זה לקח קצת יותר משלושה עשורים של איפוק, אבל פרידה קאלו היתה זו ששחררה את הנשיות אצל לירז צ'רכי. הציירת המקסיקנית, שהרבה לאחר מותה הפכה לאייקון אמנות, אופנה ונשיות בלתי מתפשרת, גולמה לפני כשלוש שנים על ידי צ'רכי במופע תיאטרון המחול "פרידה" בתיאטרון הבימה.
"הסיפור שלה נכנס לי לגוף. חזרתי לתפקיד לאחר לידת בתי השנייה, והמשקל לא היה אותו משקל, החזה גדל, והיו בהצגה הרבה סצנות חושפניות. האישיות שלה והיחס שלה לעולם שחררו אותי מהמרדף אחר נראות ומה אנשים יחשבו", אומרת צ'רכי, "אימצתי את האישה הזאת כתפקיד אך גם לחיי האישיים. מאז הנשיות שלי נפתחה, אין יותר לחץ מההתבגרות, כמו גם אם מעט עליתי או ירדתי במשקל. עכשיו, בתקופת בידוד ביתי בגלל הקורונה, עליתי אולי איזה שלושה קילו ואני בסדר גמור עם זה. יש משהו משוחרר בי בזכות פרידה קאלו. העוף המוזר שחשבתי על עצמי כל החיים, ילדה מוזרה עם גבות גדולות, כבר פרש כנפיים. היום אני מקריאה את הסיפור עליה לבנות שלי".
שחרור היא מילת מפתח בשיחה עם צ'רכי, שעומדת בניגוד גמור לסגר ששרר בכל העולם עד לפני רגע. את השבועות האחרונים בילתה בביתה שבמרכז תל אביב עם בעלה תום אבני ושתי בנותיהם, בנות שש ושנתיים. בין המטבח למרפסת, היא מצאה זמן גם לשידורים חיים של הופעות באינסטגרם ולקמפיין חדש למותג הקוסמטיקה הרפואית ביופור, שלדבריה הכירה עוד לפני פניית החברה אליה.
"מצאתי הרבה יתרונות במצב הזה. אם הייתי מסתכלת על הוויש ליסט – הייתי עושה על הכל וי. נשבעת", היא אומרת, "אני מבשלת ומאכילה את המשפחה שלי באוכל בריא וטוב, יכולה לנוח בתוך רגעים, אפילו אם זה להרכיב פאזל עם אחת הילדות. אפשר לשקוע לתוך הדברים ולהתעורר יותר מאוחר, בלי לרוץ עם הילדה ולחטוף סנדביץ' בדרך לאולפן. בחודשים האחרונים לתום ולי לא היה רגע לעצור. פשוט לעצור רגע, יומיים, שבוע. פתאום יש זמן. אומנם הוא בתוך הבית, אבל זה זמן איכות שלא היה לנו".
למה התגעגעת בתקופה הזו?
"ללכת בחופשיות, ליצור תנועה. היינו המון בבית עם שתי הילדות. הן משחקות אחת עם השנייה ויש יצירה בבית, אבל היתה חסרה לי שעה ביום ללכת ולא לעצור. ממש התגעגעתי לחופש תנועה. לא איזה משהו גרנדיוזי".
על אף תקופת הסגר, השיקה צ'רכי קמפיין חדש בכיכובה למותג הקוסמטיקה ביופור. "כבר המון זמן שאני משתמשת בקוסמטיקה מדעית, כי אני חוששת מהזרקות. העור שלי מרגיש מטופל ומטופח", היא אומרת, "אני בעד לנסות דברים טבעיים. פעם עשיתי 'ערפד', שלוקחים ממך דם ומורחים על הפנים! זה מדהים! בסוף החודש אהיה בת 42 ובשיחות עם בנות הדוד שלי מלוס אנג'לס שמזריקות מגיל 17, הן תמיד צוחקות עליי שאני עתיקה ולא מתקדמת. שם זה כבר חלק מהתרבות".
"יש לי קשר יומיומי עם נשים רבות באיראן"
בנובמבר האחרון השיקה צ'רכי את Zan Bezan, סינגל מתוך אלבום בינלאומי שהיה מתוכנן לצאת החודש אך נדחה בגלל נגיף הקורונה. את זרעי החופש של פרידה קאלו מלפני שלוש שנים, אפשר לזהות גם במילים שכתבה צ'רכי, או בשמה הבינלאומי: LIRAZ. "אני רוצה לשיר את זה החוצה, לצעוק את זה מבפנים, כדי להרגיש ההפך מעצבות מתוך ריקנות ושורשים עקורים", היא כותבת. "אני חולמת טהרן, כל החצים שלי עכשיו עומדים מכוונים כמו ריסיי. לירות ולשחרר אותנו. Zan Bezan – אישה לאישה אישה, תתני בראש אישה. תשירי. מותר לך לשיר, מותר לך לרקוד, מותר לך לשמוח. אנחנו נשים, גורדאפאריות (סמל לאישה האיראנית המשוחררת), עד מתי נהיה בשקט? עד מתי נוריד את הראש? עד מתי נכרע ברך? עד לאן?"
בקליפ שצולם בטורקיה, לבושות צ'רכי והרקדניות שלצדה בצ'אדור (כיסוי הגוף והראש האיראני) צבעוני עם צעיף רוסארי שמכסה את פניה ונראה ברגע הראשון כמו הבורקה האפגאנית. בתחילת הווידאו מסירה אותו צ'רכי בהפגנתיות מפניה וזורקת אותו על הארץ. יש שיראו בזה צעד פמיניסטי, אחרים ימצאו בו זלזול כלפי דקדוקי הצניעות באיראן. תהליכי ההתערטלות האלו ליוו גם את הקליפ שלה לשיר Love Me Like You Do מ-2015.
כשהיא נשאלת האם Zan Bezan פונה לנשים איראניות החיות תחת דיכוי מתמשך כבר למעלה מ-40 שנה, לקהל הישראלי העובר תהליכי הדתה (כמו מניעה מנשים לשיר בציבור, הפרדה בהופעות וכדומה) או שזהו שיר בינלאומי כחלק מגל ה-MeToo – אומרת צ'רכי כי השיר פונה לכל הנשים באשר הן. "שנים אני אומרת שאיראן זה כאן. התהליכים האלה מתרחשים פה", היא אומרת בנחרצות, "אני מנצלת את הבמה שלי בהופעות ומדברת על זה, כי אין אדם שלא מזדהה עם השתקה, מלחמה של חופש נשי. לא משנה איפה אהיה בעולם, איפה כל אחת מהנשים שלצדי גדלה – אנחנו עדיין נלחמות יחד עם האומץ הנשי שלנו".
את מרגישה שעדיין משתיקים אותך?
"אני חושבת שלנשים, במיוחד במקצוע שלי כזמרת ושחקנית, יש קשיים ואתגרים גדולים יותר. אנחנו לא יכולות לעבוד בחודשים האחרונים להיריון, ואז דמי הלידה העלובים שלנו נקבעים על פי חודשים שלא יכולנו לעבוד. אצל תום בעלי, בהשוואה, ברירת המחדל שלו היא להיות ביצירה ואמנות נטו. נשים זה עולם אחר: זה ורסטילי ומורכב. לא הייתי מתחלפת עם אף גבר, אבל זה בהחלט מאתגר להיות אישה".
לפני כשלוש שנים יצא אלבומה הבינלאומי Naz, שבו שירים בפרסית בעיבודים עכשוויים. עם הפריצה מחוץ לישראל והופעות בפסטיבלים, שקדה צ'רכי גם על יצירת דימוי ויזואלי חדש. על הבמות אפשר לזהות צ'רכי שונה, שבעזרת הסטייליסט איתי בצלאלי מרכיבה סגנון המערבב בין עולמות אתניים להשפעות בינלאומיות של היפ הופ, בין השירה המסורתית לביגוד צמוד וסקסי.
"כשהתחלתי לעבוד מול חו"ל, עבדתי רבות על התדמית, השכבה הנוספת כלפי חוץ", היא מודה, "פה הייתי רגילה לעלות על הבמה ברגע האחרון, מוצאת שמלה ממעצב שאני מכירה, אבל לא התחברתי לזה, ובהתאמה גם לא הבנתי איך אני בסוף מסיימת בבגד שלא יושב עליי מספיק טוב ויותר מדי איפור על הפנים. בנו לי צוות מדהים ויחד עשינו חיבורים בין לוס אנג'לס, טהרן ותל אביב. בנינו שכבות על שכבות, עד שהוא קיבל שפה מותגית. גם המוזיקה בנויה כך: זאת לא מוזיקת עולם פר אקסלנס. יש ביטים אלקטרונים ונגנים שמנגנים בטהרן על בגלמה חשמלית. השפה נבנתה דרך המוזיקה ודרך החזות. היום, כשאני עולה על הבמה אני עולה עם אותו רוסארי, מטפחת הראש הגדולה, ולאט לאט מקלפת את הדמות למקום חופשי ומשוחרר".
"מאז יצא Naz לפני שלוש שנים, אני בקשר עם נשים איראניות רבות. יש לי קשר יומיומי איתן דרך רשתות חברתיות כמו אינסטגרם, פייסבוק, טלגרם", היא מגלה ומסבירה על הבחירה שלה להופיע בקליפ בצ'אדור שהפך לסמל הדיכוי הנשי באיראן. "אני חיה איתן את היומיום, כך שאני לא יכולה להוציא שיר חדש ולדבר על חופש מבלי לחוות את מה שהן מרגישות, בלי להיות שנייה כמותן ולהזדהות איתן. זה לא היה עובד אם הייתי מצטלמת בג'ינס וטי שירט".
המשטר באיראן לא רואה בך מעודדת מרד?
"אבא שלי מאוד פחד וחשש שזה מסכן אותי. אין בטקסט משהו פוליטי. אני יכלה להעלות פוסט על נשים ששרות ברכבות שירי מחאה ומחזיקות שלטים, נפעמת מנשים שמורידות את מטפחות הראש ומניפות אותן באוויר. לפעמים כותבים לי על הקיר בפייסבוק הודעות נאצה, אבל אני מוחקת אותן, כי לא לשם כך התכנסנו. לרוב אני מקבלת דגלי ישראל ואיראן עם לב ביניהם".
ובישראל, את לא מרגישה שהקשר לאיראן יוצר ריחוק?
"זה מאוד תלוי. אנשים צעירים ופתוחים מקבלים את זה באהבה. זאת לא מוזיקה לאיראנים בלבד".
איך המשפחה הגרעינית שלך מקבלת את העיסוק בשורשים האיראניים?
"אני חושבת שלחלק מהאנשים במשפחה זה היה נראה מוזר. הם לא הבינו את המוזיקה ואת הרעיון – אבל היום הם בשורה הראשונה בכל הופעה. ההורים שלי, לדוגמה, לא הבינו למה אני עוצרת את הקריירה שלי ובוחרת לכתוב שירים בפרסית. אבל אז הייתי בלוס אנג'לס, שיש בה למעלה ממיליון איראנים ורחובות שלמים שמדברים בהם פרסית. אני קוראת לה טהרנג'לס. שם גיליתי את הכמיהה הזאת למשהו שאני לא יכולה להגיע אליו: האוכל, המוזיקה, הספרים".
אני מניח שהמתח שנבנה בינך לבין ההורים הוא בין-דורי. לאחר שההורים שעלו לארץ ביקשו להתערות בחברה הישראלית ולמחוק את הגלות – באים בני הדור שלך ומעוררים מחדש זיכרונות אסורים ממדינות שנחשבות עד היום ל"מדינות אויב".
"בדיוק. ההורים שלי הביאו אותי לעולם כעולים חדשים בדירת שיכון ברמלה, ובתוך כל זה הם ניסו להיות הישראלים החדשים. גדלתי על סיפורים יפים מאיראן, אבל אז כשהתחלתי להקשיב לחדשות גיליתי פער בין איראן של הזיכרונות המשפחתיים. נוצר אצלי פער גדול מאחר שלא יכולתי לחקור את העבר שלי".
ומה גילינו על יאנה גור בלי איפור מול המראה?
