שמו היה רעמסס השני, והוא מלך על מצרים באלף השני לפני הספירה במשך כ-70 שנה. בעת העתיקה נחשב לאחד הפרעונים החזקים והמשפיעים ביותר: הוא בנה ערים ובהן מבנים אדירים, מקדשים ומונומנטים, והיו לו, ככל הידוע, מאות נשים ופילגשים וכ-200 ילדים. יש המזהים את רעמסס השני עם פרעה של סיפור יציאת מצרים, אם כי לא ברור אם מדובר על פרעה של תקופת השיעבוד או על זה שמלך במצרים בשעה שבני ישראל יצאו ממנה.
שמו היווני של רעמסס הוא אוזימנדיאס. מגופתו החנוטה שהתגלתה בשנות ה-20 של המאה ה-20 אפשר להסיק כי שיערו היה אדמוני – מאפיין נדיר במצרים העתיקה. אלפי שנים אחרי מותו כתב עליו המשורר האנגלי פרסי ביש שלי את השיר "אוזימנדיאס" (כאן, בתרגומי):
פַּגַשְׁתִּי מְטַיֵּל שֶׁשָּׁב מֵאֶרֶץ עַתִּיקָה,
סִפֵּר הָאִישׁ עַל זוּג רַגְלַיִם שֶׁגּוּפָן נֻתַּק
מֵאֶבֶן עֲנָקִית, שְׁקוּעוֹת בַּחוֹל שֶׁל הַמִּדְבָּר,
וּלְיָדָן פַּרְצוּף זָעוּף, כְּמוֹתָן שָׁם מְבֻתָּר.
שפָתָיו מְשֻׁרְבָּבוֹת בְּבוּז צוֹנֵן וְאַדְנוּתִי,
אֶת כָּל הַיֵּצֶר וְהַלַּהַט הַפַּסָּל הֵיטִיב
לַחְרֹת וּלְהַנְצִיחַ בַּדְּבָרִים הַדּוֹמְמִים:
הַיָּד שֶׁלָּעֲגָה לַכֹּל, הַלֵּב שֶׁלֹא הִכְמִיר.
וְעַל הַכַּן נוֹתְרוּ מִלִּים, דְבָרִים שָׁם חֲקוּקִים:
"אֲנִי הוּא אוֹזִימַנְדִיאָס, וּמֶלֶךְ הַמְּלָכִים.
הַבִּיטוּ והִתְיָאֲשׁוּ, בְּכָל יְצִירוֹתַי!"
אֲבָל סְבִיבוֹ כְּלוּם לֹא נוֹתָר, הַכֹּל מִזְּמַן נֶחְרַב
הֵן רַק חֻרְבָּן חָשׂוּף, עָצוּם, מֵקִיף אוֹתוֹ עַתָּה,
רַק חוֹל נוֹתָר מֵעֲבָרָיו, שְׁמָמָה שָׁם, בַּמֶּרְחָב.
הקשיבו לשיר באנגלית:
שריד עלוב בשממה
בשיר מתאר הדובר את מה שסיפר לו תייר שחזר מארץ רחוקה: הוא ראה שם פסל מנותץ, שקוע בחול, שראשו מנותק מרגליו. זהו פסלו של אותו מלך רם ונישא, רעמסס – כלומר, אוזימנדיאס. הבעת פניו החקוקה לצמיתות באבן מעידה על יהירותו הרבה, שנבעה מעוצמת מלכותו. על בסיס הפסל נותרו חקוקות המילים שאותן תבע המלך לראות מונצחות מתחת לדמותו – מילים המצהירות על כוחו האדיר ומצוות על מי שקורא אותן להתפעל מהמלך ומעוצמתו הכבירה. אבל מה נותר ממנו, מאותו שליט רב פעלים? רק פסל שבור, שריד עלוב שאובד בתוך השממה והחול שמקיפים אותו. רעמסס מזמן איננו. את כוחו הרב, את האימה שהטיל על נתיניו, איש אינו זוכר עוד. רק העדות לכישרונו של האמן שפיסל אותו נותרה לפנינו.
ידוע כי המצרים האמינו שאם יקימו מונומנטים אדירים, יצליחו להקנות חיי נצח למתיהם. לכן בנו את הפירמידות. לכן נהגו לחנוט את המתים. פסלו ההרוס של רעמסס הוא עדות להפך הגמור: הפסל לא הצליח להנציח את האיש החי, אלא רק את רברבנותו, שרמז לה נותר חקוק באבן, בהבעת הפנים שהפסל לכד. הטבע חזק מהאדם. לא הרבה נותר מהפסל רב הממדים: הזמן החולף ופגעי מזג האוויר פגמו בו וכילו אותו, ובכל מקרה, הוא נראה קטן ואבוד בתוך מרחבי המדבר. הקול המצווה השתתק מזמן. היהירות נגרסה לאבק. נותרה רק האמנות, המנציחה את רעמסס עצמו, בדמות הפסל שיצר אמן אלמוני, ומנציחה גם את הפסל, שהשיר שלפנינו מתאר את הלקח הנלמד ממנו: כולנו, חזקים וחלשים, עשירים ועניים, מפקדים ופקודים, רמי מעלה ונדכאים - בני תמותה, בני אדם בשר ודם, שגורלנו משותף, בלי קשר לאורח החיים שניהלנו.
יש הסבורים כי הפסל של רעמסס השני שהעניק לפרסי ביש שלי את ההשראה לכתיבת השיר הוא זה המוצג כיום במוזיאון הבריטי:
הפסל הגיע לאנגליה ב-1821, אבל נקנה כבר ב-1816, וקיומו היכה גלים ועורר עניין רב. שירו של פרסי ביש שלי התפרסם לראשונה ב-1818. הוא כתב אותו במהלך תחרות ידידותית שקיים עם משורר עמית בשם הוראס סמית. השניים החליטו לכתוב סונטות על הפסל, אבל רק זאת של שלי נותרה בזיכרון.
מי היה פרסי ביש שלי, ובאיזה נסיבות טרגיות הוא מת? הקליקו על התמונה:
