האתגר הבא: להיות סלחנית כלפי עצמי ולשנות הרגלים גם מחוץ למים
אחרי שהצלחתי לשחות חצי בריכה, ורגע לפני יום כיפור, הבנתי שסליחות וסלחנות זה לא רק כלפי אחרים ומול הקב"ה, אלא קודם כל כלפי עצמנו. כך למדתי לשחות, פרק ח'
נוח לנו מאוד להאמין לסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו – בעיקר על עצמנו. הרי אם הייתם שואלים אותי, הייתי אומרת לכם שבטח, אני גדולת המפרגנות לעצמי. אבל לפעמים צריך מישהו שישקף לנו את הדברים מבחוץ, וזאת כדי שנשים לב להתניות המחשבתיות שלנו ולדברים שאנחנו נוטים לעיתים להגיד לעצמנו ועל עצמנו.
זה בדיוק מה שקרה בשיעור השחייה האחרון שלי, שבסופו – תחזיקו חזק – שחיתי חצי בריכה. כלומר, החדשות הטובות הן ששחיתי – אני! – חצי בריכה (בהנחה ששחייה היא היכולת להתקדם תוך כדי שכיבה על המים בלי לטבוע). אבל החדשות הגרועות הן שאני אולי שחיינית מבטיחה (שעדיין צריכה לעבוד על סגנון), אבל סלחנית גרועה מאוד, לפחות בכל מה שקשור לעצמי. כי במהלך כל השיעור הזה, שבסופו שחיתי לראשונה חצי בריכה ברצף, כלומר ארבע תנועות שלמות (כולל להוציא את הראש מהמים ולנשום, בלי לעצור), הייתי עסוקה בלהסביר לעצמי למה שום דבר מהפעולות שאני עושה לא באמת מוצלחת או ראויה להתפעמות.
"איזה יופי, זה היה ממש טוב", מחמיאה לי מורן המדריכה כשאני נעמדת כמו לווייתן שיכור ומסדירה נשימה אחרי שבלעתי קצת מים.
"מה יופי? שוב החזרתי את הראש מהר מדי, והייתי מבוהלת במקום להיות נינוחה, ולא הצלחתי לקחת אוויר ולכן הייתי חייבת לעצור אחרי תנועה וחצי".
"נכון. אבל עשית שתי תנועות וחצי ברצף. לא תנועה וחצי. שתיים וחצי. וזה מצוין".
"כן, אבל לא באמת עשיתי יותר מזה בדקות האחרונות. אני עוצרת כל שתיים וחצי תנועות ולא מצליחה לקחת מספיק אוויר. תפסיקי לתת לי מחמאות על ריק".
מורן התעצבנה עליי, ואם זו לא הייתה קלישאה, הייתי אומרת שהיא רשפה עלי קילוחים של אש.
"מה פתאום על ריק? למה את מבטלת את ההישגים שלך?"
"כי לעצור ולהיעמד חסרת אוויר כל תנועה וחצי, זה ממש לא הישג".
"להזכיר לך שלפני חודשיים עוד ישבת בבית על יבש? להזכיר לך את השיעור הראשון שבו רק למדנו להכניס את הראש למים? האמנת שכל כך מהר תעשי תנועה וחצי? שימי לב שכבר חצי שיעור אני מחמיאה לך על מה שאת כן עושה, ואת עסוקה בלהתמקד במה שאת לא עושה. את גם לא מטיסה מטוס, אז מה? זה אומר שלא עשית שתיים וחצי תנועות ברצף? עשית".
והיא צודקת. עשיתי. רצף קצר של משהו שאפשר לקרוא לו "שחייה", הדבר הזה שלשמו התכנסנו. כלומר, הצלחתי לצוף, ממש הצלחתי לגרום לגוף שלי לשכב על המים, דבר שלפני כמה שבועות רק המחשבה עליו נדמתה בעיניי כמו מדע בדיוני. ותוך כדי תנועה שלמה ועוד חצי תנועה עם הידיים זכרתי גם לשלב את הדחיפה הגמלונית עדיין עם הרגליים וגם להכניס ולהוציא את הראש מתוך המים. גם הצלחתי לקחת אוויר – נכון, לא מספיק, אבל לקחתי – והצלחתי להכניס שוב את הראש למים, אבל כל מה שהצלחתי לראות זה את חוסר ההצלחה. את זה שכל העניין הזה נמשך לא יותר מתנועה וחצי.
"אני רואה את כל הפעולות הנכונות שאת עושה, ואת רואה את כל השגיאות שאת עושה. עזבי עכשיו את השגיאות. נתקן אותן בהמשך. הצלחת לעשות שתי תנועות וחצי, את מבינה? שחית שתי תנועות וחצי. זה מה שחשוב עכשיו", סיכמה מורן את האפיזודה וסימנה לי לקחת שוב אוויר ולחזור על התרגיל.
כשהכנסתי שוב את הראש למים, חשבתי דווקא על ווינסטון צ'רצ'יל, שמייחסים לו את האמירה "הצלחה היא היכולת לעבור מכישלון לכישלון בלי להתייאש". שאלתי את עצמי מה אני צריכה לעשות כדי להתבונן בעצמי בעיניים המאשרות של מורן במקום בעיניים הביקורתיות והמתלוננות של עצמי. גם חשבתי על זה שמורן לגמרי צודקת: במקום לספר לעצמי סיפור של הצלחה, הייתי עסוקה בלספר לעצמי סיפור של כישלון, וממש לא בצדק. כי הסיפור האובייקטיבי הוא שהיי, בטטת הכורסה ואוחזת המעקים נכנסה למים לפני חודשיים בדיוק, וכעבור מספר שיעורים הצליחה לעבור מפחד מקפיא לשתיים וחצי תנועות מתחת ומעל למים. אז נכון, הנשימה לא מספיקה, והתנועתיות לא מושלמת, ועוד אי אפשר לקרוא לזה "שחייה", אבל זה גם לא משהו שהיה ראוי ליחס המבטל והביקורתי של עצמי כלפי עצמי. וחוץ מזה, איך זה שאני, שכל כך מבחינה בכל ניואנס חיובי אצל האנשים שנמצאים סביבי, בוחרת להאיר בפרוז'קטור של אצטדיון כדורגל דווקא את החולשות שלי במקום להציג לראווה את ההתקדמות שהשגתי?
בסוף השיעור, כשכבר הצלחתי לעשות ארבע תנועות ברצף – שזה במילים של מורן: "הצלחת לשחות חצי בריכה" – הבנתי שלא פחות חשוב מלדעת לשחות זה לדעת להיות סלחנית כלפי עצמי, אפרופו יום הכיפורים שבפתח וחודש הסליחות שיגיע לקיצו בעוד 48 שעות. וכן, סליחות וסלחנות זה לא רק כלפי אחרים ומול הקדוש ברוך הוא, זה בראש ובראשונה כלפי עצמנו, כי גמישות היא הרבה יותר יעילה מנוקשות - גם במחשבה, גם בגוף, גם בטבע. או במילותיו של צ'רלי צ'פלין, מתוך שיר שקרא ביום הולדתו ה-70: "כשאהבתי את עצמי באמת, הבנתי שהחשיבה שלי יכולה לאמלל אותי ולאכזב אותי מאוד, אבל כשאני מגייס אותה לשירות ליבי, היא פוגשת פרטנר חשוב ואמיתי, ולזה קוראים 'לדעת לחיות'".
אז אני מתחייבת כאן ועכשיו לא לחכות לגיל 70 וגם לא לחכות להשלים בריכה שלמה כדי לדעת לחיות, כלומר, להצליח להיות יותר סלחנית ופחות ביקורתית כלפי עצמי ולהשתדל לשנות הרגלים לא רק במים אלא גם בחשיבה, והכל כדי לראות את חצי הבריכה המלאה.
"מה אני, בילבי?" הקליקו על התמונה:
