בת 67 העזה ללבוש בגד ים: "זה היה שחרור גדול. הייתי סבתא מאושרת"

הכירו את ד' מצפון הארץ, שאחרי שנים "יבשות" רבות הלכה לאחרונה עם נכדיה לבריכה, ובדרך הורידה בגדים, עמדה מול המראה והבינה שאין לה במה להתבייש

ענת לב אדלרפורסם: 27.12.19 09:06
סבתות בבגד ים. "מה נראה לך, שזה קל?" (צילום: Shutterstock)
סבתות בבגד ים. "מה נראה לך, שזה קל?" (צילום: Shutterstock)
עוד אחת. "את מי זה מעניין איך נראית אישה בת 60 ומשהו בבגד ים? מי מסתכל עליי חוץ מאשר אני על עצמי?" (צילום: Shutterstock)
עוד אחת. "את מי זה מעניין איך נראית אישה בת 60 ומשהו בבגד ים? מי מסתכל עליי חוץ מאשר אני על עצמי?" (צילום: Shutterstock)

"מה נראה לך, שזה קל בגילי ללבוש פתאום בגד ים?" שואלת אותי ד'. הגיל שלה הוא 67, ואחרי שהנכדים לא הבינו למה סבתא לא נכנסת איתם לבריכה, היא החליטה שזה לא לעניין להמשיך לתת לתפיסות מקובעות של דימוי גוף לנהל אותה גם בחורף חייה. ומכיוון שעד לפני כמה ימים שרר כאן חורף רך ומחבק – או, אם תרצו, קיץ לייט – שאיפשר לנו להמשיך ללכת לים ולבריכה, בשביל ד' זו הייתה הזדמנות להשאיר מאחור את הפחד מ"מה יגידו" ולעלות על בגד ים.

 

ד', תושבת צפון הארץ, נזכרה עד כמה נעים לה להיות במים, ובעיקר שמחה להיווכח שהחשיפה לא כל כך נוראית. אחרי שלבשה את בגד הים, היא נוכחה לדעת שהייתה הרבה פחות נבוכה מכפי שחששה, ושהייתה לה הרגשה טובה בגוף של עצמה. בסופו של דבר, זו לא המציאות שאיתה התמודדה: אלה הסיפורים שהיא סיפרה לעצמה בראש. נשמע מוכר? לי זה נשמע מוכר מאוד.

 

"הרבה שנים מצאתי את כל התירוצים שבעולם כדי למנוע מעצמי לחשוף את הגוף שלי בציבור, כך שלא לבשתי בגד ים בכלל", אומרת ד'. "נכון שלמדתי בבית ספר דתי, וזה עשה את שלו, כי הלכתי תמיד צנוע, אבל עם הזמן הבנתי שזה יופי של תירוץ, שגם עבד לטובתי אחרי ההריונות. פשוט הייתי האישה הזו שלא לובשת בגד ים – לא כשהילדים היו קטנים, לא בטיולים לכנרת ולא עכשיו, עם הנכדים".

 

מעולם לא לבשת בגד ים?

"בצעירותי כן, בהזדמנויות נדירות פה ושם, אבל זה היה משהו שכל הזמן ניסיתי להימנע ממנו. ואני מדברת איתך על עשרות שנים. וכשראיתי את התמונות שלך במים, עם בגד ים, קינאתי בך".

 

ענת לב אדלר בבריכה. "קינאתי בך", אמרה לה ד' (צילום: נטע בנטוב)
    ענת לב אדלר בבריכה. "קינאתי בך", אמרה לה ד'(צילום: נטע בנטוב)

     

    צחקתי. לכי תסבירי לה שגם בשבילי זה היה סוג של חציית ים סוף: הרי הייתי נערה רזונת, סוג של שלד מהלך, ועם הזמן והלידות התעבו חמוקיי, ועם הגיל הידלדלו איברים שנועדו להיענות לכוח המשיכה, כך שגם אצלי עניין בגד הים הפך לאישיו. אבל הוא הפסיק להיות אישיו כשהחלטתי להילחם בפחד המים שלי. מה שקרה זה שמרוב שהייתי עסוקה בפחד ספציפי אחד ובנחישות להתגבר עליו, שכחתי שאני מתמודדת עם חשש נוסף, מפני בגד הים, שהוא מנת חלקן של נשים רבות.

     

    "כשראיתי שהחלטת לקפוץ למים ולהתחיל ללמוד לשחות, הרגשתי שאת מדברת אליי, אבל ממקום אחר", המשיכה ד'. "לי לא היה פחד ממים: אני שוחה בסדר, למדתי כשהייתי ילדה. אבל היה לי פחד מ'מה יגידו' אם יראו אותי בבגד ים, והיה גם פחד מהביקורת העצמית שלי: שמנתי, התרחבתי, העור שלי מדולל, הוורידים שלי בולטים, יש לי שומנים בזרועות, יש לי גבשושיות בירכיים, יש לי זרועות רוטטות. את כל פגמי הגיל עטיתי על עצמי", אומרת ד' בקול צלול ובשפה יפה שכמעט לא שומעים היום, "עד שהם הפכו לי עור שני".

     

    ובפעם הראשונה שלבשת בגד ים ונכנסת עם הנכדים לבריכה, מה הרגשת?

    "שחרור", היא אומרת מיד, בלי לחשוב, "שחרור גדול. פתאום, את מי זה מעניין איך נראית אישה בת 60 ומשהו בבגד ים? מי מסתכל עליי חוץ מאשר אני על עצמי? הייתי סבתא מאושרת".

     

    סבתא בבגד ים. "שמנתי, התרחבתי, העור שלי מדולל, הוורידים שלי בולטים" (צילום: Shutterstock)
      סבתא בבגד ים. "שמנתי, התרחבתי, העור שלי מדולל, הוורידים שלי בולטים"(צילום: Shutterstock)

       

      העניין הזה, של המבט הביקורתי שלנו על עצמנו מגיל מסוים – שלצערנו, הולך ויורד – מוכר היטב למטפלת בפסיכודרמה ענת בירן-פרוסט. "אנחנו חיים היום בתרבות שמצטלמת נון-סטופ, אנחנו כל הזמן מתועדים. כבר אי אפשר להגיש סתם סלט: הוא צריך להיות מצולחת. ככה גם אנחנו צריכים להיות: מצולחתים, מוכנים לצילום. אפילו באירועים משפחתיים של שבת בצהריים, במקום לבוא בטרנינג, את צריכה להתלבש ברמה שעוברת צילום כי את אף פעם לא יודעת ישלוף מצלמה", אומרת בירן-פרוסט, שהיא גם מטפלת מינית, ולקשר בין דימוי גוף למיניות עד נגיע בהמשך. לדבריה, העובדה שכולנו נמצאים תחת עין ביקורתית – גם חיצונית ובעיקר פנימית – מעצימה עוד יותר את הנטייה להבחין בפגמים שלנו. תוסיפו לכך את העובדה שכולנו כל הזמן מרטשים ומפלטרים, מרככים ומוסיפים תאורה מחמיאה, ותבינו מדוע קשה לנו לחשוף את הגוף יותר מבעבר. 

       

      "באינסטגרם אפשר להעביר את התמונה בפילטר מרכך, אבל במציאות זה לא עובד: את מסתובבת עם העור הלא מוחלק שלך, עם כל סימני הגיל שאין לך לאן להעלים. אנחנו למעשה נושאים לראווה את האמת העירומה. נכון, יש היום הרבה יותר נשים מוזרקות, וכאלה שהקמטים שלהן מוחלקים; יש איפור קבוע וצבע לשיער – אבל הראש זה לא כל הגוף. גם אם עשיתי ציצי וישבן ברזילאי והורדתי צלע כדי ליצור מותן יותר צרה – סממני הזמן לא ייעלמו לגמרי. אף אחת לא מתחה את כל העור של כל הגוף שלה, כך שכמה שלא נרוץ אחרי תיקון הפגמים, לא ננצח אותם, וזה יותר בולט כשאנחנו עם פחות בגדים ופחות יכולת לשלוט במראה. במצב הזה אנחנו מקבלות לפנים את כל מפת הדרכים: את כל מה שנסוג ואת כל מה שנפל, את כל מה שהתקמט ואת כל מה שאיבדנו. לכן אני מאוד מבינה את ד' ומברכת אותה על העוצמה שמצאה בעצמה ושעזרה לה לחשוף את הגוף שלה. ד' הורידה מעליה את משקל האמונה המגבילה שהיא סחבה כל החיים, והתחילה לראות את החיים מבפנים ולא במבט מבחוץ. ברגע שהיא שברה את המחסום הקוגניטיבי של איך היא נראית בעין חיצונית, היא הצליחה שוב ליהנות מהגוף שלה".

       

      וכן, זה בהחלט קשור גם לסקס. הרי האיבר המיני הכי גדול בגוף שלנו הוא העור, והיכולת להיות במרחב אירוטי טמונה ביכולת להיות שם עם עצמי. ולכן, כשאני מוכנה להיות עם עצמי ויודעת לזהות מה אני רוצה, ולא פוחדת לצאת ולהשיג את זה – בין אם מדובר בהליכה לבריכה בבגד ים, בחיבוק או באקט מיני – הרי שאני פחות פוחדת מדחייה ויותר מתקרבת לעצמי. ולכן, לא רק ענת בירן-פרוסט מבינה את ד' מהצפון: גם אני רוצה בסוף השיחה שלנו לחבק את הסבתא האמיצה הזו, שהצליחה לתלות את הפחדים על הקולב ויצאה בעקבות הנאות הגוף והחיים. גם אני הרגשתי ככה אחרי כל כך הרבה שנים שבהן לא לבשתי בגד ים ולא קפצתי למים. אני רק יכולה לשמוח על כך שכאשר ייוולדו לי נכדים, אני כבר אדע לשחות.

       

       

         

         

        מה הקשר בין שיעורי שחייה לטרול ורוד? הקליקו על התמונה:

         

        "לכולנו יש את הקירות הדמיוניים שלנו". הקליקו על התמונה (צילום: demm28 / Shutterstock)
        "לכולנו יש את הקירות הדמיוניים שלנו". הקליקו על התמונה (צילום: demm28 / Shutterstock)

         

         
        הצג:
        אזהרה:
        פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
        ענת לב אדלר היא מרצה לנשים על תהליכי שינוי באמצע החיים, מחברת רב המכר "כותבת ומוחקת אהבה" ויזמת תוכן של קלפי השראה ומחברות תוכן לנשים. מדי שבוע היא תפרסם כאן טור על האופן שבו הפסיקה לחכות והתחילה ללמוד לשחות.