דיאן קיטון
סליחה, במי מדובר?
השחקנית שמזוהה לנצח עם דמותה של אנני הול חוגגת 50 שנות קריירה שהחלו ב-1970 ונמשכות עד היום הזה. סוג של נס בהתחשב באופציות העלובות שהוליווד מציעה לרוב לבנותיה המקשישות. על הדרך, היא גם מציינת היום יום הולדת 74.
לקיטון יש קריירה מגוונת, קומית ודרמטית, עם ציוני דרך משמעותיים כמו "הסנדק", "שחק אותה סם" ו"אדומים". במשך ארבעה עשורים רצופים היא היתה מועמדת לפרס האוסקר, ואף זכתה בו ב-1978 עם סרטו של וודי אלן "הרומן שלי עם אנני". בסרט זה היא גם הגדירה וסימנה את קווי המתאר של הבחורה הבוהמיינית מניו יורק (הרבה לפני ששרה ג'סיקה פרקר הפכה אותה לקלישאה רודפת נעליים ובחורים שלא טובים בשבילה).
הניו יורקית הטיפוסית, לפי קיטון, היא אינטלקטואלית, נוירוטית שאוהבת ללבוש בגדי גברים, מדברת הרבה ומהר, מוותרת על איפור ותסרוקת, ומייצרת אתנחתא נעימה רגע לפני ששנות ה-70 האופטימיות התחלפו בשנות ה-80 המושמצות ובאופנה שנועדה ליידע את העולם במצב העו"ש בחשבון הבנק שלך.
למה אייקון? מעטות הנשים שהצליחו להגדיר בדמותן דור שלם ורגע אופנתי מסוים ומובחן. קיטון עשתה את זה בדייקנות מופתית – בגדי גברים משובחים, עניבות וגופיות, מכנסיים רחבים וכובעים. כל אלה משודכים להתנהלות שמישהו כבר הגדיר כ"התמוטטות עצבים בהילוך איטי". היא אולי מעולם לא נחשבה ליפהפייה אמיתית, אך זה אפשר לה, לטענתה, להיות מצחיקה וכנה ומקסימה ומעצבנת, וללבוש רק מה שבא לה.
קיטון היתה תמיד "שחקנית של במאים" – קודם וודי אלן, ומשם המשיכה לגרסה המשודרגת שלו (מכל בחינה שהיא) – וורן ביטי. יחד עם זאת, היא שמרה על תדמית של אישה עצמאית ודעתנית, שלא חוסה תחת צילם של גברים חזקים. בשנים האחרונות היא מגדירה את עצמה כ"רווקה מזדקנת" – ללא בן זוג, וגם לא מחפשת.
היא מסרבת להישלח אל המדבר שאליו מפנה תעשיית הזוהר את הכוכבים שהעזו להזדקן, וגם בעשור השמיני לחייה היא נוכחת באופן קבוע בתקשורת האמריקאית, כולל כיבוש האינסטגרם עם פוסטים מול המראה בחדר הארונות שלה. לעיני 1.3 מיליון העוקבים שלה היא יוצרת את הגרסה הבוגרת לבוהמיינית הניו יורקית מימי "הרומן שלי עם אנני" – שיער לבן, חליפות מחויטות, חולצות גולף שחורות ומעילים לבנים, חצאיות עיפרון ונעליים צבאיות. משב רוח מרענן בין ערימות המחשופים, הבוטוקס, שזירות השיער והשפתיים המשורבבות שמטביעים את הרשת בכל זמן נתון.
למה לא? בצפייה מחודשת ונטולת ערפילי נוסטלגיה, "אנני הול" לא מצליחה להפוך לרלוונטית עבור הדור שמתקשה לזכור את ניו יורק על תאומיה. הדמות שלה בסרטים של וודי אלן איבדה את החינניות המקורית ונותרנו עם הדודה המעצבנת ליד שולחן הסדר שלא מפסיקה לדבר. ואם כבר הזכרנו (שוב) את וודי אלן, אז הכתם הזה דבק גם בה, בעיקר כשהיא חוזרת וטוענת כי היא מאמינה בחפותו ואפילו קיבלה בשמו את פרס גלובוס הזהב על מפעל חיים שהוענק לו ב-2014. הכי לא MeToo.
ובכל זאת: דיאן קיטון היא דמות בולטת בדור של כוכבות שמגדירות מחדש את המשמעות של להיות אישה מבוגרת בהוליווד. יחד עם הלן מירן, ברברה סטרייסנד וג'יין פונדה היא מנופפת בדגל ה"70 הוא ה-50 החדש". באופן אישי, אותי היא כבשה עם פוסטים באותיות גדולות ברשת. הזקנים (ומאותגרי הראייה) לשלטון!
מה זה אייקון אחד בשבוע?
עולם הזוהר זוכה ממני בדרך כלל להתייחסות ביקורתית וחשדנית (וגם אני רואה בעצמי לפעמים את המבוגר הממורמר), אך אני חייב להודות שיש בו צדדים שמרגשים אותי בכל פעם מחדש. היוזמה "אייקון אחד בשבוע" משלבת שלוש אהבות גדולות שלי – איור, אופנה וסקרנות, או אפילו אובססיביות, לחייהם של מפורסמים.
בכל שבוע אבחר דמות אחת שמבחינתי ראויה לתואר המחייב "אייקון אופנה", מקומי או בינלאומי, שאותה אאייר ואשתף כאן. אתם מאוד מוזמנים להציע הצעות משלכם לאייקונים לאיור, או להתווכח עם הבחירות שלי.
