לפני כחודשיים מצאה את עצמה מיכל אנסקי במרכזה של סערה ציבורית. היא אומנם רגילה לסערות שבאות והולכות בקריירה שלה, אך הפעם היא לא צפתה זאת מראש. תמונה שלה מניקה את בתה גבריאל-לי, כיום בת ארבעה חודשים וחצי, פורסמה בחשבון האינסטגרם של מעצבת האופנה מיכל מונקה, הפכה לוויראלית במדורי הבידור והרכילות, וסימנה את אנסקי כאויבת העם.
התגובות מיהרו לבקר את אנסקי: "למה כל עם ישראל צריך לראות רגע כזה אינטימי?", "זה ממש לא צנוע, למה להצטלם ככה?", "שכל אחת תשמור לעצמה מה שהיא עושה, אני בחיים לא הייתי מצטלמת ככה" ועוד אי אלו הערות, הצעות לסדר היום והתבטאויות שהציפו שוב את נושא ההנקה באזור ציבורי.
"סערת ההנקה קרתה בעל כורחי, ולא היססתי להפוך לנושאת דגל בנושא", מספרת אנסקי בסלון ביתה, כשהיא מניקה בטבעיות את גבריאל-לי. "הזדעזעתי מהתגובות השליליות שקיבלתי, בעיקר מנשים, שכתבו שזה דוחה ומגעיל. בהתחלה הייתי עצובה מאוד, אחר כך לא הרגשתי טוב. זה עשה לי סחרחורת. לא האמנתי שיש לאנשים דעה חשוכה לגבי הדבר הנהדר הזה של הנקה. זה בריא, מחזק את המערכת החיסונית שלה, וזה הדבר הכי טוב שאני יכולה להאכיל בו את התינוקת שלי".
הביקורת לא היתה נגד הנקה כפעולת הזנה, אלא נגד הנקה במרחב הציבורי.
"זאת היתה תמונה שלי בגינה בשמלה של מיכל מונקה, שאפילו לא אני העליתי. זה גם לא היה פרסומי, כפי שחלק ציינו. למיכל אין אפילו הרבה עוקבים באינסטגרם (למונקה יש 1,840 עוקבים, נכון להיום). זה היה רגע אינטימי שלנו וכשהעניין התפרץ, החלטתי לצאת החוצה ולדבר על זה. אני מניקה את גבריאל-לי כל שעתיים וההנקה הפכה לחלק אינטגרלי מהחיים שלי. זו מחויבות שגם שינתה את הצורה שבה אני מתלבשת: גם כי חם לי, וגם כי אני רוצה להפשיל את החולצה ולתת לה לאכול באותו רגע. עכשיו אני בארבעה ימי צילום בשבוע וגבריאלי-לי איתי, מה שדורש ממני זמינות. אני צריכה לפתוח ולסגור את החולצה ברגע".
הפעם הקודמת שאנסקי חטפה ביקורת על "חשיפת יתר" היתה לפני כשנתיים, כשהתייצבה על השטיח האדום בפסטיבל קאן בשמלה חושפנית של המעצב דני מזרחי. "עשיתי שואו כדי למשוך את תשומת הלב של הצלמים. לא הייתי שם לבד – הייתי שם עם דגל ישראל מאחוריי", היא מתייחסת לזה השבוע, "אני שמחה שעשיתי את זה, למרות שזה היה פרובוקטיבי בעיני אנשים. חוץ מזה, אני מתאמנת מאוד קשה במכון כושר, וגאה להיות אמא במשרה מלאה ואישה קרייריסטית".
האם זה היה ניסיון למרוד בקולות שמרניים יותר בישראל? לדבריה, היא פשוט אהבה את המראה. "אין הלך מחשבה ואג'נדה מאחורי זה", היא אומרת.
"אוכל ונעליים מדברים עם הליבידו והתת מודע"
אנסקי, 39, אושיית גסטרונומיה וטלוויזיה ישראלית, מתגוררת עם בעלה הטרי אייל אמיר, שתי בנותיה והכלבה אלבי בצפון תל אביב. בית נושם שחיים בו, אקלקטי, צבעוני, מקושט בעבודות אמנות ישראלית וחפצים מקרמיקה. על המקרר נמצאים מגנטים ותמונות משפחתיות. ספרי בישול מפוזרים לצד אלכוג'ל, כוסות זכוכית של אנתרופולוג'י לצד נעלי זמש צבעוניות משיתוף הפעולה השלישי שלה עם רשת הנעליים לאפייט תחת השם "מיקאלה", הכינוי שניתן לה באיטליה.
את התשוקה לנעליים הביאה מהבית, מזיכרונות הילדות בירושלים. "אני זוכרת את רעש העקבים של אמא שלי, שהיתה חוזרת הביתה בלילה", היא נזכרת, "אמא שלי, שרי אנסקי, היא עודנה אישה יפה, אבל היתה עוצרת נשימה בצעירותה. גבוהה, עם עיניים כחולות ומלוכסנות. כל החיים כשהייתי הולכת לידה ברחוב, תמיד התייחסו ליופי שלה, גם בצורה בוטה. כשהתחלתי להתפרסם, אמרו לי: 'מיכל, את מאוד יפה, אבל אמא שלך...'. היא היתה דמות אייקונית. היא התלבשה באופן מאוד שונה: חצאיות מיני עם מגפיים גבוהים, לדוגמה. כל מגפי החורף שעיצבתי בעונה שעברה הם זיכרונות, הבהובים, של אמא שלי. וזה מחבר אותי ישירות למטבח, כי זיכרון של אוכל הוא מאוד-מאוד חזק, וכל החיים אתה מנסה לשחזר את טעמי הילדות שלך".
כמו בסצנה הידועה בסרט "רטטוי", כשהמבקר לוקח את הביס שמחזיר אותו אחורה לילדות.
"בדיוק. יש בזיכרון הזה הרבה כוח ונחמה, ואתה כל הזמן מנסה לשחזר את זה, כי זה חלק מהזהות שלך. ביצירה שלי אני משחזרת את הזיכרון הטוב מאמא שלי".
אוכל ונעליים, שני נושאים שמחוברים אלייך, גם מסמלים תשוקה, תאווה, דחף.
"לא הודיתי בזה בקול רם, אבל אין ספק שזה פרברסיה ופֶטיש, ואני בהחלט מוצאת את הקשר. הדברים האלה מדברים עם הליבידו והתת מודע. זה גם אלטר אגו שאני יכולה לייצר לעצמי וגם נתתי לזה שם: מיקאלה. אני מרגישה שבנעליים האלה הבאתי את האישה הצעירה שהייתי כשחייתי באיטליה ולמדתי גסטרונומיה. המצאתי את עצמי מחדש".
כמה זוגות נעליים יש לך בארון?
"יותר מדי".
את חובבת שופינג?
"הקורונה עצרה את זה. אפס הוצאות. אבל בעבר הייתי קונה המון בגדים, והכל מאופסן בשקיות ואקום. לא השקעתי בנדל"ן, לא קניתי לעצמי יהלומים – קניתי המון בגדים והוצאתי על זה יותר מדי כסף, הוכחה שבניתי את עצמי בעשר אצבעות ואני יכולה לקנות לעצמי מה שאני רוצה".
את גרה במרחק שתי דקות הליכה מכיכר המדינה. זה בטח מסוכן לחשבון הבנק.
"לפני חמש-שש שנים, הייתי משאירה שם עשן מאחוריי. הגעתי מחוסר – לא היה לי את זה כילדה. ההורים שלי לא עשירים, אז הצורך הזה להוכיח לעצמי דרך בגדים היה שם. אבל זה תם ונשלם. היום אני לא מעוניינת להוציא אלפים רבים מדי על בגדים".
החיבור אל לאפייט, רשת נעליים ותיקה שהוקמה ב-1938 ופונה לנשים בוגרות, נוצר בין אנסקי לבעלי המותג, בני משפחת בלס, בצורה אורגנית. במשך שנים היא היתה רוכשת מהם נעליים לשידורי "מאסטר שף", מאחר שלדבריה, "נעליים איטלקיות בעבודת יד הן הכי נוחות שיש. כשאת מצלמת בממוצע 18 שעות ביום, את חייבת נעלי עקב נוחות. אתה יודע מה זה לעמוד את כל השעות האלה על עקבים? גיהינום".
בשלוש העונות האחרונות היא מצטרפת אליהם מדי עונה למפעלי החברה באיטליה, משלבת רעיונות עיצוביים בדגמים שחלמה עליהם. חלקם פרשנויות שלה לדגמים שראתה אצל חברות, אחרים פרי דמיונה. הסגנון נותר אחיד: נעלי עקב או נעלי סירה שטוחות עם חרטום מחודד, עשויות עור או זמש בצבעוניות חזקה ושילובי חומרים, בטווח מחירים של 1,000-800 שקל (לפני 40 אחוז הנחה במכירת סוף עונה שמתחילה השבוע).
"כשהגעתי למפעלים בוונציה, הרגשתי כמו ילדה בחנות ממתקים. אני מאוד מכבדת מקצועות ועבודת יד, וחשוב לי להדגיש שאני לא מעצבת אופנה, אבל אני ברורה לעצמי בבחירות שלי. משם העזתי לעצב", היא מסבירה את שיתוף הפעולה, שכמו במקרים אחרים שבהם ידוענים הופכים גם למעצבים, זכה להרמות גבה.
"אני לא חושבת שכל מפורסמת יכולה להיות 'מעצבת' וצריך להיזהר מזה, כי זה גם מייצר שחיקה וגם עלול להיראות לא אותנטי", אומרת אנסקי, "יש לי חברות מעצבות אופנה ואני מעריכה את העבודה הקשה שלהן. אני יכולה רק לומר שלקחתי את נושא עיצוב הנעליים ברצינות". לדבריה, בשל סגירת השמיים והמפעלים באיטליה בחודשים האחרונים, טרם ידוע כיצד יקרין המצב הנוכחי על הקולקציה הבאה.
"האישה הפוסט-פמיניסטית חוזרת למטבח כי בא לה"
כבר עשור שהיא על המסך, מנחה ושופטת לצד השפים אייל שני, חיים כהן וישראל אהרוני את "מאסטר שף", ריאליטי האוכל המצליח בישראל. בשנה האחרונה מפתה להשוות בין הדימוי שהיא מציגה לבין זה של רותי ברודו מהתוכנית "MKR המטבח המנצח". מלבד הפרש הגילאים ביניהן העומד על 19 שנים, אם אנסקי מביאה אל המסך דמות רכה, מחויכת ולבושה בשמלות צבעוניות חושפות רגליים – ברודו היא ההפך הגמור: דעתנית עד כדי טון בוטה וגלגולי עיניים, לבושה לרוב בגדים שחורים בגזרות גבריות.
"אנחנו שתי נשים שונות. זה לא שכל אחת לוקחת תפקיד. זה לא תיאטרון. זה אופי אחר", היא אומרת, "בריאליטי אתה לא יכול להחזיק מעמד אם אתה לא מביא את עצמך, בטח כשופט ומייצג דעה, טעם, עולם, במאת האחוזים. רותי עושה את זה מאוד יפה. אני נהנית לראות אותה".
האם הרגשת צורך להבליט את עצמך כאישה שופטת לצד שלושה גברים?
"עם השנים למדתי שאני יכולה להביא את עצמי גם בלי להוכיח לכולם. בהתחלה היה לי חשוב להראות נוכחות וידע כגסטרונומית. התנערתי מזה כשהבנתי שאני יכולה לומר את הדעה שלי בלי ללחוץ. להפך, להיות בנינוחות, שהיא הכוח שלי. כשמישהו נותן לי לטעום את המנה שלו, אני לוקחת את זה בצורה מאוד מקצועית. זה רגע אינטימי, סוג של דיאלוג: אני מסתכלת להם בעיניים. אני אוכלת אותם. את הידיים שלהם. את הזיכרונות שלהם. מאיפה הם הגיעו. זה סוג של מפגש מטאפיזי, כמו מול מדיום. וזה עוסק ברגשות וחשקים, לאכול זיכרונות של בני אדם".
רגע כזה של זיכרון וחשקים היא מבקשת להקפיא בצילום במטבח ביתה, לבושה שמלת פשתן לבנה עם כפתורים של המותג הישראלי הצעיר טרס (בכל הצילומים בביתה לובשת אנסקי פריטים של מעצבים ובעלי עסקים ישראלים, מתוך סדר יום של קידום אופנה מקומית), שמזכירה לה נשים מאזור הים התיכון. המטבח הביתי הוא גם זירה לדיון בנושא אוכל ונשים, נשים ומטבח.
"האישה הפוסט-פמיניסטית חוזרת למטבח כי בא לה", היא מסבירה, "לאורך כל הקריירה שלי אני נדרשת להסביר למה נשים שעוסקות באוכל הן מיעוט. זאת עבודה שואבת וקשה שדוחקת נשים לפינה ומרחיקה אותן מילדים ומשפחה. מאוד קשה לגדל ילדים ולעבוד במטבח כשפית – צריך לבחור בין השניים, וזאת בחירה שהרבה נשים לא בוחרות. גברים לא מוכשרים יותר או חזקים פיזית או יכולים להנהיג. בולשיט. אין להם יכולות ביולוגיות, פיזיות או מנטליות יותר מאשר לנשים – זאת פשוט בחירה של נשים לא להיות בזירה הזאת, ואני מבינה אותן לגמרי. גם אני לא נכנסתי לשם".
בעוד שלושה חודשים תחגוג אנסקי יום הולדת 40. היא לא מאלה שמורידות לעצמן שנתיים מהגיל, להפך, היא שמחה להחליף קידומת. אולי כדי להיפרד מהעשור האחרון, שבו חוותה גירושים מהאדריכל רועי חמד, משבר עסקי עם המסעדה שפתחה בתל אביב ונסגרה לאחר חמישה חודשי פעילות בלבד עקב הסתבכות כלכלית של משקיעיה – קבוצת רוביקון של אמיר ברמלי. לאחרונה גם סיפרה בחדשות כי היא מתמודדת עם קשיי פרנסה בעקבות נגיף הקורונה.
באפריל אשתקד לקתה בשיתוק ע"ש בל בפניה. במהלך החודש היא צפויה לטוס לניתוח שיקום בבוסטון, שאחריו תשוב לבידוד של 14 יום. "נכנסתי למתח נוראי, לא ידעתי אם אוכל להמשיך לעשות טלוויזיה", היא מספרת על השנה שעברה, "לא רק שלא יכולתי לדבר, לא יכולתי לאכול, איבדתי את חוש הטעם שלי במאה אחוז והייתי מעוותת לגמרי. התמודדתי עם ניפוץ התדמית שלי. לא ידעתי מי אני. יש פה גוף ומחשבה – אבל מי אני עכשיו בלי הדברים האלה? כשאני נכנסת לחדר, אני יודעת להאיר אותו בחיוך שלי. איך אני מאירה חדר עכשיו?"
"גיליתי שהמראה שלי לא מגדיר אותי וההזדהות שלי עם הגוף התנפצה", היא ממשיכה, "אנחנו רואים את עצמנו בצורה מאוד שונה מאיך שאחרים רואים אותנו, ועם הגיל אנחנו נפרדים מהדמות הזאת בתהליך ההזדקנות. לי זה קרה ביום אחד. ולמרות הקושי, זאת מתנה גדולה שאני מחבקת היום, כי זה אִפשר לי את השחרור מהיופי שידעתי להחזיק ולהשתמש בו במשך שנים. נפרדתי ממיכל, מהחיוך הזה. היום אני חושבת שגם אם החיוך שלי עקום זה בסדר, כי העיניים מחייכות, והלב שלי שמח. השיתוק הכריח אותי לעשות שינוי. הוא היה התחלה של דיוק לקראת שנת ה-40 לחיי, ואני באה אליה מוכנה ונהנית מכל רגע".
היית צריכה משבר פיזי של ממש כדי להוביל שינוי פנימי?
"זה קורה להרבה אנשים עם מחלות חלילה, פשיטות רגל, תאונות דרכים. בני אדם הם מאוד סתגלניים, והפחד הכי גדול שלי היה להישאר באותו מקום. לא לגדול או לצמוח. אבל עובדה שאני בהתפתחות. לפני שנה לא הייתי מסתכלת על מראות, היה לי קשה לצחצח שיניים. זה היה תהליך קשה וארוך של שיקום".
בגדים בתמונות: שמלה לבנה, טרס | שמלה שחורה, יעל מניה | חולצת הנקה, Q דורית שרון | חליפה בהירה, Latoure.
ומה גילינו על אשת העסקים עפרה רייף-שמלצר מול המראה?
