מה נשאר מהמלך המצרי, ולמה המשורר האנגלי כתב עליו שיר

רעמסס השני היה מלך יהיר וכוחני שגם הונצח בפסל. שירו של פרסי ביש שלי "אוזימנדיאס" מתאר את התהליך שעבר עליו ושמוכיח שבסופו של דבר, כולנו בשר ודם

עופרה עופר אורןפורסם: 26.05.19 03:38
פרסי ביש שלי. קיים תחרות ידידותית עם משורר עמית וכתב שיר שנהפך לקלאסיקה. למטה: סרט תיעודי קצר על רעמסס השני (ציור: Gettyimages)
פרסי ביש שלי. קיים תחרות ידידותית עם משורר עמית וכתב שיר שנהפך לקלאסיקה. למטה: סרט תיעודי קצר על רעמסס השני (ציור: Gettyimages)

שמו היה רעמסס השני, והוא מלך על מצרים באלף השני לפני הספירה במשך כ-70 שנה. בעת העתיקה נחשב לאחד הפרעונים החזקים והמשפיעים ביותר: הוא בנה ערים ובהן מבנים אדירים, מקדשים ומונומנטים, והיו לו, ככל הידוע, מאות נשים ופילגשים וכ-200 ילדים. יש המזהים את רעמסס השני עם פרעה של סיפור יציאת מצרים, אם כי לא ברור אם מדובר על פרעה של תקופת השיעבוד או על זה שמלך במצרים בשעה שבני ישראל יצאו ממנה.

 

שמו היווני של רעמסס הוא אוזימנדיאס. מגופתו החנוטה שהתגלתה בשנות ה-20 של המאה ה-20 אפשר להסיק כי שיערו היה אדמוני – מאפיין נדיר במצרים העתיקה. אלפי שנים אחרי מותו כתב עליו המשורר האנגלי פרסי ביש שלי את השיר "אוזימנדיאס" (כאן, בתרגומי):

 

פַּגַשְׁתִּי מְטַיֵּל שֶׁשָּׁב מֵאֶרֶץ עַתִּיקָה,

סִפֵּר הָאִישׁ עַל זוּג רַגְלַיִם שֶׁגּוּפָן נֻתַּק

מֵאֶבֶן עֲנָקִית, שְׁקוּעוֹת בַּחוֹל שֶׁל הַמִּדְבָּר,

וּלְיָדָן פַּרְצוּף זָעוּף, כְּמוֹתָן שָׁם מְבֻתָּר.

 

שפָתָיו מְשֻׁרְבָּבוֹת בְּבוּז צוֹנֵן וְאַדְנוּתִי,

אֶת כָּל הַיֵּצֶר וְהַלַּהַט הַפַּסָּל הֵיטִיב

לַחְרֹת וּלְהַנְצִיחַ בַּדְּבָרִים הַדּוֹמְמִים:

הַיָּד שֶׁלָּעֲגָה לַכֹּל, הַלֵּב שֶׁלֹא הִכְמִיר.

 

וְעַל הַכַּן נוֹתְרוּ מִלִּים, דְבָרִים שָׁם חֲקוּקִים:

"אֲנִי הוּא אוֹזִימַנְדִיאָס, וּמֶלֶךְ הַמְּלָכִים.

הַבִּיטוּ והִתְיָאֲשׁוּ, בְּכָל יְצִירוֹתַי!"

אֲבָל סְבִיבוֹ כְּלוּם לֹא נוֹתָר, הַכֹּל מִזְּמַן נֶחְרַב

הֵן רַק חֻרְבָּן חָשׂוּף, עָצוּם, מֵקִיף אוֹתוֹ עַתָּה,

רַק חוֹל נוֹתָר מֵעֲבָרָיו, שְׁמָמָה שָׁם, בַּמֶּרְחָב.

 

צפו: עופרה עופר אורן קוראת את השיר

צפו: עופרה עופר אורן קוראת את השיר

סגורסגור

שליחה לחבר

 הקלידו את הקוד המוצג
תמונה חדשה

שלח
הסרטון נשלח לחברך

סגורסגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

 

הקשיבו לשיר באנגלית:

 

 

שריד עלוב בשממה

 

בשיר מתאר הדובר את מה שסיפר לו תייר שחזר מארץ רחוקה: הוא ראה שם פסל מנותץ, שקוע בחול, שראשו מנותק מרגליו. זהו פסלו של אותו מלך רם ונישא, רעמסס – כלומר, אוזימנדיאס. הבעת פניו החקוקה לצמיתות באבן מעידה על יהירותו הרבה, שנבעה מעוצמת מלכותו. על בסיס הפסל נותרו חקוקות המילים שאותן תבע המלך לראות מונצחות מתחת לדמותו – מילים המצהירות על כוחו האדיר ומצוות על מי שקורא אותן להתפעל מהמלך ומעוצמתו הכבירה. אבל מה נותר ממנו, מאותו שליט רב פעלים? רק פסל שבור, שריד עלוב שאובד בתוך השממה והחול שמקיפים אותו. רעמסס מזמן איננו. את כוחו הרב, את האימה שהטיל על נתיניו, איש אינו זוכר עוד. רק העדות לכישרונו של האמן שפיסל אותו נותרה לפנינו.

 

ידוע כי המצרים האמינו שאם יקימו מונומנטים אדירים, יצליחו להקנות חיי נצח למתיהם. לכן בנו את הפירמידות. לכן נהגו לחנוט את המתים. פסלו ההרוס של רעמסס הוא עדות להפך הגמור: הפסל לא הצליח להנציח את האיש החי, אלא רק את רברבנותו, שרמז לה נותר חקוק באבן, בהבעת הפנים שהפסל לכד. הטבע חזק מהאדם. לא הרבה נותר מהפסל רב הממדים: הזמן החולף ופגעי מזג האוויר פגמו בו וכילו אותו, ובכל מקרה, הוא נראה קטן ואבוד בתוך מרחבי המדבר. הקול המצווה השתתק מזמן. היהירות נגרסה לאבק. נותרה רק האמנות, המנציחה את רעמסס עצמו, בדמות הפסל שיצר אמן אלמוני, ומנציחה גם את הפסל, שהשיר שלפנינו מתאר את הלקח הנלמד ממנו: כולנו, חזקים וחלשים, עשירים ועניים, מפקדים ופקודים, רמי מעלה ונדכאים - בני תמותה, בני אדם בשר ודם, שגורלנו משותף, בלי קשר לאורח החיים שניהלנו.

 

יש הסבורים כי הפסל של רעמסס השני שהעניק לפרסי ביש שלי את ההשראה לכתיבת השיר הוא זה המוצג כיום במוזיאון הבריטי:

 

 

הפסל הגיע לאנגליה ב-1821, אבל נקנה כבר ב-1816, וקיומו היכה גלים ועורר עניין רב. שירו של פרסי ביש שלי התפרסם לראשונה ב-1818. הוא כתב אותו במהלך תחרות ידידותית שקיים עם משורר עמית בשם הוראס סמית. השניים החליטו לכתוב סונטות על הפסל, אבל רק זאת של שלי נותרה בזיכרון.

 

 

    מי היה פרסי ביש שלי, ובאיזה נסיבות טרגיות הוא מת? הקליקו על התמונה:

     

    קברו של פרסי ביש שלי. הזדרז להספיק כמה שיותר, כאילו ידע שימות צעיר. הקליקו על התמונה (צילום: Gettyimages)
    קברו של פרסי ביש שלי. הזדרז להספיק כמה שיותר, כאילו ידע שימות צעיר. הקליקו על התמונה (צילום: Gettyimages)

     

     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    נולדתי בתל אביב, אבל מעולם לא חייתי בה. אני סופרת, עורכת ומתרגמת. כתבתי תשעה ספרי פרוזה - האחרון שבהם: "רצח בבית הספר לאמנויות" - וספר שירה אחד, "מה המים יודעים על צמא", וזכיתי לקבל מידיו של יצחק רבין את פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. הנחיתי במשך כמה שנים סדנאות כתיבה בבית אריאלה ושימשתי לקטורית בהוצאה לאור גדולה. אני גרה עם אריק, בקריית אונו. בקרו באתר שלי - סופרת ספרים