באחד הרגעים המכוננים, והאירוניים יש לציין, בסרט התיעודי "אמי נעלמת", מביטה בנדטה ברציני למצלמה ומכריזה: The Real Me Isn't Photographable. כלומר, האני האמיתית לא ניתנת לצילום. המשפט הזה, המהדהד לאורך הסרט שביים בנה בנימינו בארסה בן ה-33, מציף בצופה רגשות מעורבים: האם פעולת הבימוי היא ניסיון לפצח ולנפץ את ההכרזה של האם? או שברצונו דווקא לנטוע מחשבות מבלבלות, כמו האִם בנדטה המצולמת על המסך היא בנדטה האמיתית או שמא שאריות של הדימוי הציבורי שיש לנו על דוגמנית העל לשעבר, זו שבחיצוניותה ניסחה בשנות ה-60 את היופי האיטלקי ועד היום, בגיל 75, נחשבת לאחת הדוגמניות המבוקשות.
לאורך כל הסרט מבקשת ברציני להיעלם, באופן מטאפורי או לא, בזמן שבנה, יפה תואר לא פחות, מנסה בפעולת הצילום להקפיא את תהליך ההיפרדות. הוא משרטט דיוקן מכמיר לב ונוטף אהבה על אמו. היא, מצדה, רודה בו, מקללת ונאבקת שוב ושוב בדימויים מהעבר וההווה שצפים על פני השטח, מבקשת לקבוע בעצמה את הדימוי העתידי שיבקע מתוך הסרט בעיני הצופה.
"הציטוט הזה מעביר באופן מדויק את מה שהיא מאמינה בו", אומר בארסה בראיון בלעדי ל-Xnet לקראת הגעתו השבוע עם הסרט לפסטיבל דוקאביב, בו יתחרה במסגרת התחרות הבינלאומית. "רציתי לשמור את התחושה שזו מלחמה – והיתה מלחמה בינינו. לאנשים יש דימוי על אמא שלי כאישה יפה, דוגמנית לשעבר, בלה, בלה, בלה – אבל היא מעבר לזה: פילוסופית, פרופ' באוניברסיטה, מרקסיסטית, סופרת, ורציתי לתת לקהל אפשרות לראות משהו נוסף ממנה. היא עדיין חושבת שלא הצלחתי לתפוס את הדימוי האותנטי שלה. אחרי שהיא צפתה בסרט, היא אמרה לי: 'בן, מאוד אהבתי את האישה על המסך. היא מאוד מצחיקה, אבל זאת לא אני'. היא ממשיכה לומר שאי אפשר לצלם את האני האמיתי שלה, אבל אני מרגיש שהסרט מאפשר לך להיכנס קצת יותר פנימה לתוכה, להוציא מעט את האני האמיתי שלה".
הרצון להיעלם מלווה את בנדטה ברציני לאורך כל הסרט, כמעין תגובת נגד למי שכל חייה ניהלה יחסים מורכבים עם דוגמנות. היא נולדה באיטליה למשפחה מיוחסת ואינטלקטואלית. אביה הוא הסופר ועיתונאי "קוריירה דלה סירה" לואיג'י ברציני ג'וניור, ואמה היא היורשת העשירה ג'יאנג'יאקומו פלטרינלי. היא גדלה באיטליה ובארצות הברית, ובשנת 1963 התגלתה על ידי עורכת ווג אמריקה דאז דיאנה ורילנד, שהזמינה אותה לבוא להצטלם בניו יורק. היא הגיעה לעיר ל-10 ימים ונשארה חמש שנים, במהלכן הפכה למוזה של ארווין פן וריצ'ארד אבדון, והיתה חלק מחבורת אנדי וורהול במועדון הפקטורי המיתולוגי, דמות נוכחת במסיבות של הסופר טרומן קפוטה ומתרועעת עם בני משפחת קנדי בארוחות ערב. "מעולם לא הרגשתי כמשתתפת פעילה בחיי שלי בניו יורק – רק עדה למחזה", כתבה בטור אישי שפורסם בווג איטליה אשתקד, "באותם ימים, תפקידה של דוגמנית היה להיות פנים יפות, לא יותר, לא פחות".
ברציני היתה חתומה בסוכנות הדוגמנות הידועה פורד, הצטלמה לקמפיינים והפקות אופנה, והפכה לדמות מיתית. גם מי שלא ידע את שמה – זיהה את פניה. כיום, כשהיא נטולת בוטוקס או אי אלו התערבויות כירורגיות בפניה, היא נותרה דמות יפהפייה וממגנטת. בתקופה ההיא, עם הידיעה שקריירה של דוגמנית קצרה, פנתה אליה הסוכנת איילין פורד בהצעה שכל דוגמנית אחרת היתה חוטפת מיד.
"בסופו של דבר, הטלפון הפסיק לצלצל עם הצעות לדגמן", כתבה באותו טור, כמו גם בדברים שסיפרה בראיון למגזין הבידור האמריקאי "פיפל" ב-1977: "הלכתי לפגישה עם איילין פורד במשרדה במרכז העיר. הייתי רק בת 25. היא משכה בכתפיה ואמרה לי: 'בואי למסיבות שלי, תתחתני עם גבר אמריקאי עשיר, ואם זה לא יצליח, את יכולה להתגרש ממנו אחרי כמה שנים'". ברציני בחרה לעזוב הכל ולחזור למילאנו. ב-1969 התחתנה עם במאי הקולנוע האיטלקי רוברטו פאנזה ("עד כלות הנשמה"), שעזב אותה ביום שנולדו התאומים שלהם, בן ובת, ג'אקומו וניני. מאוחר יותר התחתנה עם המעצב הגרפי אנטוניו בארסה, ממנו נולדו לה שני ילדים נוספים ובהם בנימינו, שמתעד את אמו מילדות.
ברציני מעולם לא הפסיקה לדגמן – רק בשנים האחרונות צעדה בשבועות האופנה של מילאנו ולונדון עבור המעצבים אנטוניו מאראס וסימון רושה, בקטע שגם מופיע בסרט – אך משנות ה-70 ואילך התמקמה כאחד הקולות הבולטים בתנועה הפמיניסטית והצטרפה כחברה למפלגה הקומוניסטית. כיום היא פרופ' לאופנה ואנתרופולוגיה בפוליטקניקו במילאנו. בראיון לאחייניתה קיארה ברציני, שפורסם באוקטובר האחרון במגזין "דוקיומנט" הפונה בעיקר ליודעי ח"ן מענף האופנה, סיפרה ברציני כי בשנת 1972 הצטרפה לארגון UDI – האיחוד האיטלקי לנשים, ארגון שהוקם לאחר המלחמה על ידי נשים קומוניסטיות, ואחת החוויות המעצבות ביותר היתה תיאום פרויקט בן 150 שעות של סיוע בארגון פועלות מפעל בפאתי מילאנו.
הסרט שביים בארסה נוגע-לא נוגע בנושאים הבוערים באג'נדה החברתית והפוליטית של האם. לדבריו, הוא בחר להימנע מהם שכן לא היו לו חומרים מצולמים של פעילותה הפוליטית, והוא בחר לא לראיין אותה או אחרים בנושאים אלה. "החיים האינטלקטואלים שלה מעניינים, אבל לא התאימו לסיפור שרציתי לספר. זה לא הוביל את הסיפור קדימה", הוא מסביר, "אני מרגיש שדרך הסרט אני פותח חלון לאנשים להתעניין בסיפור של אמא שלי, ומי שיסתקרן ילך ויקרא עליה. במהלך העבודה על הסרט הייתי צריך לקבל החלטות אמנותית, ורציתי שהרצון להיעלם יהיה הרעיון המרכזי של הסרט".
היא מדברת לאורך כל הסרט על היעלמות. האם הכוונה להיעלמות פיזית או כמטאפורה?
"זה מטאפורה, אבל גם לא. כשמשתמשים באיטליה במילה להיעלם, הכוונה למוות בצורה מנומסת יותר. זה המתח של הסרט, וכל אחד יכול לחשוב עליו באופן אחר. עבור אמא שלי זה גם מוות, כי כולנו מתים בסופו של דבר. היא חושבת רבות על הנושא, וזה הופך לאבסטרקטי כשאתה שואל אותה איך היא תעשה את זה. אמא שלי תמיד אומרת שהדבר הכי חשוב הוא לזכור בלי שתהיה לך תמונה של זה, כי דרך תמונות יש לך תמיד את האפשרות להיזכר באירועים ומקרים".
גוגל מאפשרת מ-2014 את הזכות להישכח במנוע החיפוש שלה. למחוק תוצאות.
"טוב לדעת. המחשבה כמה מידע מסתובב עליך... אבל לאמא שלי זה לא משנה, כי היא לא ממש משתמשת במחשב".
"אמי נעלמת" הוא סרט אניגמטי ולרגעים מזכיר באסתטיקה שלו קטעים מהדוקומנטרי הנפלא "גריי גארדנס" של האחים מייזלס מ-1975, שעקב אחר דודניותיה של ג'קי קנדי שירדו מנכסיהן והתגוררו באחוזה מתפוררת ומבולגנת. לאורך כל הראיון עם בארסה, קשה להביא אותו לאמירות חד משמעיות. זה עולה גם בצפייה בסרט ובבחירות האסתטיות שלו כצלם ובמאי, שמשלב קטעי קריאה של שחקניות צעירות המספרות את סיפור חייה של אמו, כמעין ניסיון להנציח ולתעד את זיכרונותיה גם לאחר היעדרה. כשהוא נשאל האם הסרט הוא על יחסי אם-בן, גילנות והרצון להיעלם, הוא מהרהר ועונה: "זה בעיקר סרט על היפרדות בין שני אנשים שאוהבים אחד את השנייה ולומדים לחיות לבד. אני מניח שזה סרט על איך לדמיין את החיים שלי בלעדיה".
יצא לך לצפות בסרטו של פרנצ'סקו קרוציני, בנה של עורכת ווג איטליה המנוחה פרנקה סוזאני, שהיה גם הוא מעין סרט מסע פרידה מאמו שמתה ממחלת הסרטן?
"צפיתי בו רק לפני מספר חודשים, כי רציתי להיות מפוקס על הסרט שאני עושה ללא הסחות דעת מסרטים אחרים. ההבדל היחיד בינינו הוא שאמא שלו, שגם היא לא אהבה את המצלמה, רצתה את הסרט וחשפה את עצמה עבור בנה. עם אמא שלי זה יותר מסובך. היא פחות רצתה את זה. לא רציתי לחגוג את אמא שלי כמו שפרנצ'סקו רצה לחגוג את אמא שלו ולראיין אנשים שידברו כמה היא נהדרת או כמה ווג הוא מגזין טוב".
מה היה האתגר הגדול ביותר בעבודה על הסרט?
"להוכיח שאני יכול לעשות סרט מעניין על אמא שלי. הייתי בעמדת חולשה, ואני בטוח שהבן של פרנקה נתקל באותו אתגר: 'איך אתה יכול לקחת את עצמך ברצינות, כשכולם אומרים שאתה הבן של מישהי מפורסמת שעושה עליה סרט?'"
איזו ילדות היתה לך לצד אם מפורסמת?
"היא היתה אמא מתוקה, לפעמים מאוד-מאוד עסוקה. לא גדלתי בידיעה שהיא מפורסמת. הבית היה בית מאוד מגניב במרכז העיר. בית גדול שכבר לא קיים יותר. גרנו במעין קומונה עם סטודנטים ואמנים שהשכירו חדרים בבית. הדלת לא היתה נעולה, וכל הזמן נכנסו ויצאו אנשים. זה היה בית פוליטי ותרבותי. תמיד התנהלו בו שיחות על פוליטיקה. אווירה של 1968".
"לאחרונה חזרתי לגור במילאנו אחרי שבע שנים בלונדון, אבל אנחנו לא רואים הרבה אחד את השנייה. אני חושב שדרך הסרט למדתי לכבד אותה ואת העובדה שיש לה אישיות משל עצמה. לפני כמה ימים בפסטיבל הסרטים התיעודיים בטביליסי (שם קטף את פרס הסרט הטוב ביותר, א"י), היא אמרה לי 'תודה, בן'. היא קיבלה תגובות מאוד חיוביות על הסרט מאנשים: מנשים שמתבגרות וגם מצעירים שמאוכזבים מפוליטיקה. שיניתי לה את התפישה ונתתי לה הרבה תקווה".
חשבת פעם לפנות לדוגמנות בעקבותיה?
"אני?! לא חשבתי על זה".
אתה גבר מאוד נאה.
"תודה. אבל כמו שאמא שלי אומרת: התמונות מזויפות. במציאות אני מאוד מכוער", הוא צוחק, "אולי לא מכוער, אבל לא יפה. אני נבוך מול המצלמה".
ואיך משנה בילי אייליש את מודל היופי בשביל צעירות?
