שמו גִי בֵּיאַר, והוא היה מהנדס בניין יהודי שנולד בקהיר ב-1930, גדל בנעוריו בביירות ונעשה בהמשך זמר ומלחין צרפתי מהמצליחים והאהובים ביותר. מאחר שגדל בביירות, נחשף לתרבות הצרפתית, גדל עליה והזדהה עימה, וכשהיה בן 17 ועבר עם משפחתו לפריז שנתיים אחרי תום מלחמת העולם השנייה, לא התקשה להשתלב שם בלימודים ואף למד בבית הספר הגבוה לגשרים ולכבישים. אבל היו בו כישרונות בולטים נוספים: הוא היה מוזיקאי, ובזכות כך למד גם בבית הספר הלאומי למוזיקה, שם התמחה בנגינה בכינור ובמנדולינה. הוא אמנם התפרנס מעבודתו כמהנדס וניהל את בנייתם של גשרים חשובים, אבל בד בבד החל לכתוב שירים ולהופיע בביסטרו ברובע הלטיני בפריז.
עד מהרה זכה להצלחה. זמרים ידועים, בהם ז'ורז' ברסנס וז'ולייט גרקו, שרו את שיריו, והוא עצמו הקליט אלבום ראשון עוד לפני שמלאו לו 30. אחד משיריו המפתיעים, "Il n’y a plus d’après" (כבר אין אחרי), זכה להצלחה מיוחדת. ביאר אמנם היה רק בן 30 כשכתב אותו, אבל מדובר בשיר שחוזה לכאורה את העתיד: גבר מזדקן פונה בו אל אהובתו משכבר הימים כשהוא שטוף געגוע לא רק אליה, אלא גם אל נעוריו האבודים, שהקשר איתה מבטא אותם מבחינתו. ביאר הצעיר כבר יודע איך יחוש בעוד זמן רב, אחרי שייפרד מהאישה שנוהגת לבקר אותו בביתו שברחוב די פור, ברובע סן ז'רמן שבפריז. הוא כבר יודע איך שניהם יבקשו את אהבתם הנושנה ובעיקר את נעוריהם שאינם עוד ואת מי שהיו בצעירותם.
הנה השיר, בתרגומו של עלי מוהר, שהפליא להתאים בין המילים ללחן, לדייק בתוכן ולשמור על הנימה הנוסטלגית והנוגה של השיר המקורי בצרפתית:
וְעַכְשָׁו, כְּשֶׁאַתְּ,
בִּקְצֵה פָרִיז כִּמְעַט,
וְחֵשֶׁק בָּךְ עוֹבֵר
לַחְזוֹר לְגִיל אַחֵר,
אַתְּ בָּאָה לְבַקוּר
אֶצְלִי בִּרְחוֹב דִּי פור,
כַּמָּה שָׁנִים אַחֲרֵי
לְסן זֶ'רְמֶן דֶה פְּרֵה
אֲבָל אֵין "אַחֲרִי"
בְּסן זֶ'רְמֶן דֶה פְּרֵה,
לֹא אַחֲרֵי מָחָר,
לא אַחֲרֵי הַסְתָו,
כִּי פּה יֵשׁ רַק "עֶכְשָׁו",
כְּשֶׁאוֹתָךְ שׁוּב אֶרְאֶהּ
בְּסַן זֶ'רְמֶן דֶה פְּרֶה,
לֹא תִּהְיִי זוֹ אַתְּ,
לֹא אֶהְיֶה גַּם אֲנִי,
כְּבָר אֵין מָה שֶׁהָיָה…
תֹאמְרִי לִי: הִשְׁתַּניתָ,
הָרְחוֹב שֻנָּה לְפֶתַע
אֲפִלוּ הַקָפֶה,
מָרִיר קְצָת וְרָפֶה,
זוֹ אַתְּ הִיא שֶׁאַחֶרֶת,
אֲנִי הוּא שֶׁשׁוֹנֶה,
זָרִים כְּבָר זוֹ לָזֶה,
בְּסַן זֶ'רְמֶן דֶּה פְּרֵה,
כִּי הֵן אֵין אַחֲרֵי…
מִיּוֹם לְיוֹם לִחְיוֹת
אֶת כָּל הָאֲהָבוֹת
לָצֵאת שׁוּב לְשִׁיטוּט
נִצְחי בַּסִמְטָאוֹת,
אֲבָל כְּשֶׁמְאֻחָר,
וְלַיִל כִּמְעַט נִגְמַר
הַנֶצַח שׁוּב נִרְאֶה,
בְּסַן זֶ'רְמֶן דֶּה פְּרֵה,
כִּי הֵן אֵין אַחֲרִי…
הקשיבו למקור, בביצוע גי ביאר וז'ולייט גרקו:
נדיבות ואהבה
סיפורו של התרגום שלפנינו מעניין בפני עצמו. רואה החשבון התל-אביבי חיים רדלמן נהג לשוחח עם עלי מוהר בטלפון ולהתכתב איתו בעניין אהבתם המשותפת לפריז. לימים הפתיע אותו מוהר כשזיכה את רדלמן במכתב שאליו צירף נוסח עברי שכתב לשיר של גי בֵּיאַר. כמה נוגעים ללב השיר, התרגום וסיפורו, וכמה מתאים למוהר הצנוע וטוב הלב לשלוח כך את יצירתו למכר מזדמן, בלי לעשות ממנה עניין גדול, סתם כך, מתוך נדיבות ואהבה למילה הכתובה ולפריז.
למרבה הצער, בניגוד לדובר בשירו של גי ביאר, מוהר לא זכה להזדקן: רק בן 58 היה כשהלך מאיתנו, לפני 13 שנה, אבל השירים שכתב ממשיכים ללוות אותנו ולהחיות את זכרו. לרדלמן סיפר מוהר שהוא מקווה שגידי גוב יבצע את הגרסה העברית שכתב לשיר הצרפתי. לא קשה לדמיין ביצוע כזה: מחוספס, נוגה, אבל עם נגיעה של הומור, כפי שגידי גוב יודע לעשות. אז אולי לא מאוחר מדי? האם אפשר גם לפנטז על הזמרת שאיתה יבצע גוב את השיר? ההצעה שלי: רונה קינן.
מה הסיפור שמאחורי השיר המפורסם ביותר של עלי מוהר? הקליקו על התמונה:
