הכי ישראלי לכאורה: הסיפור המורכב, הכמעט מופרך, של הזמר אריק לביא
הוא היה חברמן, שורשי, פרוע, עשה כל דבר על הצד הטוב ביותר והישראלי ביותר, אף שכלל לא נולד בארץ וסחב מורשת קשה ומעיקה שליוותה אותו כל חייו
באחד משיריו המפורסמים ביותר של אריק לביא, "שיר סתיו", מפציע כמו מתוך מנהרה פסיכדלית סולו הגיטרה האולטימטיבי, סולו מחשמל ומכושף, זה שמוגדר תמיד כטוב ביותר שהוקלט אי פעם בארץ - סולו של יצחק קלפטר, מגדולי הגאונים שידע הרוק הישראלי. רק טבעי הוא שאריק לביא, הזמר הכה ישראלי, החברמן, השורשי, מי שהיה בכל צומת אפשרי בעולם הבידור והזמר העברי, יהיה נוכח גם ברוק הישראלי החלוצי ויעשה זאת, כדרכו, על הצד הטוב ביותר והישראלי ביותר. זאת, על אף שכמו ישראלי שורשי אחר, צבר למהדרין אחר – לכאורה, לכאורה – דן בן אמוץ, שנמלט כל חייו משמו הגלותי (תהיליםזאגער), גם אריק לביא סחב מורשת קשה ומעיקה שליוותה אותו כל חייו.
בתו יעל, שביימה סרט תיעודי יפה עליו ("למה לא אמרת לי?", HOT8), סיפרה שלמרות התדמית הבוהמיינית של הוריה, אריק לביא ושושיק שני, הבית היה מסודר, מאורגן, מאוד ייקי כמו אביה, עם ארוחות קבועות והרגלי חיים קפדניים – אולי זכר למוצאו של אריק לביא ולביוגרפיה הכה מורכבת שלו, הכמעט מופרכת.
הקשיבו ל"שיר סתיו" עם הסולו של קלפטר:
אריק לביא נולד ב-1927 בארפורט, גרמניה, בשם ליאו אלכסנדר אינזלסבכר. אביו היה סטודנט לרפואה מריגה, ואמו, אדית האובן, נישאה אחרי שילדה אותו לאיש לגיון צרפתי, פרנק אינזלסבכר, שאימץ אותו והעניק לו את שם משפחתו. המשפחה הקטנה עקרה למקנס, מרוקו, וכשליאו היה בן ארבע, הואשם שם אביו בריגול ונאלץ לעזוב את המדינה. האב יצא לספרד ולפורטוגל, ואילו האם ובנה נחתו במרסיי, צרפת, שם נשלח הילד למנזר. הוא שהה במנזר שנה ונהפך לילד כל כך פרוע, שהוחלט להוציאו משם. אמו לא רצתה לגדל אותו, ומשפחתה החליטה שהוא יישלח לפלשתינה. את אמו פגש רק פעם אחת נוספת, כשהרוויח מעט כסף מהסרט "גבעה 24 אינה עונה" וטס לחו"ל. לימים סיפר אריק לביא לעיתונאית שרי מקובר: "לפני שעזבה, תלתה אמי שלט על החזה שלי עם שמי וכתובתי. היה כתוב עליו שאני נוסע ממרסיי לגרמניה, ונא לעזור. המשפחה סידרה שבכל תחנה המתינו לי אחיות הצלב האדום שרחצו אותי ודאגו שאהיה בסדר. הצטערתי, כי הן היו זקנות ומכוערות. כבר אז היה לי מוח מזוהם".
בארץ הוא התגלגל לבדו בין משפחות אומנות, ואחרי שלא הצליח להיקלט אצל אף אחת מהן, נשלח לכפר ברוך, שם נעשה חרט מוכשר. הוא המשיך לבית זרע, למשטרת היישובים העבריים ולפלמ"ח, ובקריירה אמנותית החל בסוף שנות ה-40, במסגרת להקת הכרמל, אחד ההרכבים הצבאיים שפעלו אז בארץ. בהתחלה היה פועל במה, אבל אחרי שאחד מכוכבי הלהקה, בומבה צור, שמע שיש לו קול ערב, צורף להרכב.
בשנות ה-50 שיחק בתיאטרון הקאמרי וכן היה חבר בטריו ערבה, יחד עם שמעון ישראלי וצבי בורודו. השלישייה הצטיינה בשירי רועים, שהיה בהם הרבה "הו-הו", מה שיצר את תדמית הפרא האציל שנקשרה בדמותו של לביא:
אחריי טריו ערבה לביא שלח ידו בכל: הוא שיחק בעשרות סרטים והצגות (מי לא זוכר את "בוקר טוב" שלו במחזמר "עוץ לי גוץ לי"?) והקליט להיטים חתרניים כמו "הסלע האדום" ו"הקטר", שעליהם כתב פעם המבקר של עיתון "הארץ", בן שלו, שהם תמיד בתנועה. בראשית שנות ה-60 העלה עם אשתו, השחקנית שושיק שני, את ההצגה "הוא והיא", שנכתבה עבורם על ידי אפרים קישון, ובראשית שנות ה-70 פעלו השניים בארצות הברית וגם הופיעו בגרמניה, בהצגה "הו, הו, יוליה", גם היא של קישון. לביא ידע לשיר גם בסגנון אגבי נון-שלאנטי וגם באופן מתפנק, ועשה זאת היטב בכל הז'אנרים: הוא ביצע שירי רועים, שירי פלמ"ח, המנוני מלחמות ("שוב לא נלך", "שיר הוא לא רק מילים"), סמבות, שירים עם זיקה לג'אז וכמובן שירי פופ ורוק רבים, שאותם הקליט מאז שהיה בן 40 פלוס ועד גיל 60 פלוס. אין פלא שהמגוון הזה קסם ליוצרים צעירים כמו פוליאנה פרנק (שרון בן עזר), שעשתה רמיקס נפלא ל"זה קורה", ולהקת היונים, שטיפלה ב"קוטפי הקפה" במקצב הקליפסו, שכה הלם את השירה המתרוננת של לביא:
והיה, כמובן, גם אריק לביא של הנשים, השתייה והחיים הסוערים. לפי אלמנתו שושיק ובנותיו נועה ויעל, שמרבות לתעד את האיש רב הפנים והמעללים הזה, החיים במחיצתו לא היו דומים לשום דבר שאנחנו מכירים. אבל האיש הסוער הזה, הצעיר הנצחי, פרא האדם (הגדרה שלו), היה גם אדם חולה מאוד. ללביא הייתה מחלת לב מגיל צעיר, ובהתקף ראשון לקה ב-1971, כשהיה בתחילת שנות ה-40 לחייו, ו"אז זנח את האלכוהול, ההתפרצויות וארוחות השחיתות, וקצת נרגע", סיפרה אלמנתו. בהמשך לקה בארבעה אירועי לב נוספים ונאלץ לעבור צנתור כלילי, השתלת דפיברילטור (מַפְעֵם המחזיר את קצב הלב על ידי מתן שוק חשמלי) וכן ניתוח מעקפים כשהיה בן 75.
בתו נועה אמרה בראיון ל"מעריב" ב-2004: "הלב של אבא הלך ונחלש, ולכן הוא נאלץ לבלות את ארבעת החודשים האחרונים בחייו בבית חולים. אנחנו אפילו לא ידענו שהיה חולה עד ניתוח המעקפים לפני שנתיים וחצי, כי הוא לא התלונן על שום דבר והמשיך להופיע בקצב". בתו יעל אמרה בראיון אחר: "אבא, חולה הלב, היה לגמרי בהכחשה לכך שמצבו מאוד לא טוב, ושקצו קרוב. גם כשהשתילו בו דפיברילטור, הוא קיווה להבריא וללכת איתנו לים. גם לפני שנכנס בפעם האחרונה למצב של קומה, שממנה כבר לא קם, הוא שאל אותי אם אני בכלל מאמינה לרופאים".
אריק לביא נפטר ב-29 ביוני 2004, בגיל 77, מסיבוכים של מחלת לב, לאחר אשפוז ממושך. הוא נפטר במחלקת טיפול נמרץ לב בבית החולים בילינסון ונטמן בבית העלמין ירקון.
למה התקשה הקהל הישראלי לסלוח לזמרת המפורסמת? הקליקו על התמונה:
