שחיתי. אשכרה. בזכות ההזדמנות להתבונן בעצמי דרך המדריכה שלי
התואר "מדריך" לא סתם נגזר מהמילה "דרך": מדריך טוב רואה את הדרך בזמן שאנחנו עוד שורכים את הנעליים. השבוע קיבלתי הוכחה לכך. כך התחלתי לשחות, פרק י"ב
"היום באת נחושה", אמרה לי מורן כבר בתחילת השיעור.
"איך את יודעת?"
"כי את חותכת את המים. את החלטת היום שאת לא תוותרי לסנכרון של הנשימה, ואני גאה בך על הנחישות הזו".
לא הייתי צריכה יותר מזה כדי להתנפל על המסלול ולהמשיך להטמיע בגוף שלי את רצף התנועות שאמור לאפשר לי להתקדם לצד השני של הבריכה. לגמרי Fake it till you make it. וכך אני חותכת את המים ומדקלמת לי בראש: לקיחת אוויר, כניסה מתחת למים תוך כדי תנועת ידיים, הוצאת אוויר, תנועת רגליים, עלייה ללקיחת אוויר וחוזר בלופ – עד שבסוף זה יקרה. עד שהרצף הגמלוני, הלא משויף הזה, שעבור מי שיודע לשחות הוא פשוט כמו לקלף בננה, יהפוך עבורי להתניה, להרגל, לאוטומט, לטבע שני שלא אצטרך לחשוב עליו. שפשוט אעשה אותו בנתיב עוקף מוח שמסתמך על החוכמה העתיקה של הגוף.
ואני שמה לב שאני באמת נחושה יותר בשיעור הזה, ופחות מתבכיינת על מה שלא מצליח לי. אני מתעקשת, ואז, לקראת סוף השיעור, אחרי כמה רצפים פחות מוצלחים, שבמהלכם אני לא מוותרת לעצמי, אלא מתנשמת, עוצרת, מקללת אבל מתחילה שוב – אני מבינה שהשלמתי כמעט-כמעט בריכה שלמה. למה כמעט? כי קצת לפני הקיר כנראה נבהלתי מעצמי שאולי זה מצליח, ומיד פרפרתי בתוך המים, איבדתי את הרצף ונעמדתי, רושפת מי כלור מהנחיריים ומכחכחת קנה נשימה שנסתם. ומורן כל כך התאכזבה. "למה עצרת? היית ככה קרובה! יאללה, תסתובבי ותשחי, הפעם בריכה שלמה".
מתה, מתה כאן מהתרגשות. "ככה קרובה!" זה אומר שכן, אשכרה, אשכרה שחיתי. נכון, עדיין כמו לווייתן שיכור, אבל אני שחיתי. ידיים, רגליים, נשימה והכל. כלומר, הבנתי את הטריק, פענחתי את הקוד, "ועכשיו את רק צריכה להמשיך ולשכלל את השליטה בו", אומרת מורן, ואני לא יודעת אם היא יודעת שזה לא היה קורה בלי ההזדמנות להתבונן בעצמי דרך העיניים של המדריכה שלי.
התואר "מדריך" לא סתם נגזר מהמילה "דרך": מדריך טוב הוא מי שרואה את הדרך שבה נלך עוד לפני שאנחנו מסיימים לשרוך את נעלי ההליכה שלנו. ויש לנו כל כך הרבה תפקידי הדרכה בחיים: מול הילדים שלנו ומול הקולגות שלנו, ואם אנחנו מנהלים, אז גם מול העובדים שלנו, וכן, גם מול החברות הטובות שלנו (שהן עבורי הקואוצ'ריות הכי גדולות שהטבע יצר), ומול האחים והאחיות שלנו, שפעמים רבות נושאים אלינו עיניים גם אם הם מבוגרים מאיתנו, כי באיזשהו שלב בחיים לגיל הכרונולוגי אין באמת משמעות – וכן, גם מול ההורים שלנו, שכאשר מתהפך שעון החול של חייהם, הופכים תלויים בהשתקפות שלהם דרך עינינו, מחפשים בה חיזוק ואחיזה.
בסרט "הנרקוד?", שאני כל כך אוהבת (ראו סרטון למעלה), ריצ'רד גיר וסוזן סרנדון משחקים בני זוג באמצע החיים. הגבר הולך לסלון לריקודים כדי להשיב לעצמו את התשוקה לחיים ואת המבט המתפעם – גם זה מן החוץ וגם שלו על עצמו – שיאפשרו לו להתאהב בחייו מחדש. אשתו, שתמהה לאן בעלה נעלם בשעות שלאחר העבודה, יוצאת להתחקות אחריו בליווי מישהו שהוא חצי בלש חצי פסיכולוג, והשניים מגיעים לבית הספר לריקודים. מדובר בסצנה מכמירת לב, שבמהלכה סוזן סרנדון מתכופפת לעבר חלון הסטודיו המלבני והנמוך ורואה את בעלה, את ריצ'רד גיר, לומד ריקוד בזרועותיה של ג'ניפר לופז. וזה לא קל לשום אישה, גם אם את סוזן סרנדון, לראות את בעלך רוקד בזרועותיה של ג'ניפר לופז. והיא מסתובבת לאותו חצי בלש חצי פסיכולוג ואומרת לו: "אנחנו מתחתנים כי אנחנו צריכים מישהו שיהיה עד לחיים שלנו. אבל מה עלינו לעשות כשאותו עד מפסיק לראות אותנו?" ואני מוסיפה: ומפסיק להיות ההד שלנו. ותראו כמה חכמה השפה העברית בדמיון שהיא יצרה בין "עד" ל"הד".
כי למרות העובדה שנדדנו ליבשת הדיגיטלית, ויש ימים שבהם אנחנו מבלים יותר זמן בליטוף מסך הטאץ' שלנו מאשר בחיבוק עם אנשים בחיים האמיתיים – בסופו של דבר האדם הוא יצור חברתי שחייב את הקשר ואת המבט הטוב של האחר כדי להרגיש שלווה ושייכות. מדובר בלא פחות מאשר צורך הישרדותי, שהרי למרות שנדמה לנו שאנחנו כבר ממש-ממש מתקדמים, וביונים, וטייקונים של בינה מלאכותית ומיחשוב-על – בפועל, למרות המהירות המטורפת שבה אנחנו מתנהלים על האוטוסטרדה של החיים, לא ממש התרחקנו מאותם שוכני מערות של תקופת האבן. גם היום, בשנת 2020 כמעט, אנחנו מופעלים בדיוק על ידי אותה כימיה שתלויה באוקסיטוצין – הורמון השייכות והמגע – ועל ידי אותם מנגנוני רגשות של אהבה ופחד, של הצורך שיבחינו בנו, שיראו אותנו, שיאשרו אותנו כדי שנהיה מאושרים.
גם הציניקנים ביותר שבינינו יודו שמה שאנחנו בסופו של דבר רוצים למצוא מאחורי כל החלונות במחשב, והלייקים בפייסבוק והאפליקציות בנייד, זה מישהו שיישב, יחייך אלינו ויעניק לנו משוב של חיזוק ותמיכה, ואם אפשר גם יחבק ויגיד לנו שאנחנו אהובים ונאהבים. ואז, או אז, נגיע הכי רחוק, הכי מהר, הכי גבוה בעולם – כשאנחנו בעצם מחוברים בחוט של זהב אל עצמנו.
ואיך ווינסטון צ'רצ'יל קשור ללימודי השחייה של ענת לב אדלר? הקליקו על התמונה:
