על פניו, ליעל אפטר אין שום קשר לבלוג הזה, כי היא מעולם לא פחדה לקפוץ למים ולשחות בים ובבריכה. התפנית, שבזכותה יש לה כאן מקום של כבוד, התרחשה לפני מספר שנים: זה התחיל עם פחד במים ונמשך לתובנות שהשפיעו על התנהלותה ביבשה. "כשהתחיל שיגעון הסאפ", היא מספרת, "אמרתי לעצמי שאין מצב שזה מדלג מעליי, והחלטתי שאני חייבת לנסות את זה. בהתנהלויות הקודמות שלי עם מים לא היה גורם של פחד, אבל עם הסאפ הבנתי פתאום שאפשר ליפול, וזה יצר פחד שהיה חדש לי".
ממה פחדת?
"פחדתי לנסות בכלל לעמוד על הסאפ, כי הבנתי שבהתחלה אין שום דרך לעבור מישיבה לעמידה בלי ליפול. חשבתי: מה, אני הולכת לעשות משהו שמראש אני יודעת שאני נופלת בגללו למים? אבל דווקא ברגע של הנפילה הראשונה, תוך כדי שחייה בחזרה לסאפ, הבנתי שקרה לי משהו טוב: הבנתי שהנפילה הזאת מאפשרת לי להבין שאפשר להמשיך גם אם נפלת, ושאובדן השליטה הרגעי הוא הכרחי כדי להמשיך להסתכל קדימה. רגע ההבנה שאפשר ליפול, אבל אפשר וצריך גם לקום, הוא מאוד חשוב".
ואם זה נשמע לכם כמו קטע מתוך הרצאת קואוצ'ינג שאין לה שום קשר לסאפ, אתם לא טועים: אפטר (43), יועצת אסטרטגית ותיקה, עבדה עשרות שנים כשכירה, ולפני שנתיים קפצה ראש לעתיד של עצמה ויצאה לעצמאות, לא לפני שנפלה מהסאפ. "אותה הבנה שגרמה לי להרגיש שזה בסדר ליפול, כי בסוף אפשר לחזור לעמוד על הקרש, תמיד הובילה אותי בחיים", היא אומרת. "תמיד הרגשתי שזה לא נורא ליפול, כי בסוף אני אקום על הרגליים".
מהיכן הביטחון הזה?
"התחושה שאפשר לקפוץ וליפול וגם להתקדם אחר כך, היא מילדות. גידלו אותי בתחושה שהכל יהיה בסדר גם אם אפול".
ואם לא היו מגדלים אותך ככה?
"אני לא יודעת. כבר שנים אני שואלת את עצמי את השאלה הזו: האם הייתי מפתחת את אותה גישה גם אם לא היו משדרים לי שיש מי שיתפוס אותי בנפילה, ושאני גם זו שבסוף אקים את עצמי".
ומהי הגישה הזו?
"זו הבנה שאומרת שאני יכולה לבחון את האפשרויות, לנתח מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות, ולהבין שגם עם זה אני יכולה להתמודד ולרוץ קדימה. אני אומרת לעצמי: אוקיי, אז אני ארטב, אני אבלע קצת מים, אבל אני מוכנה לקחת את הסיכון, כי אני יודעת שזאת הדרך שתוביל אותי לאן שאני רוצה".
עם הגישה הזו היא עשתה לא מעט שינויים מקצועיים. "בעבר הייתי בעיתונות", משחזרת אפטר. "אחר כך עברתי למשרד ממשלתי, ואז נסעתי לפריז לשנה ולמדתי בישול. אמרו לי: 'איך את עוזבת את המשרד? מי ייקח אותך בחזרה?' אבל כבר אז הבנתי שבשביל הצמיחה אני צריכה לוותר על תחושת הביטחון שבקריירה קבועה, ושאני רוצה להגיע לעוד מקומות ולעוד עולמות. כשחזרתי מפריז, עבדתי במשרדי פרסום, ולפני שנתיים, אחרי יותר מ-20 שנה כשכירה, החלטתי לצאת לעצמאות".
זה הגיע עם משבר גיל ה-40?
"לא יודעת אם היה משבר, אבל הייתה שאלה באיזה תוכן אני רוצה למלא את החיים שלי, ולמה אני לא דואגת שזה יקרה. דאגתי שזה יקרה".
והפחד לעזוב מקום עבודה בטוח?
"הפחד תמיד קיים, אבל כמו בנפילות למים מהסאפ, גם כאן הבנתי שהפחד לא יכול לנהל אותי: שהתקווה היא זו שצריכה לנהל אותי. אז במקום לחשוב כמה רע יהיה אם אעזוב, שאלתי את עצמי איזה דברים טובים יקרו אם אעשה את הצעד".
בשלב הזה היא עצרה הכל ויצרה שתי רשימות: בראשונה תיארה איך נראים החיים שלה באותו רגע, ובשנייה פירטה איך הייתה רוצה שהם ייראו. "כתבתי הכל, לפי סדר היום, ראיתי שהפערים גדולים מדי, ולא הבנתי למה אני צריכה לחיות עם הפערים האלה. וכשאני מספרת את זה לאנשים היום, הם מבקשים ממני שאשלח להם את הרשימות שכתבתי".
אז מה המסקנה שלך, שכל אחת צריכה לעלות על סאפ?
"כל אחת צריכה לבחור את הסאפ שהיא רוצה לעלות עליו ולהבין ממה היא צריכה להיפרד כדי להמשיך הלאה – מאיזו תפיסה, מאיזה פחד, מאילו תחושות שמקבעות אותנו. והיא גם צריכה להבין שגם אם נרטבים רגע, מנערים את המים וממשיכים".
זה נשמע כמו סיסמאות.
"נכון, אבל זה לא סיסמאות. עשיתי את זה. כל ניסיון למסגר את התהליך הזה ייראה כמו נוסחה או סיסמה, אבל התהליך הזה הוא אינדיווידואלי, וכל אחת מגלה אותו באופן אחר. לי זה קרה בעשר שניות של נפילה למים, ולמישהי אחרת זה יקרה בצורה אחרת – העיקר להבין את הפחדים ולראות את הצעד הבא, למרות הפחד. כי אם עכשיו אני מפחדת לזוז, מה יהיה? אני אשאר באותו מקום, לא אתקדם. מול זה צריך לחשוב מה יהיה אם לא אקשיב לפחד, אלא אשתיק אותו ואקשיב לקולות של התקווה ושל השינוי שרוצים לייצר".
לקראת סיום השיחה אמרה לי אפטר שגם בעצם קיומו של הראיון הזה היא עברה תהליך. "גם כאן הייתה החלטה להתגבר על הפחד", הסבירה, "כי גם בחשיפה הזו יש אלמנט של איבוד שליטה. מצד שני, היא גם יכולה להביא דברים נהדרים".
נקווה שהם אכן יבואו.
איך ענת לב אדלר נהייתה פתאום אחותו המאותגרת של מייקל פלפס? הקליקו על התמונה:
