיח את העתיד שלי עם משהו קבוע, שיבסס לי חיים שקטים ומלאי סיפוק. בסוף בחרתי בלימודי משפטים, כי מקבלים כלים ושלל אפשרויות. יש לך עולם שלם של בחירות"
"למען האמת, לא רציתי לדגמן. לא רציתי להתעסק ביופי. הגובה שלי רק 1.64 מ'. לא מספיק גבוהה לדוגמנות, אבל מאוד גבוהה בשאיפות שלי. מאוד רציתי להביא את עצמי. נפל לי האסימון, שלדוגמנות את יכולה לבוא עם האישיות שלך. בסופו של דבר, בסוכנות יולי גילו אותי והתחלתי להצטלם להפקות אופנה. התייעצתי עם בן זוגי אז ובעלי היום ערן, שייבדל לחיים ארוכים, והוא אמר לי: 'לכי על זה'. הוא בעצם נתן לי את הגושפנקה הסופית.
"10 שנים עבדתי בדוגמנות והתפרנסתי לא רע בכלל. אני בן אדם של אנרגיות. כשאת באה מכוונת ועם ביטחון, בודדים האנשים שיבחנו אותך לפי צבע העור שלך. חוץ מחברות גדולות, שמכוונות לכלל האוכלוסייה ואז הן לא ייקחו אישה שחורה, כמו שלא ייקחו ג'ינג'ית, כי הן מחפשות מודל להזדהות. אבל קיבלתי קמפיינים מאוד גדולים. אני חושבת שאנשים צריכים להיות רציונליים, לפני שמרימים דגל ונותנים לדברים פרשנות. לנסות להבין תמיד מה עומד מאחורי זה. זה מה שנתן לי כוח, לבוא בטוחה. הבנתי שאם לא קיבלתי קמפיין, זה היה משיקולים ענייניים".
אז אף פעם לא הרגשת אפליה?
"יחסית, היתה אז פתיחות. בניתי את עצמי בעשר אצבעות. אבל תמיד ידעתי שהעולם של הדוגמנות הוא זמני ואני צריכה להבטיח את העתיד שלי עם משהו קבוע, שיבסס לי חיים שקטים ומלאי סיפוק. בסוף בחרתי בלימודי משפטים, כי מקבלים כלים ושלל אפשרויות. יש לך עולם שלם של בחירות. עבדתי ולמדתי תוך כדי. הייתי בתוכנית מצטיינים וגם עשיתי פר"ח ועבודות התנדבות. את ההתמחות עשיתי בפרקליטות.
"אמבר נולדה תוך כדי הלימודים. אמבר באמהרית זו אבן צמיד לסגולות רבות, שאישה מקבלת אחרי החתונה. אני תמיד חייבת חיים מאתגרים. אם לא, אני קמלה. הילדה הזו נתנה לי את הזכות לאהוב מחדש, לחבק את הקושי ולהעריך את הזמן מחדש. כל דבר שנכנס לי לחיים, נותן לי תמונת מצב שיש לנו הרבה זמן. הכל זה עניין של תעדוף. כל התקופה בפרקליטות, כתבתי תוכנית עסקית איך אני נותנת במה לתרבות שממנה אני באה. עבודה שאפשר להתפרנס ממנה, אבל עם ערך מוסף. רציתי להנגיש את התרבות האתיופית לקהל בארץ ולמגר את הבורות, את הסלידה ואת הדעות הקדומות.
"ככה נולד הרעיון למסעדה שלי, באלינג'רה, כי אוכל בכל תרבות הוא דיאלוג. אוכל הוא גם היסטוריה. באופן אישי, צרם לי שלא היתה מסעדה אתיופית טובה, למרות שאף פעם לא לקחתי את זה למקום של קיפוח. סליחה על היהירות, אבל אני במקום הכי גבוה שיש. אני באה זקופה עם יכולות אדירות. לפני שנה הקמתי בפלורנטין גם מרכז לתרבות אתיופית, בתה, שזה באמהרית 'הבית שלי'".
סיפרת פעם שבאתיופיה ילדים מבשלים מגיל קטן לכל המשפחה. זה המשיך גם בארץ?
"באתיופיה ילדים מגיל שמונה מבשלים ומארגנים את כל הבית. בישראל הייתי חוזרת מבית הספר ובמקום ארוחת צהריים שתחכה לי, עברתי את מבחן האינג'רה בגיל שמונה וחצי. זה היה מבחן הבשלות שלי: להכין לכולם אינג'רה, שזה הלחם האתיופי מקמח טף. תמיד בישלתי למשפחה שלי. גם בבית היום, אני הדומיננטית. בעלי תימני, אבל האוכל אצלנו אתיופי. הוא מאוהב באוכל הזה. גם אין לו ברירה. הוא מאוד אתלטי ואוהב ספורט, אז האוכל האתיופי מתאים לו בול.
"הבסיס של כל המנות העיקריות זה האינג'רה, שמשמשת כמצע. זה כמו פיתה דקה מקמח טף ללא גלוטן. זה קמח שמכיל את כל חומצות האמינו שהגוף זקוק להן. גם בקדרות התבשילים אין שמן. הכל טבעי. מהטבע לקיבה. אנחנו לא יודעים מה זה לטגן. אין תרבות כזו במטבח האתיופי, להטביע בשמן. אנחנו גם רוקחים כמה סוגי תבלינים שהם עוד מקפצה לגוף. לשמחתי, המסעדה מצליחה מאוד. אני מאחלת שהקורונה תעבור כבר, כי אני מאוד אוהבת את מה שאני עושה".
איך, באמת, את שורדת את תקופת הקורונה?
"יש לנו לקוחות קבועים, שמכורים לאוכל ולתרבות, ואנחנו עובדים חזק במשלוחים. הלקוחות שלי בכלל לא אתיופים. זו היתה הכוונה שלי, להנגיש את האוכל והתרבות ולנפץ קיבעונות. אני באמת בת מזל. זה גם הכי נכון לאכול ככה. אני אוכלת ארוחות מלאות בפחמימות ולא מעלה גרם. כשהייתי דוגמנית, כן הייתי מסתכלת על הצלחת שלי. בחמש השנים האחרונות, זה בכלל לא מעסיק אותי, כי אני אוכלת בריא. אין כבר 'עליתי, לא עליתי', כי זה אוכל מרזה. אין בזה סוכר, אין בזה שמן וזה מעניק שובע".
"אי אפשר להיכנס למנתח בגיל 50 ולצפות לצאת בת 20. יש פער. אפשר לעשות, אבל לא להגזים. תודה לאל שבורכתי בעור שחום ואני רואה את אמא שלי בגיל 75. אז למזלי, יש לי עוד הרבה זמן. אני חושבת שאסתטיקה זה דבר מאוד חשוב הן לנשים והן לגברים, אבל גם חשוב שנקבל את עצמנו"
איך הסכמת לחזור לדוגמנות, כפרזנטורית של דורין פרנקפורט?
"דורין היא אחת הנשים שנצורות לי בראש. כשהייתי דוגמנית, היא תמיד בחרה דוגמניות אתיופיות וזה לא היה עניין אצלה. עוד בתקופה שבגלל שיקול כלכלי, חברות לא לקחו. דורין תמיד הדהימה אותי. העין שלה רואה שלטי חוצות עם נשים שחורות. ב-2007 היה המפגש הראשון שלנו, כשהשתתפתי בתצוגה מיוחדת שלה. היא ממש רוממה אותי. לא הפסיקה להחמיא לי. היא ועדה לזורגן תמיד ילוו אותי במחשבות כל החיים. מאז נפגשנו עוד כמה פעמים. דורין זו דורין. תמיד מקסימה.
"אני כבר לא מדגמנת, אבל כשהבת שלה שלחה לי הודעה לא מזמן באינסטגרם שאמא שלה רוצה אותי – ישר אמרתי כן. כתבתי לה, שכל מה שאמא שלה תבקש – אני מתייצבת. עד כדי כך יש לה זכות אצלי. אפילו לא נכנסתי למו"מ על כסף. ככה הגעתי לככב בקמפיין הסתיו שלה. זו זכות גדולה להוביל קמפיין אצלה. היא חלק מפסיפס של ארץ ישראל היפה".
מה דעתך על תעשיית היופי לשימור הנעורים בהזרקות וניתוחים?
"אני מאמינה שאין חזק יותר מהטבע. לא צריך להילחם בטבע. צריך לחזור להבין שנולדנו לזמן שאול ואי אפשר ללכת נגד הזמן. אני בטוחה שגם עליי זה מתישהו ישפיע, אבל חשוב להבין שהרווחנו את זה ביושר. כשאני רואה שערות לבנות, אני אומרת תודה לאל שהגענו לזה. זה לא מובן בחיים האינטנסיביים, שיש שערות לבנות. חוץ מזה, אני חושבת שיש הגזמה. לא צריך להגזים. אי אפשר להיכנס למנתח בגיל 50 ולצפות לצאת בת 20. יש פער. אפשר לעשות, אבל לא להגזים. תודה לאל שבורכתי בעור שחום ואני רואה את אמא שלי בגיל 75. אז למזלי, יש לי עוד הרבה זמן. אני חושבת שאסתטיקה זה דבר מאוד חשוב הן לנשים והן לגברים, אבל גם חשוב שנקבל את עצמנו. להיות בקונטרול. לקבל כל תקופה וכל עשור ולהגיד איזה יופי. להסתכל על הצד הטוב שבסיפור. שנהיה שלווים עם עצמנו ולא נגד הטבע ואיך שנבראנו".
ספרי על שגרת הטיפוח שלך.
"אני הקוסמטיקאית של עצמי. הטיפוח הוא פינוק עצמי. זו התקשורת שלי עם הפנים והגוף שלי, ועל זה אני לא מוכנה לוותר. אני עושה את כל הדברים שעושים לי טוב. בכל בוקר אני מורחת קרם ומעסה את הפנים. אומרת בוקר טוב לפנים שלי. אני מורחת קרם של עדה לזורגן, שיש לו גם הגנה מהשמש. יש נטייה לחשוב ששחומות עור לא צריכות מקדם הגנה, אבל זה לא נכון. יש לנו גם נטייה לפיגמנטציה. בשנה האחרונה הוספתי גם קרם של ג'ייד וגם קרם הגנה של שיסיידו בסטיק, שהוא הכי קל ונוח לשימוש ותמיד נמצא בתיק שלי. המייק-אפ שלי הוא של עדה לזורגן. יש לה גוונים מיוחדים לכהות עור. אחר כך סומק ורדרד של עדה לזורגן, מסקרה מדהימה של פופה וליפסטיק של איל מקיאג'. בלילה אני מנקה הכל עם מים ומסירה את האיפור עם שמן קוקוס. בלילה אני לא מורחת קרם, כדי שהנקבוביות ינשמו. העור גם נשאר קצת שומני מהשאריות של שמן הקוקוס".
"לפחות שלוש פעמים בשבוע אני רוקדת בבית. אני מנויה לחדר כושר, אבל אין כמו לרקוד שעה מול המראה עם מוזיקה אמהרית. הפכתי את אורח החיים שלי לבילוי, אז אין פה שום קושי. זו בחירה ולא מטלה. אני רוקדת גם עם הילדים שלי. איזה כיף זה לרקוד ולהיות שמח"
ואיך את מטפחת את הגוף?
"אני מורחת את שמן הקוקוס גם על הגוף. לאחרונה התחלתי להתפרע עם חמאת גוף של פרמייר ים המלח. הבושם שלי הוא גוד גירל של קרולינה הררה. זה עם הנעל".
מה לגבי השיער?
"הספר שלי זה הידיים שלי. עשר אצבעות שלי. יש לי אפרו אז או שאני שמה מטפחות כדי להבליט את האפריקאיות שלי, או שאני טבעית. כשאני טבעית, אני הכי בטוחה בעצמי. זה מי שאני. בחיים לא עשיתי החלקה. חברות אתיופיות שלי תמיד הרגישו שאני עושה להן בושות, כי אני לא עושה החלקה. היו מתלחששות סביבי. אלוהים ברא אותי טבעית עם אפרו, אז למה אני צריכה לעשות החלקה? החלקת שיער זו תעשייה מזעזעת, יותר גרועה מהזרקות וניתוחים. זה פשוט למחוק אופי של בן אדם. בחורה שחורה עם שיער חלק זה לא מסתדר לי בראש. לא יעזור. זה להיות לא שלמה עם עצמך, עם מה שנולדת".
יש לך סודות יופי מיוחדים?
"אני שותה בכל בוקר וערב שיקוי, שלמדתי מאמא שלי לשתות. הכל טרי ומוכן במקום. יש בזה כפית זרעי פשתן שאני טוחנת טרי, כפית ג'ינג'ר טרי, שמן זית, חצי לימון סחוט, פלפל ודבש. אני שותה את זה בבוקר על קיבה ריקה. זה חיים אחרים. ניקוי רעלים בכל בוקר וערב. בלילה אני מערבבת לפעמים כורכום עם דבש, מורחת על הפנים והולכת לישון, ולמחרת אני מבריקה. השיקוי הזה נתן לי איכות חיים. עברתי תקופה לא נעימה בגלל האסטמה שלי, ולא הקשבתי לאמא שלי. מהרגע שאני שותה את השיקוי, אני חיה. לא עייפה ויכולה להגיד תודה על מה שיש".
מה לגבי תזונה וכושר?
"לפחות שלוש פעמים בשבוע אני רוקדת בבית. אני מנויה לחדר כושר, אבל אין כמו לרקוד שעה מול המראה עם מוזיקה אמהרית. זה בילוי בשבילי. הפכתי את אורח החיים שלי לבילוי, אז אין פה שום קושי. אין יותר: אני צריכה להתאמן. יצרתי לעצמי סביבה עם פעילות שאני אוהבת. זו בחירה ולא מטלה. אני רוקדת כמעט בכל יום בבית. גם עם הילדים שלי. איזה כיף זה לרקוד ולהיות שמח.
"מבחינת תזונה, אני לא אוכלת מטוגן, לא גלוטן ולא סוכר. מאוד בריא. בעשר השנים האחרונות, מאוד חשוב לי מה אני מכניסה לפה. אני צריכה את עצמי אנרגטית, כי יש לי הרבה חלומות להגשים. אני רוצה לטרוף את העולם. אני אוכלת הרבה ירוקים ומכינה לי שייק ירוק בבוקר והולכת לרקוד. אחרי הריקודים, אני אוכלת חצי אינג'רה עם אבוקדו ופטרוזיליה או כוסברה עם מלא שמן זית. חושבים ששמן זית משמין, אבל זה לא נכון. זה מוליך את האוכל ומפנה מהגוף את כל הפסולת. בצהריים אני אוכלת מנה יפה עם אינג'רה במסעדה שלי, עם הרבה ירקות שורש וקטניות. לפני שנה וחצי הפכתי לטבעונית, למרות שבמסעדה שלי מגישים גם בשר. בערב אני שוב מנשנשת סלט. כל דבר מלווה באינג'רה, שנותנת לי תחושת שובע. בסוף השבוע אני מתפרעת עם עוגה ללא גלוטן ושמה יותר דבש".
איזו עצה היית נותנת לעצמך הצעירה יותר?
"לטרוף את העולם. לבוא לכל מקום כמי שהיא, כפי שהיא. איתנה ויציבה, ולהביא את עצמה. לבוא בלי מגבלות ולעשות הכל על הצד הטוב ביותר. זה מה שעזר לי בחיים. לפעמים היו מצחקקים, כמה אני אופטימית ורואה הכל ורוד. זו היתה גישת החיים שלי. זה שירת אותי. כשאת בטוחה, את אמינה וכולם יכולים להכיל אותך. תמיד להיות עם הרגליים על הקרקע, עם השורשים. עץ שיש לו שורשים, שום סערה לא תזיז אותו".
איפור לתמונות סטילס: זיוות הרשקו לאיל מקיאג' | בגדים ונעליים: דורין פרנקפורט
ומה גילינו על עמית מכטינגר בלי איפור מול המראה בביתה?
