הסיפור של נחמה הנדל הוא לא רק סיפור של זמרת ישראלית מפורסמת שחיה ומתה: הוא סיפור על ערכים בסיסיים בחברה הישראלית שהשתנו, על הלכי רוח ותפיסות שעשו סיבוב של 180 מעלות בתוך כחצי מאה. בין השאר, זה סיפור על גרמניה והיחס אליה. כיום חיים שם, בעיקר בברלין, כ-20 אלף ישראלים, ורבים נוספים רוצים להצטרף אליהם. על הרקע הזה, קשה לדמיין את השבר שחווה הציבור הישראלי לנוכח החלטות שקיבלה נחמה הנדל בסוף שנות ה-60: היא לא רק עברה לגור בגרמניה עם בעל גרמני, לא יהודי, אלא אף שינתה את שמה העברי "נחמה" ל"הלנה" הנוצרי. גם אסתר ואבי עופרים עברו לגרמניה באותן סיקסטיז סוערות, וגם הם נתקלו בארץ ביחס עוין, מעין חרם, אלא שההצלחה הבינלאומית הסוחפת לה זכו, המתיקה במעט את היחס המתנכר.
לנחמה הנדל לא היה את המזל הזה. לפני מספר שנים כתב הפזמונאי אבי קורן, שהיה ידיד קרוב שלה, מאמר מרגש שבו תיאר את היחס המשפיל לו זכתה כששבה לארץ בראשית שנות ה-90 וניסתה להשתלב מחדש בשוק המוזיקה המקומי. היא חוותה אז מצוקות קשות, שעמדו בניגוד מוחלט לקריירה המפוארת שלה ולהצלחה הבינלאומית שהייתה מנת חלקה בימים שבהם אמנים ישראלים היוו תוספת אקזוטית ואיכותית לבידור בחו"ל – בעיקר בארצות הברית.
צפו בה מתראיינת ושרה בתוכנית של גבי גזית בערוץ 1 בסוף שנות ה-80:
נחמה הנדל נולדה בירושלים ב-1936, והתחנה המקצועית הראשונה שלה הייתה להקת הנח"ל המיתולוגית, שבה שיחקה, בין השאר, במערכון מאת אפרים קישון בשם "סלאח שבתי", ששימש בסיס לסרט המפורסם. אחרי להקת הנח"ל יצאה ללימודים בפריז, ועם חזרתה הצטרפה ללהקת בצל ירוק, שהייתה מעין המשך אזרחי ללהקות הצבאיות. בהרכב היו חברים, בין השאר, חיים טופול ואורי זהר, וכתבו לו מיטב היוצרים של התקופה, ובהם קישון, דן בן אמוץ, דן אלמגור ונעמי שמר. לאחר מכן הקימה הנדל צמד עם הזמר רן אלירן (מנחם לייזרוביץ', במקור): הצמד נקרא "רן ונמה", משום שבארצות הברית, שם החלה הקריירה המשותפת של השניים, התקשו לבטא את שמותיהם המקוריים של הזמרים. הנדל ואלירן הקליטו יחד שירים רבים, שהיפה מביניהם, לטעמנו (וגם לטעמו של חברנו קובי אור), הוא "טיול בשניים" מאת דליה למדני ואריה לבנון:
את הקריירה שלהם בארצות הברית חבו הנדל ואלירן למגיש הטלוויזיה האמריקאי אד סאליבן, שביקר בארץ וחיפש כישרונות שיופיעו בתוכניתו המצליחה (ראו תמונה גדולה בראש הכתבה). לצד רן ונמה גילה סאליבן את יצחק פרלמן הצעיר ואת יונתן כרמון, הכוריאוגרף שהלך לעולמו לפני כחודש. הנדל ואלירן, ואיתם כרמון, נשארו בארצות הברית כשנתיים וזכו להצלחה. הנדל התיידדה שם עם זמרות הפולק אודטה וג'ואן באאז, שבעקבותיה החלה להופיע עם גיטרה. בראשית שנות ה-60 חזרה לישראל (בעוד אלירן נשאר בארצות הברית עד היום), ובהשראתן של האמניות שהכירה בחו"ל, הייתה זמרת פולק - או כפי שכינו אותה כאן, "זמרת עם". בתור שכזו, הרבתה לשחזר שירים עבריים עתיקים, בעיקר של ביאליק (ראו מחרוזת בראש הכתבה), ושירי עם מהעולם, בהם "דונה דונה". היא הייתה פופולרית מאוד, וב-1964 זכתה עם בני אמדורסקי במקום הראשון בפסטיבל הזמר בשיר "ילדתי אימרי", שכתבו משה דור ויעקב הולנדר:
המפנה ביחס אליה התרחש בסוף שנות ה-60, אחרי שהיא אימצה עקרונות של תנועה רוחנית בינלאומית בשם "סובוד" ושינתה את שמה הפרטי ל"הלנה". היא גם התחתנה עם הגיטריסט והסופר הגרמני אנטול רנייה (ששינה את שמו הפרטי ל"לאונרד") ועקרה לגרמניה, שם נולדו בתה דיליה ובנה מיכאל. בשנות ה-70 חזרה להופיע בישראל מספר פעמים, ובמקביל להופעות נתנה ראיונות שבהם הסבירה את התהפוכות שעברה ואת טיבה של הכת הרוחנית שאליה השתייכה. היא גם נאלצה להפריך שמועות שנפוצו אז, לפיהן היא התנצרה. בראשית שנות ה-80 עברה עם משפחתה לאוסטרליה, שם עסקה בחינוך מוזיקלי.
הפרק האחרון בחייה התחיל בראשית שנות ה-90: אחרי שנפרדה מרנייה, חזרה לגור בישראל וניסתה בקושי רב לחדש את הקריירה. מופע משותף שלה עם שולי נתן רץ בהצלחה ברחבי הארץ, אבל אלבום חדש שהקליטה, ובו ביצועים לשירים של שמוליק קראוס, שלמה ארצי ושלמה גרוניך ודואט עם חנן יובל, לא הצליח, מה שגרם לה עוגמת נפש רבה. כדי להתפרנס, עבדה כמדובבת בסרטים מצוירים. האחרון שבהם, "מולאן", יצא לאקרנים שלושה חודשים לפני מותה.
היא הלכה לעולמה ביום כיפור, 30 בספטמבר 1998, בביתה בכפר סבא, שבו גרה לבד. בעלה לשעבר סיפר שבתקופת מגוריה בגרמניה לקתה במחלות ריאה ודרכי נשימה, ואלה החמירו עם השנים. בערב יום כיפור אירחה חברים בדירתה, ואחרי שהם עזבו, בשעת לילה מאוחרת, היא נפטרה בגפה, ככל הנראה מהתקף אסטמה קשה. בת 62 בלבד הייתה במותה. השירים שלה עדיין איתנו.
גם היא הייתה זמרת ישראלית גדולה שנפטרה בטרם עת. הקליקו על התמונה:
