עדי שילון, איך הגעת לעמוד מול המצלמות?
"נולדתי, גדלתי ונשמתי את העולם הזה מגיל אפס, בגלל העבודה של שני הוריי. אבל לאבא שלי יש ארבעה ילדים ורק אני הלכתי בעקבותיו, אז כנראה שהיה צריך לקרות עוד משהו בדרך. אפשר להגיד שנולדתי עם החיידק הזה, התיאבון הזה. זו לא בחירה. זה משהו שנגזר עלייך וזהו. אלוהים עדי, שחיפשתי את עצמי בכל מיני דברים אחרים. אבל בסוף, לפני שאני הולכת לישון בלילה – זה מה שאני רוצה להיות. זה מה שבוער בי. כל לילה אני הולכת לישון עם רעיון לפורמט חדש. כל לילה. כל כך הרבה רעיונות הצטברו, שהחלטתי שאני לא מחכה לאף אחד. מייצרת בעצמי תוכן. אני מאמינה שהוריי היו מאוד רוצים שאעבוד במשהו אחר. הם יודעים כמה התחום הזה קשה. כמה רעיונות אני כותבת שלא יוצא מהם כלום. זה תחום שיש בו המון אכזבות, אבל כשמשהו טוב קורה – זה שווה את זה.
"בהתחלה הלכתי ללמוד תקשורת במכללה למנהל, אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא מה שיקדם אותי לעבודה בתחום. הפסקתי את הלימודים ובגיל 20 דפקתי בדלת של מנהל התוכניות ברדיו תל אביב ואמרתי לו שאני רוצה ללמוד הכל מאפס ומוכנה לעבוד בחינם. שנה שלמה הייתי מגיעה לתחנה מהבוקר עד הערב ולומדת את כל התוכניות. תוך כדי, התחלתי גם להפיק ולערוך. אחרי שנתיים כבר הגשתי את תוכנית הדגל של התחנה 'זורמות' עם שני נחשוני וזה היה הדבר הכי כיפי שעשיתי בכל החיים שלי. בעיקרון, רדיו זו האהבה הכי גדולה שלי. אחר כך השתתפתי בתוכניות טלוויזיה בערוץ הבידור ובערוץ 24. גם ערכתי וליהקתי תוך כדי. הפריצה היתה ב'מחוברים פלוס', שם תיעדתי את החיים שלי. עכשיו זה נראה לי מאוד רחוק. אז גם הבנתי שאני רוצה לעסוק באוכל בטלוויזיה והגשתי כמה תוכניות אוכל ברשת, כמו 'היכון, הכן, שף!'"
מה את עושה היום?
"אני גרה בברלין עם יוסף כבר שלוש שנים. הוא כאן כבר שש שנים. אנחנו מאוד גרועים בלדייק בתאריכים. לא זוכרים אפילו מתי התחתנו. עברתי לגור כאן לא כי לא היה טוב בארץ, וגם לא בקטע פטאלי, כי ברור שעוד נחזור. פשוט היה קשה לג'נגל בין ברלין לבית המשותף של הוריי בזיכרון יעקב. הם גרים עדיין באותו בית, שפוצל אחרי הגירושים. זה מאוד נוח. בארץ בכלל לא היתה לי דירה משלי, כי הבנתי שאין טעם לשכור בתל אביב היקרה. העבודה שלי ברובה עדיין בארץ. עשיתי במהלך התקופה כאן סרט דוקומנטרי על זוגיות מעורבת, ששודר בקשת. אחרי הלידה של מישל, לפני חצי שנה, כמו בכל סיפורי הקלישאות של נשים אחרי הלידה, הבנתי שאני רוצה לעשות משהו חדש. לספר סיפורים של אנשים ותרבויות דרך אוכל. היתה לי בראש תוכנית שלמה, איך אני מטיילת ולומדת לבשל מנזירות ומשפים בעולם. ואז באה הקורונה ואין סדנאות ואין נזירות, וכולנו מסתגרים בבית ואוכלים מהמזווה. הכל מוקפא בארץ, פה ובכל העולם. החלטתי לספר את הסיפור, בלי לזוז מהבית. פניתי לשפית סבינה ולדמן, שהיא אנציקלופדיה מהלכת לקולינריה, ושאלתי אותה מה דעתה ללמד אותי לבשל בלייב? כל יום ב-11:30 באינסטגרם שלי, סבינה מלמדת אותי ואת הצופים לבשל. אין מסעדות ואם רוצים את הדברים הכיפיים, צריך להכין אותם לבד. זו ההתכנסות שלנו פנימה. להכיר את המטבח שלנו ולשמח את מי שבבית. מה שאני מבקשת מסבינה להכין, היא מסכימה. בשבתות בבוקר, למשל, יש לנו שיעור פנקייקים. אין בזה שום תוכן שיווקי בינתיים. הכל הכי אותנטי שיש. זה דחף אותי גם לפתוח ערוץ יוטיוב, שבו מופיעים שיעורי הבישול במלואם. יש לנו צופים קבועים וישראלים שעוקבים אחרינו מכל העולם. כולם רוצים את הקירבה הזו".
אבל כדי לעקוב אחרייך באינסטגרם, למרות שיש לך מעל 55 אלף עוקבים, נדרש עדיין אישור שלך, נכון?
"כן, כי יש לי את הסיבות הברורות שלי. לא רוצה שום דבר שילכלך את זה. אני בונה לעצמי עולם אלטרנטיבי שיש בו רק טוב. עם חשבון פתוח, אי אפשר לשמור על זה. גם אם זה על חשבון כמות העוקבים. אצלי זו לא הכמות – זו האיכות".
ואיך מסתדר העיסוק באוכל עם הפרעות האכילה שעליהן דיברת בעבר?
"הפרעות האכילה משותפות לכל הדור שלי, לא רק לי. דיברתי על זה בעבר הרבה, מתוך רצון להסתכל לזה בעיניים ולהגיד שיש עוד אופציות למבנה גוף. רזה זה יפה, אבל גם מלא זה יפה. כמו שיש צבעי עיניים שונים, יש מבני גוף שונים. תמיד יש שאיפה לעמוד בכל מיני קריטריונים שהחברה והתקשורת מכתיבים לנו. פה בגרמניה זה אחרת. הנשים פה לא רזות. הן אוכלות שניצל ופירה, עוגה במקום סלט ורוכבות על אופניים. בביקור הראשון שלי פה בברלין, ישבתי בבית קפה ולידי ישבה לבד בחורה מאוד יפה שהזמינה שוקו ועוגה. משהו שלא רואים בארץ. אני מברכת על זה. אז אכלתי טוב, אחרי שנסעתי באופניים וטיפסתי ארבע קומות, ושום דבר רע לא קרה. כשגיליתי שאני בהיריון, עשיתי עם עצמי הסכם: לא להעביר את חודשי ההיריון בלחץ והלקאה עצמית סביב נושא המשקל. החלטתי להתמקד רק בבריאות של העובר ושלי, ולא בכמה קילו עליתי. ילדתי בניתוח קיסרי ועשיתי משהו מדהים. לא היתה לי ילדה ועכשיו היא קיימת. אז נכון, הגוף שלי לא יחזור אף פעם להיות מה שהיה. זו גם לא השאיפה שלי. השאיפה שלי זה להיות שמחה ואנרגטית בשביל הילדה שלי. להיות בשיאי. לא להרעיב את עצמי ולא לעשות ספורט בצורה אובססיבית. העפנו מהבית את המשקל ואת מכנסי הג'ינס מלפני ההיריון נתתי לחברה".
איך האימהות הטרייה בעידן הקורונה?
"אנחנו לא יוצאים מהבית בכלל, אפילו שבברלין אנשים כבר יוצאים. בעיקר הצעירים, שחושבים שזה שטויות. אני בחרדה מזה. מפחדת שזה יחזור פי 5 יותר, בגלל שאנשים פורקים כל עול. למזלי, אנחנו גרים בשכונה יותר מבוגרת והולכים רק לסופר. אני בקושי יוצאת לסיבובים עם העגלה. היא עוד קטנה ולא שמה לב אם יצאנו היום או לא. השיעור הכי חשוב שלי בנושא של היריון ולידה הוא שכל מה שתכננת כנראה יקרה בדיוק ההפך. חוץ מזה שיצאה לי הילדה הכי מדהימה בעולם, הכל השתנה. אנחנו כל הזמן מתאימים את עצמנו. למזלי, אמא שלי היתה איתי פה מהחודש השביעי עד שמישל היתה בת ארבעה חודשים. זו היתה מתנה אדירה שקיבלתי ממנה. אין לי מושג איך הייתי עושה את זה אחרת. קצת לפני הקורונה, כשהבנו שדברים הולכים להסתבך, היא חזרה לארץ".
מה עמדתך בנושא הזרקות לפנים?
"עשיתי הזרקה בשפתיים של חומצה היאלורונית לפני שנתיים ואני מאוד גאה בה. זה היה מאוד נכון לי לפנים. הייתי צריכה להיוולד ככה. יותר מתאים למבנה הלסת שלי. אם יש משהו שמפריע לך בעצמך ואפשר לטפל בזה – זה חיובי בעיניי. כמובן שלא הגזמתי ואף אחד פה לא מעלה בדעתו, כי זה נראה טבעי. זה מצחיק, כי כשרואים את מישל עם השפתיים המלאות שקיבלה מיוסף, חושבים שזה ממני ואומרים: יש לה בדיוק את השפתיים שלך".
ספרי על שגרת הטיפוח שלך.
"אפרופו אכזבות וזה ש-90 אחוז מהדברים שאתה יוזם לא יוצאים לפועל, פה דווקא זרקתי חכה למים ותפסתי דג זהב עם משאלות. שיחוק של החיים. הכל של מורז: הסבון, הקרם והקרם ללילה. הקשר עם מורז זה הכי אותנטי בעולם. אני מדברת עליהם בהתלהבות, כאילו שאני מדברת על מאהב. המלצתי עליהם בכל הזדמנות, וזה מתועד, גם לפני שנהייתי פרזנטורית שלהם. בגלל שיש לי אסתמה של העור, אני לא יכולה להשתמש כמעט בכלום. זה התפרץ בגיל 25 וברגע שזה קורה, זה לכל החיים. פריחה וגרד שיכולים להתפרץ גם אם לא מורחים כלום. רופאים נתנו לי משחות עם סטרואידים, שלא רק שלא עוזרות, אלא גורמות גם לפיגמנטציה. עד שגיליתי את הקרם הרבטופיק של מורז לעור מגורה. הוא פשוט קסם. מורחים ותוך שעה הכל עובר. אני משתמשת רק במוצרים שלהם גם לפנים, גם לגוף וגם לשיער. הייתי מבקשת מחברים שיביאו לי מהארץ, עד שיום אחד חברה סיפרה לי שהיא מכירה את סמנכ"לית השיווק שלהם. היא קישרה בינינו ושיחת טלפון של דקה התארכה לשעתיים. אמרתי לה שאני רוצה להיות פרזנטורית שלהם ומיד אחרי השיחה הגיעה ההצעה. הגעתי לצילומים בארץ שלושה חודשים אחרי הלידה וזה היה נהדר. מאז אמא שלי סרגה לי סלסילות לכל חדר, לאחסון המוצרים. לא יודעת מה הייתי עושה בקורונה בלי המוצרים, כשאף אחד לא נוסע עכשיו. פעם בשבועיים אני עושה מסכה של הסיליצאה. אי אפשר לתאר מה זה עושה לפנים: זוהר מדהים שמותח ופותח הכל. אפילו את העיניים".
מה לגבי הגוף?
"אחד הדברים הכי קשים בקורונה זה שאי אפשר לעשות פדיקור ומניקור. הייתי הולכת פעם בשבועיים. קרם ידיים וקרם רגליים מצילים אותי. בכל לילה לפני השינה יוסף ואני מורחים את הקרם לרגליים, ובזכותו אנחנו עדיין אנשים נעימים למגע. אני מורחת, מכסה בגרביים והולכת לישון. הבושם הקבוע שלי הוא שאנל מדמואזל. אני תמיד חוזרת אליו. זה הריח שלי".
ספרי על שגרת הכושר והתזונה שלך.
"אנחנו עושים עכשיו את אימוני הווידאו של ליקי באינסטגרם. היא היתה פעם המאמנת של שנינו. אני שמחה שזה קיים ונגיש. אני גם סוחבת על הידיים תינוקת וגם זה סוג של פעילות. הליכות, פילאטיס מכשירים ויוגה שאני מאוד אוהבת, הפסקתי ברגע שנכנסה הקורונה. מבחינת תזונה, אנחנו משתדלים לאכול בריא ולבשל לעצמנו. זה הדבר העיקרי שאנחנו מקפידים עליו בבית. לא אוכלים מטוגן ומעובד. המון ירקות, פירות ואוכל מנחם. אם יש בזה גוש של חמאה, גם טוב. כשאנחנו אופות עוגות בלייב, אנחנו טועמים בבית ומעבירים לשכנים הפיליפינים שלנו ממול או דרך המרפסת לשכנות הישראליות בבניין".
איזו עצה היית נותנת לעצמך הצעירה יותר?
"לא לדאוג! כל כך הרבה זמן ואנרגיה בזבזתי על לדאוג וזה לא עוזר. בסוף הכל מסתדר. כל הדברים שפחדתי מהם הסתדרו. פחדתי שלא אמצא אהבה, ושלא אמצא את הנישה שלי בעבודה. לכל דבר יש את הזמן שלו והכל מסתדר. וואי, בדיעבד כמה דאגתי פעם, למרות שאני בטוחה שגם על התקופה הזו אני אגיד בעתיד: וואי, כמה דאגתי אז".
ומה גילינו על יאנה גור בלי איפור מול המראה?
