לפני שנגיע למרואיינת שלי, אספר לכם שבשבוע שעבר קיבלתי סמס קצת מוזר: "היי, סימבה, אני שמחה לבשר לך שזכית להיות הגיבור האהוב ביותר של דיסני במצעד שערכנו בגלגלצ. נשמח אם תוכל להקליט לנו נאום תודה קצר". אני, כמובן, זרמתי והקלטתי: "היי, כאן סימבה, תודה לכל מי שבחר בי. אני מבטיח להיות מלך האריות של כולם".
האמת היא שבחודשים האחרונים, מאז שדיבבתי את סימבה בגרסה החדשה של "מלך האריות", אני מקבל לא מעט פניות כאלה. יש לי בבית בובה מוכנה לשליפה, וממש כמו דקל וקנין אני נענה בשמחה לכל ילד (או מבוגר) שחולם על ברכה מיוחדת של סימבה לכבוד יום ההולדת. אז השבוע, כיאה לגיבור של דיסני, החלטתי לצאת ולחפש נסיכה אמיתית, וכך, בצילו של יום קיץ חם, פגשתי את משי קלינשטיין – הקול שמאחורי "מואנה", הנסיכה יסמין מ"אלדין", רפונזל מ"פלונטר" ועוד.
צפו בה מדבבת:
אז איך בעצם הגעת לעולם הדיבוב?
"כשהייתי קטנה, הייתי כל היום רק שרה, רוקדת ומשחקת בבית. הייתה אז תוכנית כישרונות לילדים בשם 'בראבו', שממש רציתי להופיע בה, אבל ההורים רצו לשמור עליי שאגדל רגיל, בלי במה ומצלמות. בדיעבד, אני חושבת שזה נכון לתת לנפש להתחזק לפני שאתה נכנס לעולם הזה, אז מצאנו פתרון מדהים בעיניי – דיבוב, שבו אני יכולה לשחק ולשיר כדמות אחרת, ואף אחד לא יודע שזאת אני".
היית ילדה של דיסני?
"ברור. כל החדר שלי היה מלא בבובות ובמדבקות של דיסני. גם היום יש לי אוסף של נסיכות – כל מה שדיבבתי. הייתי רואה בלי הפסקה כל סרט שיצא, וכשהיו מביאים לי קלטת עם סרט חדש, זאת הייתה חגיגה. כשהייתי תינוקת, אמא שלי דיבבה את 'פוקהונטס', וזאת הייתה כמו מתנת לידה בשבילי".
הרבה ילדים (וגם מבוגרים) חולמים לדבב בסרטים. אילו כישורים מדבב צריך, לדעתך?
"הוא צריך מוזיקליות ויכולת ריכוז גבוהה. הרי זה דורש כמה דברים בו זמנית: להיות בדמות, לקרוא את הטקסט ולהגיב למה שקורה על המסך".
מה ההבדל בין משחק בטלוויזיה או על הבמה לבין דיבוב בסרט?
"מדבב לובש תחפושת של דמות אחרת. לדוגמה, השיר שביצעתי בתור הנסיכה יסמין ב'אלאדין' היה אחד הקשים שביצעתי בחיי, כי היא שרה בקול מסוג אחד, ואני סופרנית, שרה בקול מסוג אחר. נלחמתי בקול שלי עד שאשמע כמוה. אין אצלי הנחות. בלי לשים לב, בכל דמות יוצא לי קול טיפה שונה. 'רפונזל' ו'מואנה' לא נשמעות אותו דבר".
מהו תפקיד החלומות שלך?
"יש לי חלום לשחק נסיכה מקורית באנגלית, ואז לבוא לארץ ולדבב את עצמי בעברית. ממש בא לי להגשים את החלום הזה".
בואי נדבר רגע על חלום שהתגשם על הבמה – המחזמר "אפס ביחסי אנוש" בבית ליסין, שבו את מככבת. מדובר בלהיט היסטרי.
"זה מדהים. אף אחד לא ידע שזה מה שהולך להיות. אנשים כל כך מתחברים לזה. זה מחזמר רלוונטי לנו, הישראלים. אנחנו נורא אוהבים קומדיות, בעיקר על הצבא, וזה גם נורא פמיניסטי. גם השירים שכתבו עילי בוטנר ואורן יעקובי מעולים. אנשים כאילו מכירים את השירים, למרות שהם שומעים אותם בפעם הראשונה. זאת גאונות בעיניי".
הקשיבו לשיר לדוגמה:
את זוכרת את ההצגה האחרונה שקיימתם לפני שהתחיל משבר הקורונה?
"כשראש הממשלה הודיע על איסור התקהלות מעל 100 איש, היו 800 איש בקהל, והם חיכו שנעלה לבמה. ידענו שזאת תהיה ההצגה האחרונה שלנו לזמן הקרוב, וחגגנו על הבמה. הרגשנו כאילו זאת הפעם האחרונה שנחיה על הבמה. יש לזה ערך מוסף. זה כמו שאם תזמין המבורגר, ויגידו לך: 'אנחנו לא יודעים מתי תאכל המבורגר שוב', יהיה לו טעם אחר".
איך הרגשת כשהכל נעצר?
"הרגשתי שזה סוג של פאוז, ונורא נהניתי. חשבתי שעוד שנייה מישהו ילחץ פליי, ויהיה בסדר. לא חשבתי לרגע שזה יימשך כל כך הרבה זמן".
ומה עושים בינתיים?
"חשבתי שאקרא ספרים, אבל יצא שקראתי בסך הכל עשרה עמודים בחודשיים וחצי האלה – וראיתי את כל נטפליקס. הייתה התכנסות פנימה במקום המרוץ של היום-יום; סוג של ריסטרט. אני כבר מתה לעלות שוב על הבמה ולרדת ולחבק את כל מי שחווה איתי את השעה וחצי הזאת".
יש צפי מתי זה קורה?
"כן, ב-15 ביולי חוזרים להופיע עם 'אפס ביחסי אנוש', ובקרוב אני מתחילה צילומים לסרט חדש של אבי נשר. הצילומים תוכננו למאי, אבל נדחו בגלל הקורונה".
טפו-טפו, נראה שבשנה האחרונה את בכל מקום.
"אני מרגישה שיש עשייה בשנה האחרונה, אבל לפעמים גם לא. זה מקצוע שבא בגלים. יש תקופות שבהן אתה מאוד עסוק, ופתאום תקופות שממש לא. לאט-לאט זה מתאזן. גדלתי לתוך המקצוע וראיתי תקופות שבהן ההורים פחות עובדים, לצד תקופות שבהן אני בכלל לא רואה אותם. בהתחלה, כשזה קורה לך, אתה מרגיש את זה אחרת, עד שאתה קולט שכולם ככה, ושהכל בסדר".
לאחרונה גם הוצאת לרדיו שיר אישי ומרגש – "רק אתמול היית כאן".
"היה משהו אקסטרה-מרגש בשיר הזה. הוא ישב אצלי על המדף כתוב ומולחן כבר חמש שנים. זאת הייתה הפעם הראשונה שאזרתי אומץ להוציא סינגל רק שלי, לבד, אחרי 'קחי לך' עם ריטה ו'אוטובוס אחרון לחיפה' עם עילי בוטנר. השיר הזה נכנס פנימה. לקחת משהו שהוא כל כך בפנים, ולהוציא אותו החוצה, זה חתיכת דבר בשבילי".
השיר הזה הוא סוג של פרויקט משפחתי: את כתבת את המילים, אבא רמי הלחין, ואחותך נועם הפיקה מוזיקלית.
"אני מאוד מעריכה את המלחין. אחד המלחינים, אם לא ה-. והיה לי חשוב שמי שיפיק את השיר, יתחבר אליו ויאהב אותו. יום אחד חזרתי הביתה אחרי פגישה עם מפיק שאהב את השיר, אבל ניסה לשנות אותו טיפה, ונורא לא רציתי לשנות. אהבתי את השיר כמו שהוא. סיפרתי לאמא שלי ולאחותי נועם, ונועם אמרה לי: 'אז תפיקי לעצמך את השיר'. אמרתי לה: 'מה קשור?' אז היא אמרה: 'מה הבעיה? אני יכולה להפיק לך'. משם זה התחיל. אני ממש שמחה שזה קרה. החצופה הזאת, רק בת 18, תקתקה הכל, כולל רביעיית מיתרים מדהימה. את קולות הרקע שתינו שרנו יחד. אני מאוד אוהבת את שילוב הקולות שלנו".
לא חששת קצת בהתחלה, לגשת לאבא עם טקסט אישי כל כך?
"זה ממש לא עניין אצלנו. אני בוכה ליד אמא ואבא. אין מסכות בקטע הרגשי. חינכו אותי מגיל מאוד צעיר שלבכות זה דבר בריא וטוב, ובכו איתי כשבכיתי. אין חומות".
לסיום, איזה שיר בא לך שנבצע ביחד?
"את השיר מהסרט 'מואנה', 'How Far I’ll Go'. ונקדיש אותו למואנה, הכלבה שלי".
אסתר רדא: "הטכנאי ממש בכה". הקליקו על התמונה:
