הצלחה, בדיוק כמו כישלון, עשויה להוביל אותך למקומות בלתי צפויים: את אודי בן דוד, למשל, היא הובילה לחזרה בתשובה. בן דוד למד משחק, השתלב בתחום היטב, קיבל תפקידים שונים, גם ראשיים, בתיאטרון, בטלוויזיה ובקולנוע, אבל דווקא אחרי שהגיעה ההצלחה, הוא נקלע למשבר אישי עמוק, שבעקבותיו קיבלו חייו תפנית בלתי צפויה. כיום הוא השחקן הדתי היחיד המשחק בתיאטרון באר שבע: הוא ממשיך לעסוק בתחום האהוב עליו במגבלות ההלכה וגם מנסה לגשר על פערים בין חילונים לדתיים. "אני נמצא בשיחות עם אנשים גם בבית הכנסת וגם בחדרי ההלבשה בתיאטרון", הוא אומר, "ואני מרגיש חלק מתהליך של ערבוב, שכל החברה הישראלית עוברת. החברה צריכה את התפר הזה שבין העולמות, ואני, כמו חוט מקשר, רואה שבעצם הכל אותו דבר. אני בטוח שיום אחד ייפלו כל המסכים, וכולנו נראה עד כמה אנחנו באמת קשורים ומחוברים זה לזה".
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- הצגת חייה: רותם נחמני מספרת לקהל על קשייה להיכנס להיריון
ובכל זאת, בתיאטרון הוא נקלע למצבים שאינם אמורים להיות חלק מחייו של האדם הדתי. "כשקיבלתי תפקיד שכלל נגיעה באישה, הלכתי להתייעץ עם רב, והוא נתן לי היתר", אומר בן דוד. "כשיש חזרות בשבת, אני ישן בבאר שבע, הולך ברגל לתיאטרון ומקפיד לא להפעיל מיקרופון. בהפקה הולכים לקראתי. כשהייתה לי הצגה בשבת - המנהל האמנותי של התיאטרון דאז, רפי ניב, סידר לי מחליף".
הרגשתי שאני עף
חייו של בן דוד (48) עברו מהפך יותר מפעם אחת: מקצין בתפקיד רגיש בחיל האוויר הוא נעשה שחקן מבוקש בעולם מתירני במיוחד, וממנהל מאפייה היה לאמן שומר תורה. הוא מוכשר, נאה, הצטיין בכל מה שנגע בו, אבל נראה שדבר אחד היה חסר לו – הכוח להאמין בעצמו. "מעולם לא הדריכו אותי איך להסתדר בעולם", הוא אומר. "עד גיל 13 אבא שלי לא היה בבית, כי הוא היה קבלן ועבד הרבה בדרום, וגם כשהוא היה, הוא ואמי היו עסוקים ביום-יום. כשבגרתי והתחלתי לעבוד במשחק, הסתדרתי כל עוד הגיעו אליי הצעות, אבל כשדברים דעכו, מצאתי את עצמי מרוקן ומתוסכל. רק בשנים האחרונות למדתי להילחם על הדברים שאני רוצה".
הוא גדל בשכונת נווה יהושע ברמת גן, "מקום סגור והישרדותי", לדבריו. "לא הלכתי שם לחוגים ולא קיבלתי כלום לנפש". לאחר מכן עברה המשפחה לגבעתיים, שם הוא נהנה מאווירה נוחה יותר. בצבא שירת כקצין בקרה בחיל האוויר והרגיש נוח, לדבריו, במסגרת הנוקשה, עם כל הלחצים והאחריות שהוטלה עליו. אחרי שהשתחרר מצה"ל, פגש במקרה את השחקן ליאור זוהר (זרחין). "הוא זרק לי שמשחק יכול מאוד להתאים לי, וזה שעשע אותי ונשמע לי ממש מוזר. כאילו, אתה משחק ומשלמים לך על זה? העולם הזה היה כל כך רחוק ממני, אבל הוא הציע להכין אותי לאודישנים לבתי הספר למשחק. במהלך העבודה איתו התחברתי למשחק והרגשתי שאני עף".
כשהתקבל לבית צבי, הגיבו הוריו בהתלהבות, ואביו הסכים מיד לממן את לימודיו שם. "אלה היו שנים מדהימות", אומר בן דוד. "הייתי במחזור של מיה דגן. קיבלתי חיבוק אדיר. הבנתי שכל החיים הייתי באזורים הלא נכונים, וכשהגעתי למקום הנכון לי, הכל התפרץ החוצה". את הלימודים הוא סיים בהצטיינות, ומיד קיבל תפקיד ראשי בהצגה "ביבר הזכוכית" בתיאטרון באר שבע לצידה של חנה מרון, לא פחות ולא יותר. "היחס שלה אליי היה מאוד מכבד וחברותי למרות פער הגילים בינינו", הוא נזכר.
לאחר מכן שיחק בסדרת הטלוויזיה "אגוז" שבה הופיע לצד ששון גבאי, וככל שהצליח יותר, חייו נעשו פרועים יותר וכללו בילויים רבים ונשים רבות. "הבעיה שלי הייתה שלא השכלתי למנף את ההצלחה שהייתה לי", הוא אומר. "התנהלתי במה שקרה לי בלי ליזום שום דבר. מעולם, למשל, לא הרמתי טלפון לבמאי או לאיש מקצוע אחר, והתוצאה הייתה שדברים הלכו ודעכו. בגיל 32 מצאתי את עצמי מרוקן ושבע אחרי שנים של ריגושים וכיבושים. כשהתחלף המנהל של תיאטרון באר שבע, אפילו לא התקשרתי לחדש את החוזה שלי. שיחקתי בהצגות ילדים בתיאטרון מדיטק בחולון, ובערבים הייתי חוזר הביתה, לריקנות גדולה ולמרד נעורים מאוחר. כעסתי על אבא שלי שלא היה נוכח בבית בילדותי; כעסתי על הזנחה רגשית; היו הרבה שיחות של ריב ותוכחה שהגיעו למבוי סתום, עד שנסעתי להודו לסדנת ויפאסנה".
שתקת עשרה ימים?
"לא לדבר זה החלק הקל. החלק הקשה הוא 14 שעות של תרגול טכניקת התבוננות פנימית שמעלה מקומות עמוקים. זה היה כאב נפשי אדיר, אבל גם מתוק ואמיתי. בכיתי שעות ארוכות, וזה שינה לי את החיים. יצאתי משם אדם חדש. נגמלתי מעישון ומהרבה הרגלים רעים אחרים. לאט-לאט התחלתי לחזור לשחק, והרגשתי כמו תינוק שלומד ללכת בפעם הראשונה".
מהי ויפאסנה? צפו:
כל הסטריאוטיפים נשברו
בימים אלה הוא מופיע במחזה האמריקאי "הפקר" מאת לין נוטג', שמוצג בתיאטרון באר שבע בבימוי עידו ריקלין. "ההצגה מתרחשת בקונגו מלאת המלחמות", אומר בן דוד, "ואני משחק סוחר שבא לעשות רווח במקום של כאוס ואנרכיה. בחזרות היו לי פלאשים למצבים שבהם אני הייתי לבד במקומות רחוקים בעולם, עם תחושת ניכור של איש זר בתרבות זרה".
הוא גר בפרדס חנה עם אשתו ושני ילדיו (בת 12 ובן שמונה), הלומדים בבית ספר אנתרופוסופי-דתי. הבן נוהג לחבוש כיפה גדולה, אבל אביו מגיע לראיון עם כובע. "לפעמים הכיפה זרה אפילו לי", הוא אומר, "למרות שהיא סימן שמשייך אותי. עולם התיאטרון מזוהה עם חילוניות, אתאיסטיות ושמאל, והדת נחשבת בו לדבר חשוך. שמעתי הרבה דברים מטופשים שאמרו בנושא הזה אנשים חשובים מאוד. אני, בלי להרים שום דגל, מראה שזה לא נכון".
ההתקרבות שלו לדת החלה לאחר שקיבל תפקיד של חוזר בתשובה בהצגה "הלב הלבן" מאת אילן חצור, שהועלתה בבאר שבע ב-2001. "לא ידעתי כלום על העולם הזה, אז הלכתי לעשות שבת אצל חבר שחזר בתשובה. באתי אליו חצי שעה לפני כניסת השבת, כשבבית היה ריח של חלות, והוא היה לבוש לבן, סידר את הפלטה והדליק נרות. משהו שם עטף אותי. הרגשתי שהגעתי הביתה, למקום הבטוח, הכי נכון והכי מדויק לי – ממש כמו שקרה לי כששיחקתי בפעם הראשונה. כל השבת דיברנו, ופתאום נשברו כל הסטריאוטיפים שהיו לי על דת ועל דתיים".
במהלך תהליך התחזקותו הכיר את רוברטה, מורה ליוגה שגם היא חזרה בתשובה. לאחר שנישא לה ונולדה בתם הבכורה, מאס באי-הוודאות הכלכלית שבשואו ביזנס והלך לעבוד אצל אחיו, מבעלי רשת בתי הקפה ביגה, כמנהל מאפייה. "הייתי טוב מאוד שם, אבל סבלתי. זאת עבודה קשה ואינטנסיבית, פיזית ורגשית, עם המון אחריות, בתחום שלא התחברתי אליו. אחרי ארבע שנים שם נעשיתי איש קשה יום, מריר ועייף, ואז הגיעה למאפייה קונדיטורית שראתה אותי פעם בהצגה ודחפה אותי לחזור לבמה. האמונה שלה בי נתנה לי כוחות. ביום שבו החלטתי לחזור למשחק, פגשתי במאית מתיאטרון ילדים שלקחה אותי, והרגשתי כאילו יצאתי מעבדות מצרים לחירות. אחרי שחזרתי לתחום, הבנתי שהשנים שבהן לא שיחקתי בנו אצלי משהו: פתאום יכולתי להרים טלפונים, להילחם. יחד עם זאת, עד היום אני מדי פעם מגיע למאפייה ומכין מקרונים".
איך קיבלו אותך בתיאטרון?
"הסתכלו עליי כאילו צריך לרחם עליי או שקרה לי משהו. הרי נהייתי עוף מוזר שלא מדבר לשון הרע, לא משתתף בבדיחות בחדר ההלבשה ולא מתחבק עם חברות לעבודה. היום כבר יש יותר הבנה, וגם אני מרגיש יותר נוח. ואם מישהי באה להתחבק – לא אגרום לה אי-נעימות, אלא אחבק אותה".
יוסי קלאר עבר תהליך הפוך, של יציאה בשאלה. איך הוא נראה כיום? הקליקו על התמונה:
