חודשים קשים עברו, ועדיין עוברים, על כולנו. ממש כמו בשיר "מול כל העולם", ששרתי ב"השמינייה", ולאחר מכן נהפך לכותרת הבלוג שלי כאן (שאליו אני חוזר עכשיו אחרי תקופה ארוכה), התעוררנו בוקר אחד בתחילת מארס לעולם אחר, ומה שהיה כבר לא יהיה יותר. זה נכון במיוחד לגבינו, האמנים ועובדי תעשיית תרבות והבידור בארץ: לכולם ברור שעולם ההופעות לא יחזור להיות מה שהיה, בעתיד הנראה לעין.
בימים כאלה הייתי מציע לכולם להסתכל על הבמה בדיוק ההפך מבדרך כלל: להתמקד דווקא באנשים שנמצאים בעומק הבמה ומאחורי הקלעים, ולא נשטפים באור הזרקורים המסנוור. אין לי ספק שהכוכבים הגדולים שנמצאים תמיד בפרונט, שמופיעים אצלנו כל לילה בסלון מהבמה בזאפה, שצועקים בתקשורת שעכשיו מעונן (ע"ע אביב גפן) – יכולים לשרוד את החודשים האלה. רובם, לפחות. גם כשאין הופעות, הם עדיין מרוויחים מהשמעות ברדיו, מחוזי פרסום, מחוזי טאלנט, מתמלוגים ועוד. עכשיו אנחנו צריכים לשים בפרונט את כל אלה שבדרך כלל לא נמצאים שם, ויש ביניהם מאות שחקני תיאטרון וזמרים שתלויים לחלוטין בהופעות, וכמובן נגנים, סאונדמנים, עובדי במה, תאורנים – שם המצוקה אמיתית וכואבת, והמדינה חייבת להתעורר ולעזור להם להחזיק את הראש מעל המים בחודשים הקרובים.
גם במקרה שלי מדובר במכה כלכלית קשה. לשמחתי, אני עדיין עובד מהבית בהקלטות ובעריכות מוזיקליות, אם כי זה לא מתקרב למצב בשגרה. ומה שקשה במיוחד זה הגעגועים לקהל ולבמה. אז מה עושים בינתיים? קצת לייבים בפייסבוק, קצת הופעות בזום, אפילו הופעה מצולמת מול אולם ריק (כמו שעשיתי במסגרת הפרויקט "ישראל מחוברת"), אבל הקהל הוא חלק בלתי נפרד מההופעה, וזה לא אותו הדבר בלי התגובות, הצחוקים, ההתרגשות, מחיאות הכפיים. הופעה בלי קהל זה כמו טוסט בלי גבינה, כמו עוגת ביסקוויטים עם שמנת שלא הוקצפה – זה פשוט לא זה.
אז עכשיו, כשהוסרו ההגבלות, החלטתי לצאת ולפגוש אמנים שאני אוהב ולראות איך הם מעבירים את התקופה המורכבת הזאת. התחלתי עם אסתר רדא המדהימה, שהתחילה את משבר הקורונה, כמו כולנו, באי-ודאות, ועכשיו יוצאת ממנו עם אלבום חדש, "חסד" – הראשון שלה בעברית.
הפעם האחרונה שנפגשנו הייתה לפני יותר מחודשיים, במסיבת יום ההולדת שלה, שנערכה בבר הומה אדם. הפעם אני נכנס לפגישתנו עם גיטרה על הגב ומסכה על הפנים, ואסתר משועשעת מהלוק החדש.
את זוכרת את ההופעה האחרונה שלך?
"כן, זה היה ב-8 במארס. שבוע לפני כבר התחילו לאסור התקהלויות של 2,000 איש, ואז 500, 100 – וביי. הכל התבטל ונהיה דף חלק. הקורונה תפסה אותי בתקופה מאוד עמוסה. חודש לפני התחלתי לרוץ עם מחזמר חדש, 'ג'נטלי', בתיאטרון חיפה. התגובות היו מדהימות, וזה נעצר בדיוק כשהיינו בעלייה. בנוסף, עבדתי על מופע משותף עם קרולינה, שהבכורה שלו תוכננה ל-21 במארס במועדון התיאטרון. היינו בחזרות אינטנסיביות לקראת המופע וגם הוצאנו סינגל משותף, 'אהבה בואי'. ברגע אחד הכל נעצר".
ואיך הרגשת?
"בהתחלה ממש נהניתי מהקורונה. הרגשתי במרוץ, ודווקא התאימה לי מנוחה קצרה לצבירת כוחות. הייתי בטוחה שמדובר בשבוע-שבועיים גג".
וכשהחופש התארך, איך מעבירים את הזמן?
"בבית, עם פלא, הבן שלי. מדי פעם יוצאים לטיולים קצרים להתאוורר. הרבה בישולים – המומחיות שלי זה קובה ודגים. הרבה נטפליקס – עכשיו אני רואה את הדוקו המעולה על מייקל ג'ורדן. אבל אני כבר ממש מתגעגעת ללהקה שלי. מתגעגעת להופיע. אני שומרת על קשר טוב איתם. תקופה לא מגניבה, מוזרה. יש משהו במקצוע שלנו שהוא תמיד תלוי באוויר, זה גם ככה קשה, ופתאום, בבום, אין יותר עבודה. בהופעה האחרונה אחד מטכנאי הסאונד ממש בכה. הוא קלט שכל היומן שלו מתרוקן, ויש לו משפחה וילדים לכלכל. אני לא מבינה למה משאירים אותנו באי-ודאות. יש מדינות שבהן אמנים ומוסדות תרבות קיבלו תמיכה מיידית מהמדינה, בלי ביורוקרטיה. דיברתי עם חבר, מוזיקאי בגרמניה, שקיבל מהמדינה 1,500 יורו ישירות לחשבון יומיים אחרי שהמשבר התחיל. המדינה חייבת לעזור".
יצא לך לראות את הקליפ של שולי רנד?
"מדהים. ריגש אותי מאוד. אהבתי ממש. הוא מתאר את המצב בצורה פשוטה ומדויקת, ובעיקר שם במרכז את החברים שאיתו על הבמה ומאחורי הקלעים. סולידריות כזאת מאוד נדירה בתחום שלנו".
אם כבר מדברים על סולידריות, השנה זכית להנחות את טקס הדלקת המשואות בהר הרצל. איך הייתה החוויה?
"הטקס נערך בלי קהל וצולם מראש, ובכל זאת, התרגשתי בטירוף. הרחבה היא עצומה, הבמה ענקית, וכשאתה עומד שם, יש תחושה מאוד חגיגית ומיוחדת. בחלק של המשיאים כולנו היינו עם דמעות בעיניים. הכי ריגשה אותי ציפי שביט. כילדה, אני זוכרת איך השירים שלה ריפאו לי את הנפש. הרגשתי קצת שונה, קצת לא שייכת, והיא שרה על זה: 'כולם הלכו לג'מבו', 'הילד הכי קטן בכיתה'. היא שרה את הכאבים שלי, אבל בצחוק ובשמחה. אי אפשר שלא לאהוב אותה. היא אלופה, ויש לה כמות אנרגיה של 50 אנשים לפחות".
בשבוע שעבר הוצאת אלבום חדש בעברית. די במפתיע, לא?
"כן. חשבתי לעצמי שאנשים יושבים בבית ושומעים מוזיקה, אז רציתי לתת מתנה לקהל שלי. האלבום היה כבר כמעט מוכן, והרגשתי שאין סיבה לחכות. התפקיד של מוזיקה הוא לחבר, לרומם, לשמור על הרוח, ובתקופה כזאת זה בדיוק מה שאנשים צריכים. אפשר להגיד שזאת
הייתה החלטה של רגע. עשיתי מה שהרגיש לי הכי נכון".
מאיפה הגיע החיבור עם תומר בר, המפיק המוזיקלי של האלבום?
"שמעתי אותו בהופעה, ועפתי. בסוף ההופעה התחלתי איתו מקצועית. בהתחלה עבדנו על שיר באנגלית, ואמרתי לו כבדרך אגב שיש לי גם כמה שירים חדשים בעברית. לשמחתי, הוא אמר שדווקא עברית יותר מעניינת אותו. היה חיבור טבעי, והחלטתי לקפוץ למים ולעשות איתו אלבום".
כשאת אומרת לקפוץ למים, את מתכוונת, להקליט לראשונה בעברית?
"כן. הרבה יותר קל לי לכתוב באנגלית. זאת המוזיקה ששמעתי. השיר הראשון שכתבתי בגיל 12 היה באנגלית. פה ושם כתבתי גם בעברית, אבל אף פעם לא ניסיתי להלחין את זה. זה הרגיש לי מוזר, חסר גרוב, ואני באה מהגרוב. באנגלית השירים מגיעים כמקשה אחת, תוך כדי ג'ימג'ום על הגיטרה. אם אני אנסה לג'מג'ם בעברית, לא ייצא כלום. מעבר לזה, יכול להיות שהכתיבה באנגלית מייצרת איזשהו מרחק, ואז יותר קל להתבטא ולכתוב על דברים אישיים. זה פחות חשוף".
השירים באלבום כתובים בשפה גבוהה יחסית למה שהולך היום ברדיו. זה מכוון?
"מבחינתי, שיר יפה בעברית זה שירה כתובה, לא השפה היומיומית שבה אנחנו מדברים. זה נשמע לי עילג. יש הרבה שירים בעברית שאני פשוט לא מסוגלת לשמוע, בגלל השפה. ובאלבום יש גם שני שירי משוררות: 'שאלתי מתי' של עדי קיסר, שאני מאוד מתחברת לכתיבה שלה, ו'מים מתוקים' של לוסי איוב. עם לוסי הגשתי את המגזין 'מועדון תרבות' בכאן 11, והתאהבתי בה. הרבה לא יודעים, אבל כתיבה היא הכישרון הכי גדול שלה".
את מרגישה שעכשיו התגברת על הפחד לשיר בעברית?
"לגמרי. אחרי שהתמודדתי עם הפחד והשמיים לא נפלו, אני מרגישה הרבה יותר בטוחה. כבר לא משנה לי, עברית או אנגלית. כשאני מגישה שיר, השפה לא באמת משנה. זה יותר הרגש והלב – וגם המוח. מה שיש לי להעביר הלאה, לתת".
ואם כבר להעביר הלאה, יש לך המלצה לאלבום ישראלי טוב להעביר איתו את הימים הארוכים עד שנחזור להופיע?
"אני ממש אוהבת את ענת מלמוד. מוזיקאית גאונה וכותבת שירים בחסד. היא מזכירה לי את אביתר בנאי. ויש לי דואט איתה באלבום החדש".
ויש לך רעיון לדואט משותף בשבילנו?
"מכיר את 'עוד ניפגש' של אריק איינשטיין?"
בחירה נהדרת.
ומה חשב לירון על הסדרה התיעודית שהוקדשה לאריק איינשטיין? הקליקו על התמונה:
