"כנגד ארבעה בנים דיברה תורה", נכתב בהגדה של פסח: חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול – ופרנק זאפה היה כולם. אין ולא היה מוזיקאי רב-גוני ממנו, בעל דמיון עשיר כל כך, עריץ מושלם בחזרות ומנהיג בהופעות. אפשר לכתוב עליו ספרים, מאמרים מלומדים, הספדים. אנחנו בחרנו לכתוב הספד, שכן הוא עזב אותנו בטרם עת והותיר את מעריציו מיותמים וכואבים.
צפו בסרט תיעודי קצר עליו:
פרנק וינסנט זאפה, בן למשפחה שחלק משורשיה היו ערביים, נולד ב-1940 בעיר בולטימור שבמרילנד, שעליה הוא אמר פעם: "בהשוואה לבוליטימור, הכל נראה כאילו צולם בצבע". אביו פרנסיס היה מתמטיקאי וכימאי שעבד בשירות המדינה, והמשפחה נדדה בין ערים שהיו קרובות למפעלים של התעשייה הצבאית האמריקאית, עד שבעיות רפואיות שמהן סבל פרנק הילד – דלקות, סינוסים, מיחושי אוזניים, קשיי נשימה ואסתמה – חייבו את המשפחה לעבור לקליפורניה, המזוהמת פחות. הבעיות הרפואיות של הילד טופלו באמצעות החדרת טבליה של רדיום לנחיריו. מדובר אמנם בחומר רדיואקטיבי, אבל באותה תקופה נזקי הקרינה הרדיואקטיבית והקשר שלה למחלות לא היו ברורים. זאפה עצמו קשר את תחלואיו בגז חרדל שאליו נחשף. הוא גם סיפר שאביו הביא הביתה כלים מהמעבדות שבהן עבד, ואלה שימשו עבורו תחליף לצעצועים, שאותם לא יכלו הוריו לרכוש בשל מצבם הכלכלי הקשה. בראיון ל"וושינגטון פוסט" הדגיש שהצעצוע היחיד שהוא אי פעם קיבל, היה מסכת גז.
בתיכון בקליפורניה פגש את מי שיהיה לימים חברו ליצירה – דון ואן וליט, גאון בפני עצמו, שאימץ את השם הבימתי "קפטן ביפהארט". באותה תקופה החלה ההתעניינות שלו במוזיקה, ובעיקר באוונגרד קלאסי נוסח המלחין הצרפתי אדגר וארז, לו כתב מכתב נרגש בנעוריו. את דרכו המוזיקלית החל בצד המודרני של המוזיקה הקלאסית, וכבר בגיל צעיר התפרנס מכתיבת פסי קול לסרטים דלי תקציב. לפרסום ראשון זכה בזכות הופעה בתוכנית הטלוויזיה הפופולרית של סטיב אלן, שם העלה "קונצרט" בהלחנתו שאותו ביצע עם זוג אופניים. באותה תקופה למד ניצוח ותזמור, אבל פרש מהלימודים בשלב די מוקדם משום שהחל להתעניין במוזיקה נגישה יותר (אבל לא יותר מדי).
באמצע שנות ה-60 התחיל לבנות את ההרכב שילווה אותו במהלך הקריירה המסועפת שלו – אמהות ההמצאה. ההרכב, שחבריו התחלפו לעיתים תכופות, היה בית ספר ליוצרים מתחומים שונים, החל בג'אז, דרך דו-וואפ – רית'ם-אנד-בלוז ווקאלי, שהיה חביב על זאפה במיוחד וקיבל ביטוי ברבים מאלבומיו – ועד מוזיקה קלאסית. הנגנים הקלאסיים שהיו חברים בלהקה היו אמונים על נגינת מוזיקה מאת המלחינים האהובים על זאפה, בעיקר סטרווינסקי ו-וברן, וידעו לשבץ קטעים נבחרים שלהם ביצירותיו של המאסטר. ב-1966 הוציא המאסטר אלבום בכורה כפול (וזה היה נדיר באותם ימים להקליט אלבומים כפולים. רק בוב דילן עשה זאת קצת לפני זאפה) - "פריק אאוט":
ב-1984 יצאו שני חברים, יובל לוי ואורן אדר בורלא (צייר מופלא, סופר נסתר ואיש "האוזן השלישית"), לראות את האיש שהעריצו. קודם לכן כתבו על זאפה במדורם המוזיקלי ב"הארץ" בתערובת של ריחוק והתנשאות שמאפיינת עד היום מעריצים שרופים: אלה מאמינים שמי שבחר להעריץ את זאפה, ניחן בנשמה יתרה. אורן בחר לראות שלוש הופעות ברציפות, שהתקיימו בהאמרסמית אודיאון שבלונדון; יובל הסתפק באחת. אורן סיפר שכל שלוש ההופעות היו שונות, ואף שיר, למעט ההדרן, לא חזר על עצמו. מתברר שחברי ההרכב היו מחויבים ללמוד בחזרות 126 קטעים ולדעת מתי לשלוף אותם. העבודה עם זאפה, למרות היותה מתגמלת מבחינה רוחנית ומקצועית גם יחד, הייתה תובענית ביותר. בהופעות עצמן הוא לא תיפקד רק כגיטריסט מופלא (הוא נחשב לגאון גיטרה), אלא גם כמנצח: כל נגן שלט בתפקידו, וכל זמר ידע בדיוק מתי תהיה הכניסה שלו. שום דבר לא היה מקרי או מאולתר. לעיתים הדגים זאפא את האקסצנטריות שלו במבטים "חודרים" או בהערות משעשעות. חבר שראה אותו בסקוטלנד סיפר שבאמצע המופע הוא ביקש וקיבל כוס תה, שממנה שתה לאט-לאט במשך עשר דקות, כשהקהל מתפוצץ מצחוק. הייתה לו יכולת להפוך פעולה פשוטה לכאורה לאירוע קומי.
שנים לאחר מכן סיפר הקלידן ג'ורג' דיוק שהוא התכונן לחזרות עם זאפה בנגינת כל סולם אפשרי וכל תרגיל מהספר, מסובך ככל שיהיה, אבל כשבא לחזרה עצמה, נתן לו זאפה לתרגל את הסולמות הכי פשוטים כדי שיבין איך זה הולך להיות באמת.
וכך זה היה באמת, על הבמה:
שאלנו את אורן, שאותו אנחנו מחשיבים כמומחה גדול, איך היה מסכם את זאפה היום, אחרי שכבר נאמרו כל המילים ונכתבו כל הספרים והמאמרים. "זאפה מייצג את הקומפוזיטור האולטימטיבי של המאה ה-20, והוא עומד לבד על הפסגה הזו", אמר. ואכן, זאפה זכה למעמד שאין שני שלו: הוא עבד עם כל האופרציות המוזיקליות האפשריות ועם כל סוגי ההרכבים. כשניגן עם תזמורת, היה חלק בלתי נפרד ממנה, בניגוד להרכבי רוק כמו סגול כהה ופרוקול הארום, שניגנו בחזית בעוד שהתזמורת הקלאסית נמצאת ברקע (סגול כהה, אגב, הזכירו את זאפה בשירם המיתולוגי "עשן על המים"). זאפה גם חיבר מחזות זמר ואופרות רוק, יצר אלבומי ג'אז מבריקים לצד אלבומי אוונגרד קלאסי והשתמש בסינקלוויר (מעין סינטיסייזר וסמפלר) הרבה לפני שהשימוש באלקטרוניקה היה נפוץ. וברוח הימים האלה, אפשר להגיד שהאלבומים שלו מעולם לא שאפו להשטיח את העקומה: כל אלבום היה שונה, גם אלבומים שהוקלטו באותה שנה בהפרש של חודשים אחדים בלבד זה מזה.
זאפה גם היה אדם בעל אמירה חובקת עולם: בתקופת ההיפים ידע ללגלג על התרבות הזו, ומנגד מחה נגד האלימות המשטרתית שהופעלה נגדם. זאפה גם הטיף לחופש מחשבה ולשלילת האלמנטים הדתיים והשמרניים בחברה האמריקאית והיה מראשי הלוחמים נגד צנזורה על תכנים באלבומי רוק ופופ. הסאטירה שלו נעה בין הומור שחור ונוקב, שעשועי מילים, סרקזם ותיאטרון אבסורד פרטי, עם דמויות פרי דמיונו, כמו סוזי קרימצ'יז (הזמרת ליסה כהן), שחזרה במספר אלבומים. שיתופי הפעולה שלו כללו גם הופעות והקלטות עם מנצחים גדולים כמו פייר בולז וזובין מהטה. מנגד, גידל דורות של נגנים גדולים. אחד מהם, הגיטריסט אדריאן בילו, סיפר שכשהתבקש לנגן עם דייוויד בואי, פחד לספר על כך לזאפה. בואי הרגיע אותו ואמר שהוא עצמו ידבר עם זאפה. השניים נפגשו במסעדה, בואי התחיל לדבר, ואז זאפה פלט: "פאק יו" ועזב את המקום.
חייו האישיים היו סולידיים יחסית: מאז 1967 ועד יום מותו הוא היה נשוי לגייל סלואטמן, שאיתה הביא לעולם ארבעה ילדים. השלווה הופרה ב-1990, כשאובחן אצלו סרטן ערמונית מתקדם. באותו שלב לא ניתן היה לבצע ניתוח, והוחלט להסתפק בטיפולים להקטנת הגידול. המחלה לא גרמה לו להפסיק לעשן סיגריות בכבדות; היא גם לא מנעה ממנו להמשיך לעשות מוזיקה. ב-1993, שבועות אחדים לפני מותו, הוציא את האלבום "The Yellow Shark", שאותו תיאר טום ווייטס כ"בהירות של שיגעון מושלם".
זאפה מת בביתו בלוס אנג'לס, בחיק משפחתו, ב-4 בדצמבר 1993, שבועיים וחצי לפני יום הולדתו ה-53, ונקבר בטקס פרטי בבית העלמין ווסטווד. בהודעה הרשמית שהוציאה משפחתו, נאמר: "המלחין פרנק זאפה יצא למסע ההופעות הסופי שלו בשבת, מעט לפני שש בערב".
בפוסט הקודם עשינו כבוד לקורבן המוזיקלי הראשון של הקורונה. הקליקו על התמונה:
