פֶּרְסִי בִּישׁ שֶׁלִי, אחד המשוררים הרומנטיים האנגלים הנודעים, חי באינטנסיביות ובעוצמה רגשית, כמי שמזדרז להספיק כמה שיותר, כאילו ידע שימות צעיר. ב-1811, כשהיה רק בן 19, ברח לסקוטלנד עם הארייט, אהובתו בת ה-16, בתו של בעל בית קפה. הוא נשא אותה לאישה הרחק ממשפחותיהם, ובלי רשותן. עוד לפני כן הספיק להסתכסך עם אביו כי סולק מהאוניברסיטה בגלל מאמר שפרסם יחד עם ידידו הקרוב מהלימודים, תומאס ג'פרסון הוג. שם המאמר היה "הצורך באתאיזם", ובו הסבירו השניים את משנתם: בעד צמחונות ואהבה חופשית, ונגד הדת. כשפרסם את המאמר, וכשנשא אישה צעירה כל כך בניגוד לדעתו של אביו, התעלם המשורר מהאפשרות שהאב יפסיק לממן אותו ואולי אפילו ינשל אותו מהירושה שנועדה לו, בהיותו הבן הבכור.
בני הזוג שלי חיו תחילה באירלנד, ושם הצטרף אליהם הוג, הידיד מהאוניברסיטה, שביקש לפעול על פי עקרונות האהבה החופשית ולנהל קשר אהבים משולש. פרסי ביש שלי לא הסתייג, אבל אשתו סירבה לצרף את הוג לחייהם המשותפים. כל אותה עת כתב שלי שירים, שברובם שיחק הטבע תפקיד מרכזי.
שנתיים אחרי שנישאו בני הזוג, נולד בנם, אבל עוד לפני כן הספיק שלי להתאהב בצעירה בשם מרי, בתם של הוגה דעות וסופרת שהעריץ - ושוב עלה עניין האהבה החופשית. שלי הציע לאשתו לשנות את מעמדה ולחיות איתו באחווה, "כמו אחות", במקום כרעיה, כדי שיוכל לממש את אהבתו למרי; הארייט סירבה גם הפעם, והוא נטש אותה וברח עם מרי לשווייץ. כעבור זמן מה נאלצו השניים לשוב ללונדון עקב חסרון כיס. שלי התקשה מאוד לפרנס את אשתו הראשונה, את אהובתו ואת בנו עד שירש כסף מסבו. בשלב מסוים התבקש להתמודד בשלישית עם רעיון האהבה החופשית: הוג חבר אליו שוב והציע סידור של חיים בשלושה יחד עם מרי. בני הזוג הסכימו, אבל עד מהרה איבדה מרי עניין בהוג כמאהב.
ב-1816 התרחש אירוע שאיש מהמשתתפים בו לא יכול היה לשער איזה חותם ישאיר. שלי, אהובתו מרי ואחותה קלייר נסעו לז'נבה, שם פגשו את המשורר הלורד ביירון והחליטו על תחרות כתיבה של סיפורי אימה. מרי כתבה את "פרנקנשטיין", שנחשב לסיפור המדע הבדיוני הראשון, העניק השראה לכמה סרטי קולנוע ונהפך למטבע לשון. לאחר שהשלושה חזרו משווייץ, התאבדה אשתו של שלי, הארייט, וכך גם פאני, אחותה למחצה של אהובתו מרי. הארייט הטביעה את עצמה. זמן מה לאחר מכן נשא שלי את מרי לאישה.
כוחות הטבע מתמזגים
ב-1820 כתב את השיר "הפילוסופיה של האהבה" (כאן בתרגומי):
מֵימֵי מַעְיָן נִמְהָלִים בַּנָּהָר,
נְהָרוֹת מִתְמַזְּגִים עִם הַיָּם.
כֹּל כִּוּוּן בַּשָּׁמַיִם לָעַד מְחֻבָּר
וְיֵשׁ רֶגֶשׁ מָתוֹק בָּעוֹלָם.
אֵין בָּחֶלֶד דָּבָר שֶׁנִּשְׁאָר לְבַדּוֹ
וְהַכֹּל עַל פִּי חֹק אֱלֹהִי.
גַּם רוּחוֹת נִפְגָּשׁוֹת וְאֵינָן נִפְרָדוֹת
אָז מַדּוּעַ לֹא אַתְּ וַאֲנִי?
הִנֵּה הֶהָרִים מִתְנַשְּׁקִים בָּרָקִיעַ
וְגַל נֶאֱחָז בְּעוֹד גַּל;
גַּם פְּרִיחָה שֶׁתִּזְנַח אֶת אָחִיהָ
תֵּדַע, שֶׁעַל כָּךְ לְעוֹלָם לֹא נִמְחָל.
קַרְנֵי הַחַמָּה מְחַבְּקִים אֲדָמָה,
יָרֵחַ זוֹרֵחַ נוֹשֵׁק אֶת הַיָּם,
אַךְ לַשָּׁוְא כֹּל הַטּוֹב, לֹא בָּרוּר לְשֵׁם מָה,
אִם לֹא תְּנַשְּׁקִי אוֹתִי גַּם.
כדרכו, שלי משתמש בטבע כדי להביע את רגשותיו. בשיר מפציר הדובר באהובתו, מצביע על כוחות הטבע שכולם מתמזגים, נפגשים, נאחזים ונוגעים: המעיין נמהל בנהר הזורם אל הים ומתערבב בתוכו, הרוחות נפגשות, ההרים מתנשקים על קו הרקיע, השמש נוגעת באדמה, אף פרח אינו נוטש את אחיו, והירח נושק לים. אם כך, אם היקום כולו עסוק בנגיעות, בליטופים ובהתמזגות, איך ייתכן שאת לא תנשקי אותי?
זהו שיר פיתוי, שבו גייס המשורר עולם ומלואו כדי להוכיח לאהובה שהטבע עצמו אמור להתוות לה את הדרך אליו ואל נשיקות פיו.
שנתיים אחרי שכתב שלי את השיר, בהיותו רק בן 29, נקלעה ספינה שהפליג בה לסערה, והוא טבע ומת. כל אותם מים שהתמזגו בנהר וזרמו אל הים נטלו את חייו. גופתו נשרפה, למעט ליבו, שאותו שמרה אשתו מרי עד יום מותה.
______________________________________________________
הוא היה בן זוגה של משוררת מפורסמת, שהתקשתה להתמודד עם מותו. הקליקו על התמונה:
