גלריה משלה: הווילה הלבנה של שולי בורנשטיין וולף היא רקע ליצירותיה

מילדות הייתה משאת נפשה של שולי בורנשטיין וולף להיות אמנית. אבל היא נולדה בסאו פאולו למשפחה דתית, שלא ראתה בעין יפה עיסוק מקצועי באמנות. סיפור משפחתה הוא סאגה פתלתלה ומטלטלת שעברה על משפחות יהודיות רבות באירופה במחצית הראשונה של המאה ה-20, כזו שהשפיעה על דרכה, ובבוא הזמן גם על יצירתה.

סבה, אבי אמה, נולד בגרמניה למשפחה חילונית. שכנו לספסל הלימודים בפקולטה למשפטים היה סטודנט דתי, ובהשפעתו חזר הסב בתשובה. לאחר ליל הבדולח הצליח הסב להשיג שלוש ויזות לברזיל – עבורו, עבור רעייתו ועבור בן הזקונים בן השמונה – בעוד 3 בנותיו הגדולות יותר, ביניהן אמה של וולף, נשלחו ללונדון. רק אחרי המלחמה התאחדה המשפחה.

בילדותה, כשסיפרה לה אמה על הקריסטלנאכט – ליל הבדולח – דמיינה שולי אירוע זוהר ואופטימי, שהתקשר לנברשת הקריסטל הגדולה שהייתה תלויה מעל שולחן האוכל בביתם. משבגרה מעט, והבינה את המשמעות האמיתית של מאורעות אותו לילה, פיתחה רתיעה מכל מה שקשור בקריסטל.

אמה הייתה גם היא אמנית מדוכאת, אומרת ברנשטיין וולף היום. חלומה היה לשחק בתיאטרון, אבל זה, כמובן, לא התאפשר. ועם זאת, בזכות האם הכירה שולי הקטנה כבר בגיל שבע אמנים כמו ואן גוך, רמברנדט, סזאן ופיקאסו, ובזכותה החלה בגיל 12 להשתתף בשיעורי רישום מודל (שיעורים שאביה הפסיק מיד כשגילה שמדובר במודל עירום). "אמא הייתה המדריכה הראשונה שלי, ולמדתי ממנה הרבה".

פינה בסלון(צילום: שירן כרמל)

בגיל 18 עלתה לארץ ונישאה בשידוך לבעלה, שהיה אז סטודנט לרפואה, בן של ידיד המשפחה (היום הוא פרופ' ידוע שם לנוירולוגיה). היא למדה להיות גננת ומורה לגיל הרך בסמינר הקיבוצים, אבל מעולם לא עבדה בתחום, וכשהתקבלה ללימודי אמנות ב"אבני" שוב ויתרה ולא הלכה, משום שהמשפחה עדיין לא ראתה בעין יפה את שאיפותיה.

"אבל לא יכולתי לוותר לגמרי", היא מספרת. "הלכתי במשך השנים סחור סחור, ועשיתי כל מיני סדנאות: שזירת פרחים, רישום בבית האמנים, עם מורים דתיים למדתי לצייר בצבעי מים ושמן, ובאורט קריירה למדתי עיצוב פנים".

בסטודיו הביתי. ''הלכתי במשך שנים סחור סחור, ועשיתי כל מיני סדנאות: שזירת פרחים, רישום, עיצוב פנים''(צילום: שירן כרמל)

מפגש כמעט מקרי עם מורה למדיטציה הוביל אותה להשלמה עם דרכה. ''התחלתי להשתתף בסדנאות מדיטציה, ויום אחד אמרתי – זהו זה, החלטתי, אני אמנית ואני מתחילה לצייר. בבית כולם חשבו שהתחרפנתי, אבל מאז ועד היום, חוץ מלגדל את ארבע הבנות ולעשות בייבי סיטר לנכדים (שבעה והשמיני בדרך) – אני עושה בעיקר אמנות''.

מאותו רגע בחייה, בורשטיין-וולף לא מפסיקה ליצור. היא מציירת, אבל גם מפיחה חיים בשלל חפצי יומיום שסיימו את ייעודם המקורי ובידיה הופכים לחומרי גלם ליצירה דקורטיבית חדשה: גלילי נייר טואלט, דפי מגזינים, סינרים משומשים ממספרה, שברי זכוכית מהים, שאריות פרספקס, בלונים, צעצועים ישנים, בקבוקי בשמים ריקים – וזו רק רשימה חלקית.

ביתה המשפחתי, וילה מרובת מפלסים הנושקת לגינה ציבורית פסטורלית מאחורי מגדלי אקירוב בצפון תל אביב, מלא בעבודותיה. הן מוצגות בחדרים השונים, מהסלון הגדול והמואר דרך מבואת ההמתנה לקליניקה הביתית של בעלה וחדר המשחקים של הנכדים, ועד הסטודיו רחב הידיים שבקומת המרתף.

עבודות מחומרים ממוחזרים(צילום: שירן כרמל)

הכל מוצא אפיק יצירתי: בלונים משומשים(צילום: שירן כרמל)

קשקושי פלסטיק של ילדים(צילום: שירן כרמל)

ופקקי בקבוקים(צילום: שירן כרמל)

אוסף העבודות מעיד על שצף של עשייה, קדחתנות יצירתית, הרבה סבלנות ועמלנות. העבודות אקספרסיביות, בולטות, לעתים רוויות צבע, פעמים רבות משלבות בין ישן וחדש. "יש מי שלומד אמנות דרך האקדמיה, אבל אני למדתי בדרך הכי קשה, האוטודידקטית, שהיא דרך הניסיון האישי ודורשת התמקדות והתמדה".

"היום", היא מוסיפה, "אני לא מרגישה את עצמי אדם דתי, אף על פי שאני מאוד מאמינה ומשתדלת להמשיך ולהדריך את הבנות והנכדים בדרך שלי. בזכות הדת והירושה הרוחנית של ההורים נותרה האהבה לזולת ולסביבה, האחריות שלי כאדם ל-well being של המעגלים שסביבי".

הערב ייפתחו שעריו של יריד ''צבע טרי'' (המתקיים באקספו שבמרכז הירידים בתל אביב, מדי יום עד 3.6), ובורנשטיין-וולף תציג בו לראשונה, במסגרת הפרויקטים של "עיצוב טרי''. לצד ציורים פרי מכחולה היא תשיק (באוצרותו של יובל סער) את "מגדלים באוויר" – מעין טוטמים שהרכיבה מכלי זכוכית לבנים אטומים, וסדרת אובייקטים שהרכיבה מכלי זכוכית צבעוניים ושקופים. שתי הסדרות ניתנות להסבה לגופי תאורה.

עבודות הזכוכית בסטודיו שבמרתף(צילום: שירן כרמל)

העבודה עם כלי זכוכית התחילה בסדרת עבודות מבקבוקי בשמים ריקים ופקקיהם. סיפורי ליל הבדולח של אמה, מספרת שולי, היתרגמו הפעם לאובססיה לקריסטלים. "זה הפך לאתגר – תראו מה אני מסוגלת לעשות עם משהו שכמעט נכרת בתוכי. על אף שהעבודות שלי נראות מאוד אופטימיות, יש בעשייה כאב. ואולי דווקא בגללו גיליתי שיש בי רצון עז ליפות את העולם".

את כלי הזכוכית היא אוספת בשווקים בארץ ובעולם, ואת חלקם היא רוכשת מאוספים פרטיים. לעתים היא מציירת עליהם דוגמאות מופשטות עדינות, בקווים מדיטטיביים.

"בעבודה שלי אני מושפעת מהסביבה, ובמיוחד מעולם הטבע והאדריכלות. ממקומות שבהם טיילתי – ברזיל, אירופה, המזרח הרחוק, ומהארכיטקטורה המדיאבלית – הגותית והברוקית. משהו בחיבורים שאני יוצרת מתקשר לצורך שלי לחבר בין אנשים, בין תרבויות''.

למעלה נשמר השקט החזותי(צילום: שירן כרמל)

מבט מהסלון למטבח(צילום: שירן כרמל)

שבועיים לפני פתיחת ''צבע טרי'', הסלון, המטבח ואחדים מהחדרים בבית עמוסים עבודות, לקראת יציאתן ליריד. החללים הצבועים לבן מקבלים אותן באהבה, כמו את יתר עבודות האמנות וחפצי הנוי מעשה ידי בעלת הבית.

את הווילה תיכנן בסוף שנות ה-80 האדריכל חיים עינב, ולפני עשר שנים היא עברה שיפוץ בתכנונה של האדריכלית איריס רוזנהיים. הבית מתפרש על ארבעה מפלסים, משני עבריו פינות ישיבה עם חצרות קטנות, ובחזיתו, מעבר לגדר האבן הבנויה, גינה ציבורית. מחדר השינה צופה בורנשטיין-וולף על צמרת הסיגלון, שמחזירה אותה אל הג'קרנדה של ימי ילדותה בברזיל.

"ביתי הוא מבצרי, המקום שבו אני מרגישה הכי נוח, בין היתר משום שכמעט כל ציור, עבודה או חפץ דקורטיבי כאן אני יצרתי, כולל מזנון הפרספקס החלבי שבמטבח. ויחד עם זאת, מאוד חשוב לי להשאיר את הבית, עד כמה שהוא גדול, במינימליזם שלו מבחינת העבודות שלי. לשמור על שקט חזותי, שהוא מאוד חשוב לשלווה שלי. כל מי שנכנס לבית מרגיש בשלווה שהוא משרה".

פינת השראה אישית בחדר השינה(צילום: שירן כרמל)

-------------------------------------------------

איך נראים הבתים של המעצבים שמציגים ב''צבע טרי''?

לחצו על התמונה לדירה של אסף וינברום:

לחצו לדירתו של מעצב התאורה אסף וינברום (צילום: איתי בנית)

ולדירתה של רחלי שרפשטיין:

לחצו לביתה של המעצבת רחלי שרפשטיין (צילום: שירן כרמל)