איתי דרוקמן לא העלה על דעתו שהוא יצטרך ללוות שלוש נשים אל מותן, אבל רצה הגורל, וזה קרה לו: אמו מתה מסרטן כשהוא היה בן 18 וחצי; לאחר מכן נפטרה מהמחלה אשתו של אביו; ולפני שש שנים הלכה לעולמה אמו של חברו הטוב. את שלושתן הוא אהב מאוד, וליד כולן הוא בחר להיות ברגעיהן האחרונים: החזיק להן את היד, דיבר איתן וראה איך הן מפסיקות לנשום. "תמיד רואים בסרטים קטעים כאלה, שהחולה מתעורר ברגע האחרון ונפרד, אבל במציאות זה ממש לא ככה", הוא אומר. "בפועל, רק אני זה שמדבר, אומר שאני אוהב, נוגע. עד היום לא ברור לי אם הצד השני מרגיש את זה, אבל אני מאמין שהם מבינים שהם לא לבד. לאפשר לאדם לעזוב את העולם כשהוא נעטף ואהוב, זה הדבר הכי טוב שאני יכול לתת".
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- הזעם, האש והקלאש: ג'ו סטראמר שינה חיים של צעירים ומת בגיל צעיר
אחרי כל אחד מהאסונות האלה הוא המשיך בחייו. יותר מ-20 שנה עבד בתפקידים בכירים בחברות הייטק, ועשר שנים היה נשוי. לפני ארבע שנים התגרש מאשתו, ודווקא הפרידה הזאת הייתה קשה לו במיוחד: הוא הרגיש אבוד, כושל, מרוקן. "זה הציף את כל המעין-נטישות האחרות שחוויתי, והרגשתי שאין לי יותר מה לתת", הוא אומר. "טסתי לקליפורניה, ובאחת הנסיעות שם סטיתי מהכביש הראשי, עליתי לקצה צוק, נעמדתי עליו והייתי מוכן לקפוץ. אבל כשדמיינתי איך ייראה הרגע שבו אשתחרר מכל המחשבות, הכאבים והתסכולים, גיליתי שאוכל סוף-סוף לנשום. יכולתי ממש לדמיין איך זה ירגיש, וחשבתי שאם אני יכול להרגיש את זה, יש דרך להגיע לזה".
ואת הדרך הוא מצא. כיום הוא מנטור המלווה אנשים במצבי משבר וכן מרצה ומעביר סדנאות. הוא גם צלם ומשורר, ובימים אלה יוצא ספרו השני,"לבן גדול", המשלב שירים ותמונות שלו. בנוסף, הוא מציג תערוכה באותו שם הכוללת צילומים ממסעות שערך סביב העולם (בית קנדינוף, יפו, מ-11.2 עד 28.3).
הכל התמוטט יחד
דרוקמן (46), כיום תושב רמת השרון, נולד וגדל בהוד השרון. כשהיה בן 12, הוריו התגרשו; אביו עבר לרמת השרון, והוא ואחותו הצעירה עברו לגור עם אמם אריאלה בכפר סבא. הוא היה הילד היחיד בכיתה שהוריו לא גרו יחד, ומן הסתם גם בין היחידים שאמם הייתה מהנדסת פיתוח. מגיל צעיר היה ילד עצמאי, שבישל וכיבס. השנתיים הראשונות אחרי הגירושים היו קשות, אבל לאחר מכן המצב נרגע: אביו התחתן שוב, נולדו לו שני ילדים, והוא היה איתם בקשרים מצוינים. מחלת הסרטן של אמו הגיעה כשהוא היה בכיתה י"א. כשזה קרה, הוא החליט לעזוב את התיכון.
"הכל התמוטט יחד", הוא אומר. "הסתובבנו איתה בין בתי חולים, ואני הייתי מאוד מעורב ומודע לכל שלב בתהליך. במקביל, סיימתי בגרות באנקורי והתגייסתי לשריון, אבל כשהמצב שלה החמיר, ביקשתי לשרת קרוב לבית, והגעתי לממר"ם. בסוף טיפלנו בה בבית. הייתי איתה בלילה האחרון. היא השמיעה הברות שלא הצלחתי לפענח, וזה היה נורא מתסכל. אתה צופה בדעיכה נוראית בחוסר אונים מוחלט, ופתאום שומע את הצפצוף של המכונה, וזהו. היא הייתה בת 43".
דרוקמן ואחותו עברו לגור עם אביו ואשתו השנייה אורנית ז"ל, שעד היום הוא קורא גם לה "אמא". "היא קיבלה אותנו כאילו היינו ילדים שלה, ואחרי שבע שנים גם היא חלתה. גילו לה לוקמיה בשלב מתקדם. הפכנו את העולם בחיפוש אחרי תרומת מח עצם, ונמצאה תורמת מתאימה, בת 19 מבני ברק. התחיל תהליך, אבל אמה של התורמת נבהלה מהסימפטומים והחליטה לעצור הכל ברגע האחרון. המשמעות של זה היא גזר דין מוות לחולה, ואורנית נפטרה אחרי שבועיים, בגיל 47. אבא שלי כעס הרבה שנים. אני מבין שהתורמת הגיעה מקהילה שכנראה פחות מקבלת דברים האלה".
באותה תקופה קיבל תמיכה מחברים רבים ומבני משפחותיהם. אחת האמהות שפתחו בפניו את ביתה ואת ליבה הייתה אליסיה רוטברד, שבנה הוא חבר טוב שלו. לפני שש שנים גם היא חלתה, ודרוקמן, שכבר היה בעל ניסיון בנושא, שהה איתה ועם משפחתה בימיה האחרונים. "מניסיוני אני יודע שאחר כך מתחרטים על דברים שלא נאמרו, אז אמרתי אותם בעצמי, ואז גם המשפחה אמרה אותם. הבן שלה שאל אותי אם הוא יכול היה לעשות יותר, ועניתי לו שבדיוק בגלל זה הייתי איתו בימים האלה: כדי להגיד לו, מידיעה, שהוא עשה את המקסימום. אני הרי מכיר את השדים שרצים בראש אחרי כזה דבר, את הסיפורים הלא אמיתיים שאנחנו בונים בראש: אם הייתי עושה ככה או אחרת, אולי היה לה יותר קל, או שאולי היא הייתה מצליחה לחיות קצת יותר. זה שטויות".
ניתקתי את כל העוגנים שלי
עד גיל 42 הוא חי במסלול המהיר: נישואים, משכנתה, עבודה תובענית – אבל בלי ילדים. דרוקמן כבר רגיל ששואלים אותו על כך, ומתברר שהוא לא מגדיר את עצמו כאל-הורי. "כשהתחלתי לעבוד בהייטק, אחרי השירות הצבאי, זאת הייתה תקופת הבועה, וטסתי המון", הוא אומר. "כשנושא הילדים החל לעלות בשיחות עם אשתי, הבנתי שזה לא מובן מאליו שצריך להביא ילדים לעולם. רוב האנשים מתלבטים לפני קניית אוטו יותר מאשר בשאלה הזאת, ואני לא רציתי להיות אבא שנמצא בחו"ל חצי מהזמן. היו לי גם שאלות לגבי העולם שאליו אנחנו מביאים ילד, וחשבתי על אימוץ, אבל הדיון בנושא התעמעם עקב ההידרדרות במערכת היחסים הזוגית. עבורי, זה היה יותר טראומטי מכל האבידות שחוויתי לפני כן. מוות נגרם מכוח עליון, ופה זה קרה מבחירה, ולא ממש שלי. הלכתי לטיפול עוד במהלך תהליך הפרידה והבנתי איפה הייתי בתהליך הזה. גיליתי שמגיל צעיר אני עצמאי, מרצה, מכיל; ההכלה הפכה להיות החוזקה שלי, וצריך לדעת מהו הקו שאחריו אתה מאבד את עצמך בתוכה".
ומה היה ברגע ההוא שבו עמדת על צוק ושקלת לקפוץ?
"היה שם משהו מאוד עדין, כמו ללכת על חוט תפירה בגובה 500 מ'. אבל ברגע שעברתי את התהליך הרגשי, יכולתי לסיים את הגירושים בצורה חלקה. בתוך ארבעה ימים התגרשתי, עזבתי את העבודה ומכרתי את הדירה. ניתקתי את כל העוגנים שלי, ולראשונה בחיי הייתי בלי מחויבות. פתאום יכולתי לשאול את עצמי מה אני רוצה, ותוך דקה החלטתי לטוס לאוסטרליה".
במשך שנה וחצי הוא טייל לבדו. "כשאתה נמצא על פסגת הר, ואין שם קליטה, אין לך מפלט מעצמך, אז יש רגעים טובים, רגעים קשים ורגעי בדידות. פגשתי אנשים לאורך הדרך, אבל כל הסמול-טוק נשמע לי אותו דבר, בלי שום דבר מהותי או אינטימי". במהלך הטיול הוא כתב וצילם הרבה ופרסם את השירים ואת הצילומים בפייסבוק. "אנשים התחילו לכתוב לי בחזרה, ועד שחזרתי הביתה, מצאתי את עצמי מייעץ לכ-40-30 איש בווטסאפ ובמסנג'ר – את חלקם לא ראיתי עד היום. הבנתי שיש בזה משהו".
הוא עבר קורסים שונים בהדרכה, באימון, במדיטציה ובבודהיזם, וגם בצילום התמקצע. "את מסע הצילום הראשון עשיתי בבורמה, עם זיו קורן. נוצר בינינו חיבור טוב. הסתכלתי עליו וראיתי איך הוא מסתובב במקומות עוד לפני שהוא בכלל מרים את המצלמה, וזה לימד אותי לא רק על צילום, אלא גם על הקשבה, הסתכלות על דברים, דינמיקה של מקום ושל אנשים. היום, כשאני מלווה אנשים ומייעץ להם, אני מביא את הניסיון האישי שלי לצד סט כלים ויכולות".
בין שלל עיסוקיו הוא גם מתנדב בעמותת חמניות, שתומכת בילדים יתומים. לזוגיות אין כרגע מקום בלו"ז העמוס שלו. "למדתי לחיות עם עצמי", מודה דרוקמן. "נכון שיש רגעים שבהם הלבד הוא בלתי נסבל, אבל אני נפגש, יוצא. כמות הקשרים שיצרתי בארבע השנים האחרונות היא מטורפת. אני יודע שיש לי יכולת גם לחוות זוגיות טובה וגם להיות אבא נהדר".
גם דלית שחם הייתה צלמת, וזה עלה לה בבריאות. הקליקו על התמונה:
