"הכיתוב על פסל החירות מתייחס לאירופאים בלבד", אמר לאחרונה ראש רשות ההגירה האמריקאית, קן קוצ'ינלי. "ארצות הברית רוצה מהגרים שיכולים לעמוד על הרגליים שלהם", הוסיף. פרצה סערה גדולה, שגברה כשהנשיא דונלד טראמפ הודיע שהוא תומך בדברים.
הטקסט שאליו התכוון קוצ'ינלי הוא שיר שכתבה אמה לזרוס (1887-1849), משוררת יהודייה ילידת ארצות הברית. שני הוריה היו צאצאים של מהגרים ותיקים מאוד: אביה היה נצר למשפחה שהגיעה מגרמניה, ואמה הייתה בת למשפחה יהודית ממוצא פורטוגזי שחצתה את האוקיינוס האטלנטי עוד לפני המהפכה האמריקאית. לזרוס עצמה הייתה מעורבת מאוד בקליטתם של מהגרים יהודים שהגיעו לאמריקה מרוסיה. בעקבות התנסויותיה איתם כתבה את הסונטה "הקולוסוס החדש", שמתנוססת על הפסל. משמעות המילה "קולוסוס" היא "פסל ענק", והכוונה היא לפסל של אל השמש הליוס, שהוקם ברודוס במאה השלישית לפני הספירה. את השיר ביקשו ממנה לכתוב במסגרת ניסיונות לאסוף את הכסף שנדרש להקמת הכן הענק לפסל. הנה הוא בתרגומי:
לֹא כְּמוֹ עֲנָק הַמַּתֶּכֶת אֲשֶׁר בְּיָוָן,
שָׁם – מְחַבֵּר בֵּין חוֹפִים בָּם רַגְלוֹ נְטוּעָה,
כָּאן הוּא עַל שַׁעַר הַחוֹף שְׁטוּף גַּלִּים, בַּשְּׁקִיעָה,
פֶּסֶל אִשָּׁה אַדִּירָה עִם לַפִּיד לֶהָבָה,
אֵשׁ לְכוּדָה שֶׁאֶת שְׁמָהּ הִיא נוֹשֵׂאת בְּקִרְבָּהּ.
אֵם הַגּוֹלִים הָאוֹחֶזֶת בַּיָּד מַשּׂוּאָה,
אֶל הָעוֹלָם מְאוֹתֵת מַבָּטָהּ בִּישׁוּעָה.
גֶּשֶׁר אֲוִיר הִיא, עוֹטֶפֶת עָרִים, מִקִּרְבָּהּ
קוֹל הַקּוֹרֵא לָעוֹלָם "אֶת הוֹדְךָ שְׁמוֹר וְקַח!
שְׁלַח לִי," אוֹמֶרֶת, דְּמוּמָה, "אֶת הָרָשׁ, אֶת הַדַּךְ.
כָּל הֶהָמוֹן שֶׁנִּכְסַף שׁוּב לִנְשׁוֹם בְּחֵרוּת,
שְׁלַח אוּמְלָלִים הַשּׁוֹרְצִים עַל חוֹפְךָ הַמּוֹאֵס,
שְׁלַח אֶת מוּכֵּי הַגּוֹרָל שֶׁבֵּיתָם כְּבָר אָבוּד,
אוֹר אֲבוּקָה שֶׁל זָהָב אָז אֶשָּׂא כְּמו בְּנֵס.
ברוכים הבאים לאמריקה
פסל החירות, שנחנך ב-1886, נושא את דמותה של אישה המייצגת את אלת החירות הרומית ליברטאס. היא עטויה בגלימה רומית, ולראשה נזר שקרניו פונות מכל עבריה אל העולם כולו ומייצגות את החירות. עם אחת מרגליה עומדת האישה על שרשרת שבורה, סמל לשחרור ולביטול העבדות בארצות הברית, ובידה הימנית היא נושאת לפיד המקדם את פניהם של כל הבאים בשערי הארץ.
אמה לזרוס סירבה תחילה לכתוב את השיר המוזמן, אבל בסופו של דבר נעתרה. היא מתארת בו את הפסל הקורא לכל הנידחים והמדוכאים, חסרי הבית, האומללים, שוחרי החירות, לבוא ולחסות באורה. היא מבטיחה להם להיות להם לאם מיטיבה; לאפשר להם סוף-סוף לנשום ולחוות תחושה של מקלט בטוח וחירות. השיר, כמו הפסל עצמו, אינו פונה רק לעבר מקום אחד. לא מדובר על מהגרים אומללים וחסרי בית מאירופה. לא כתוב שרק פליטים משם ייקלטו וימצאו להם בית חדש ובטוח. בשיר פונה החירות אל העולם כולו, וקרניה נשלחות לארבע כנפות תבל, אל כל היבשות וכל המקומות, אל כל הנידחים והדחויים המוזמנים אליה. הרי כל תושביה של ארצות הברית – למעט, כמובן, הילידים המקוריים, ה"אינדיאנים" – הם צאצאי מהגרים או מהגרים בעצמם. חלקם אפרו-אמריקאים שאבותיהם נחטפו והובאו לאמריקה בניגוד לרצונם; אחרים פליטים מאסיה. רבים הגיעו מאירופה המערבית והמזרחית.
פסל החירות נהפך מזמן לסמל. צרפת העניקה אותו לארצות הברית במתנה לחגיגות ה-100 לעצמאותה, וכדי לציין את הערכים המשותפים לשתי המדינות. מאחר שהוא הוצב בנמל ניו יורק, דרומית-מערבית לקצה הדרומי של מנהטן, הוא היה האתר הראשון שראו המהגרים שהגיעו לארצות הברית באוניות. הפסל הונצח בעשרות סרטי קולנוע – ביניהם "המהגר" של צ'רלי צ'פלין, "הסנדק" של קופולה, סרטי "סופרמן" ועוד רבים אחרים – ונעשה סמל של חירות ברחבי העולם. ב-1989, למשל, הציבו מפגינים סינים העתק שלו בכיכר טיין-אן-מן בבייג'ינג. עותקים מוקטנים רבים שלו אפשר למצוא בכל חלקי העולם. קפקא תיאר אותו בספרו "אמריקה", ובסרט "כוכב הקופים" הריסותיו מסמלות את קץ הציוויליזציה האנושית. דומה כי דבריו של ראש רשות ההגירה האמריקאית אינם אלא הרס מסוג אחר: לא של הפסל הפיזי, אלא של הערכים שאותם ביקש לייצג.
מה חושבת מריל סטריפ על הנשיא טראמפ? הקליקו על התמונה:
