ב-30 ביוני 2004, ביום האחרון ללימודים של בתי הספר היסודיים, התנגש ג'יפ צבאי באוטובוס תלמידים של בית הספר האזורי "בית יצחק" בצומת כפר יונה שבשרון. הנהג עבר באדום, התנגש בג'יפ והתהפך פעמיים. בתאונה הקטלנית נהרגו שלושה ילדים: האחיות לוטם ודקל רוזנפלד בנות 7 ו-10, ואביב כץ בן ה-12. שלושתם ממושב בארותיים. מניין הפצועים היה גבוה: 54 ילדים, ביניהם דור פלוס, אז תלמיד כיתה ג'. בשבוע הבא הוא יציג שתי מערכות לבוש בעיצובו במסגרת התצוגה של השואורום Flying Solo בשבוע האופנה בניו יורק. הטראומה שהוא סוחב כילד תוצג לראשונה על מסלול.
פלוס, 25, הוא דמות מוכרת בחיי הלילה והאופנה של תל אביב. קשה לפספס את המראה הגותי-תעשייתי שלו כשהוא עובר ברחוב לבוש שכבות, עם חולצת כותנה שחורה עם כפתורים עשויים ברגים מעל טוניקת ריב שחורה דקה ומכנסיים בגזרה רחבה. תנוכי אוזניו מחוררים בהרחבה ועל הידיים המקועקעות תלויים צמידים בעיצובו: אוסף ענקים עשוי חומר פלסטי שנראה כמו עצמות אורגנית שכוסו בשכבת עור שחורה, לצד צמידים עשויים שרשראות מתכת כבדות עם מנעול להשלמת המראה. "תקופה ארוכה התחבטתי בשאלה האם אני מתלבש בשביל עצמי או בשביל הרחוב", הוא אומר בראיון ראשון. "אני מתלבש בשביל עצמי: אני יכול לצאת למכולת ב-12 בלילה לבוש ככה".
את הבגדים בעיצובו של פלוס אפשר למקם בתוך סגנון ואסתטיקה מוגדרים. ניתן לזהות בהם השפעה של תת-תרבויות כמו פאנק, גותיקה ומטאל לצד רפרור למעצבים כמו ריק אוונס, אבל יותר מכל הם דרכו להתמודד עם צלקות בגוף ובנפש. לא קל לו לשוב אל הזיכרונות מלפני 16 שנה ואל שלושת ההרוגים: שתי האחיות שהתגוררו בבית הצמוד לבית ילדותו, והילד שהתגורר בשכנות. "התאונה השאירה חותם בכל ילדי המושב. יכולת לזהות בבארותיים מי עבר את התאונה: יש כאלה שאיבדו יד, היתר היו עם צלקות בגוף", הוא מספר, "אני נפצעתי קל. יצאתי עם צלקות שמוסתרות על ידי קעקועים, וצלקת במצח שמוסתרת על ידי השיער".
"אני זוכר את היום הזה לפרטי פרטים. זאת התעסקות יומיומית מול המראה: גם בגלל הצלקות, אבל כי זה חלק אינהרנטי ממך", הוא ממשיך. "עד היום אני מנסה להבין למה זה קרה, למה זה קרה לי, שאלות שאין עליהן תשובה". לאחר שהיה מאושפז במשך חמישה ימים, שוחרר הביתה. אז החל גם תהליך השיקום הארוך שלא הסתיים עד היום. "אובחנתי כסובל מפוסט טראומה", הוא מסביר, "זה אומר חרדה תמידית, סיוטים בלילה, תחושה של מוות שמלווה אותך כל הזמן. אתה תמיד מרגיש שהמוות הוא זה שמנחה אותך בחיים, חושש שמשהו רע יקרה והחיים ייגמרו".
הרגשת שאתה בדיאלוג עם המוות?
"כל הנגיעה שלי למוזיקת מטאל הגיעה מהמקום הזה. זאת מוזיקה רועשת, אבל מבחינה מוזיקלית היא נוגעת במקומות עמוקים ואפלים שאנשים לא מדברים בכלל. האגרסיביות במוזיקה הביאה אותי למקומות שבהם אני מרגיש בנוח".
הפוסט טראומה שממנה סבל כילד התחדדה אצלו במהלך ולאחר השירות הצבאי בתקופת צוק איתן ומבצע "שובו אחים", כמפקד מעברי גבול בירושלים (קלנדיה, שועפט, מחסום 300) הממוקמים בין שטחי הרשות למדינת ישראל. לדבריו, הוא היה אחראי על תפיסות אמל"ח במחסומים ונקלע לסיטואציות כמו מטען חבלה שנזרק לעמדת שמירה בה עמד. הכוננות הגבוהה בה התנהל לאורך השירות הצבאי הובילה להחרפה בהתקפי הפוסט טראומה שלו.
"הייתי הולך ברחוב ורואה מכונית מסחרית שהזכירה לי את מעברי הגבול. זה הדליק אצלי נורה אדומה והיה גורם לי להתקף חרדה", הוא משחזר. "כשאתה חי על אוטומט הרבה שנים – אתה חסר רגשות. ואז הדברים צפים. אין לי עמדה פוליטית, אבל אני זוכר שירדתי לים ברמדאן האחרון. החוף היה, סליחה שאני אומר, מלא בערבים, והחרדה התעוררה אצלי. זה מחזיר אותי ישר לשירות הצבאי, לתחושה שמשהו יכול לקרות והכל ייגמר. אתה כל הזמן מחפש מה לא נכון בסיטואציה, תחושה של פוקוס שאתה חייב להיות בו כל הזמן".
"אני לומד לשחרר"
הוא נולד בתל אביב, גדל בבארותיים ולאחר התאונה עבר עם משפחתו להוד השרון. אחותו התאומה נולדה בהפרש של חמש דקות ממנו ואובחנה כסובלת משיתוק מוחין. בנוסף, יש לו שתי אחיות גדולות יותר. "בתור ילד הרגשתי מקופח. מגיל אפס טיפלו והתייחסו אל אחותי התאומה יותר מאשר אליי, ומרד גיל ההתבגרות התבסס על זה", הוא אומר. "הדברים לא השתנו הרבה בעקבות התאונה. התמודדתי עם זה די לבד".
החיבור לאופנה הגיע מהבית. במשך שנים ארוכות היו הוריו יצרני בגדים תחת השם Fresh ברחוב מוהליבר בתל אביב, אך עם עזיבתם את העיר הגדולה לבארותיים עזבו את התחום. בתום שירותו הצבאי למד תפירה בקורס של לימודי חוץ בשנקר והחל לתפור לעצמו בגדים. במקביל יצר תערוכת תלבושות שהוצגה בבר התדר בתל אביב, וקולקציה שהוצגה בשבוע האופנה השני של ליין המסיבות קוקשוק. כולם מאופיינים במראה שכבות דרמטי, אפל, כבד, עמוס בניואנסים, כמו טקסטורה של צלקות וחיתוכים בטקסטיל, שמסמלים את הצלקות הפיזיות שבגופו.
האסתטיקה שלו עוצבה בגיל 13, אז כבר החל לצאת למועדונים בתל אביב. "לא התחברתי לחיים במושב, ותל אביב היתה מאוד שונה מהמקום שממנו הגעתי. הרגשתי שם בבית", הוא מספר. "חיי לילה היו ועדיין חלק משמעותי בחיים שלי. זה אפשר לי להגזים וללכת רחוק. ליצור בגדים מיוחדים למסיבות, ליצור אאוטפיטים שונים מתוך העולמות שלי. לכן המון בגדים גם מודולריים ונוחים למי שמבלה בלילה, כמו שרוולים מתפרקים שמאפשרים גמישות במועדון. זה פרקטי אבל גם מסמל אקט של שחרור, איבוד שליטה".
לפני כחמישה חודשים, במהלך הקורונה, קיבל פלוס פנייה מקולקטיב האמנים והמעצבים Fllying Solo מניו יורק, המפעיל שואורום וחנות למעצבים בינלאומיים צעירים, ותצוגה בשבועות האופנה בניו יורק ובפריז. הם צדו אותו באינסטגרם. הוא השתתף בתחרות של מעצבים צעירים וזכה במקום הראשון. בשבוע הבא יציג שתי מערכות לבוש בעיצובו, ובפברואר 2021 הוא צפוי להציג שמונה מערכות לבוש במסגרת שבוע האופנה בפריז.
באופן די מפתיע, עד היום לא מכר אף בגד. אל עיצוביו, שחורים ברובם, הוא מתייחס כחפצי אמנות, אך גם הוא מבין כי עם כל הכבוד לאספירציות אמנותיות – בגדים צריך ללבוש. בימים אלה הוא שוקד על מספר דגמים מסחריים שיימכרו בהמשך. "אני פורק דברים בבגדים, אז לא הייתי רוצה שאנשים ילבשו את ה'סיפור' האישי שלי – אבל בסופו של דבר אני רוצה למכור", הוא מסביר, "אני לומד לשחרר. אנשים שלבשו את הבגדים שלי כבר אמרו שלא בא להם לחזור לבגדים הרגילים שלהם".
"התגברתי על הרבה מהבעיות האישיות שלי דרך אופנה. היא מקום מרפא", הוא אומר לסיכום. "העברתי שנים ארוכות בחרדות וחוסר תפקוד בגלל התאונה וגם בגלל השירות הצבאי. פעם הייתי חי עם החרדות, אבל הבנתי שאני צריך לבדוק את הדברים לעומק ולבדוק מה עושה אותי חרד. הייתי בטיפול פסיכולוגי אינטנסיבי במקביל לעיצוב בגדים ולמרות שזה לא תמיד רציונלי, היום אני חי עם זה יותר בשלום".
ולמה נמלטה הנסיכה הייא בינת חוסיין מדובאי?
