5,000 איש ניצלו את השבתון של יום הבחירות כדי להגיע לרחוב קליי, רחוב קטן בצפון תל אביב. אין בו בר טרנדי, גם לא דוכן אוכל רחוב חדש עם גלידה בצבע פחם, ובכל זאת התור הארוך לאורך רחוב נמיר סימן שקורה משהו במדרחוב האלמוני והמנומנם.
איפה זה קליי? עדיין לא פגשתי את נהג המונית שיודע; הנהגים תמיד מבלבלים את "קליי" עם רחוב אחר, ואז עוצרים בצד כדי להקליד אותו ב"ווייז". נהגי אמבולנס זה סיפור אחר: כל אחד מהם יודע לכוון אתכם לקליי בלי שום עזרה חיצונית, ותסמכו עלי כאן - התגוררתי כאן עד ממש לאחרונה.
למה אני כבר לא? הייתי רוצה מאוד לספר שמאסתי בפיח שממלא את דירות תושבי הקו הראשון לדרך נמיר (שמו האלגנטי של המקטע העירוני של כביש החוף), או בכריזה החזקה מדי ללקויי הראייה שבוקעת מכל אחד מעשרות האוטובוסים שעוצרים בתחנה שמתחת לדירה ששכרתי. אבל האמת המרה היא שאחרי כמה שנים, התקבלו האישורים להתחיל בתהליך הפינוי-בינוי של הבניין, ואני נדרשתי לעזוב.
הייתי "פילר" מעולה לבעל הדירה, שקיבל שוכר נוח בזמן שהתנהלו מאבקים משפטיים בהתנגדויות לשיפוץ, ובתמורה קיבלתי דירה גדולה במיוחד במחיר משתלם. שלט גדול בכניסה הזכיר לי, לפחות פעמיים ביום, שהמגורים כאן הם על זמן שאול. סימביוזה של השוק החופשי - דיל משתלם לסטודנט.
90 אמנים נכנסו לצייר בבניין
עד כאן, מה זה מעניין? תמ"א יש בכל מקום, ויש הרבה מקרים כמוני: באופן אישי אני מכיר לפחות 10 אנשים שפונו, או יפונו בעתיד הקרוב, על רקע תמ"א 38 שרק ממתין לאישורי העירייה או להכרעה משפטית בסכסוכי שכנים שעוצרים פרויקט. אבל הבניין בו התגוררתי זכה לסוף אחר וגרנדיוזי במיוחד.
אלא שרגע לפני שהדחפורים שועטים להרוס, נפתח ביום הבחירות "מוזיאון פופ-אפ" לאמנות רחוב (נסו להגיד את המשפט האחרון באנגלית, זה מוכר טוב יותר). הקירות של הדירות שפינינו חולקו בין 90 אמנים צעירים, שנכנסו פנימה כדי לצייר על התקרות והרצפות. היוזמה, שאותה אצרה והפיקה יערה זקס, תשוחזר עוד פעמיים (וזה רק בשנה הקרובה) בשני בניינים נוספים, ואני בטוח שההצלחה האדירה שהתגלתה כבר ביום הפתיחה תביא לשעתוק מהיר אף יותר.
ביקרתי במקום. זאת לא האמנות שקראה לי לחזור: אני לא ממש מבין את האוקסימורון "מוזיאון לאמנות רחוב". שלא תבינו לא נכון, היצירות שתראו כאן יפות, אבל הן סוערות, חתרניות ומרגשות כמו הגרפיטי המוזמן ברציפי תחנת רכבת ההגנה או תערוכה של "בנקסי" בקניון ארנה (גם אם תכתבו בכל גודל ופונט מוזהב DON'T BE A DICK על קיר הסלון של עדנה, שכנתי הנחמדה שתיבדל לחיים ארוכים).
מצד שני, היזמים הביאו לארץ יוזמה יפה עם פוטנציאל כלכלי. יזמים בתחום הנדל"ן והתיירות עושים הון כבר שנים מאותן יצירות חתרניות של "אמנות רחוב" בברלין, בלונדון, בניו יורק ובערים נוספות.
היו שלום, אני חייתי ביניכם
ובכל זאת למה הגעתי? זאת לא הייתה ערגה לדירה שהייתה הבית שלי עד לפני רגע, וגם לא געגועים לאזור או לרגעים היפים שעברתי בו. הלכתי כי הייתי סקרן. הרגשתי שנפלה בידי האפשרות לחוות שתי חוויות חדשות בעבורי, ששתיהן גדושות במציצנות: עניין אותי לדעת מה התחושה כשהסביבה הפרטית הופכת ברגע אחד לחלל ציבורי שעוברים בו אלפי אנשים ביום. שטף של אנשים בפינת האוכל שהייתה שלי עד לפני רגע, מאות הצצות בנעשה במטבח, וסלפי בקודש הקודשים - חדר השינה שלי.
הם משוטטים בדירה ומחווים את דעתם בקול רם ובלי מסננים: על המטבח המיושן שהוא כמעט פיסת היסטוריה, על גודל השירותים, ניקיון האמבטיה, החדרים, הריצוף וכמובן שגם על הציורים, אבל לי כאמור פחות אכפת מהאחרון.
זאת הייתה פינת האוכל שלי:
הנה המטבח שלי, שכולכם מסתובבים בו השבוע:
הסלון הרחב, שברגעי מסיבה פרועה איכלס לא יותר משמונה אנשים, כיכב השבוע בעשרות תמונות פרופיל חדשות שצולמו בו. אתם ראיתם את התמונות האלה: כולם עמדו בתור מסודר ומכבד, כי רצו להצטלם עם מיצג הכנפיים שהורכבו משאריות אלומיניום (כנראה) ומעליהן הותקן סרט לד שהעניק הילת קדושים לכל מצולם ומצולמת. בזמן שהם מצטלמים ומתייגים זה את זה, אני שואל את עצמי איך יצא ששתי מדפסות תלת-הממד שעמדו באותו מקום, רק כמה ימים לפני כן, הן בסופו של דבר לא הדבר הכי סאחי שהחלל הזה מסוגל להכיל.
וגם אתה מצטלם לי בסלון:
אז עכשיו, אחרי שהות ממושכת בדירה, החלטתי להפוך תפקידים ולהפוך בעצמי למציצן. הייתה לי סקרנות בלתי נשלטת לראות את הדירות של השכנים שלי - את של כולם! לעבור אחת אחת ולנסות לפענח את מקור הרעשים ששמעתי מכיוונים שונים. בשלב השני, השתלט עלי החלק שכנראה ירשתי מאבי: לעבור בכל הדירות ולבחון בעיניים את הבסיס לחלוקת התשלום הלא סבירה של ועד הבית (220 שקל לחודש לבניין ישן ללא מעלית!)
דע את השכן
אבל יותר מכל נהניתי מהשלב השלישי: ללמוד משהו נוסף על השכנים, שלא הכרתי מעולם באופן אישי ולא החלפנו מלה, אבל כמה שאני יודע עליהם מהשיחות ששמעתי בעל כורחי מבעד לקירות הדקים.
נכון, החפצים - שהם חלק חשוב מההליך הפורנזי שביצעתי - נעדרו, אך תוספות הבנייה, הנישות, התאורה, הריצוף והחיפויים הספיקו כדי להצית את דמיוני ולספק תשובות שהובילו לתובנות. לדוגמה: בימים שבהם עבדתי מהבית וגם בסופי השבוע, תהיתי מדוע אחד השכנים מנהל את כל ענייניו השוטפים דווקא מהספסל מתחת לבניין, בשיחות טלפון ממושכות, תוך שהוא משלב בוויכוח את העוברים ושבים ברחוב. משאלת הלב שלי הייתה לפתוח את החלון, בעיצומו של אחד הוויכוחים הסוערים שלו, ולבקש שימשיך אותם בסלון שלו; זה לא קרה, אולי כי פחדתי ממנו ואולי כי פחדתי לאבד בידור טוב.
כמו שנכנסתי לדירה הריקה של אותו שכן, הבנתי הכל ברגע. היא הייתה מחולקת גרוע, מחניקה וחשוכה גם בשעות הצהריים, ואין פלא שהעדיף להעביר את ימיו מחוץ לדירתו, עם אור שמש ואוויר.
שלא לדבר על הכניסה המיוחלת לדירה הצמודה של עדנה - ששמעתי דרך הקיר כל שיעול, כל קרקוש של סיר וכל סדרת טלוויזיה שצפינו בה יחד או לבד (תודה על המון כתבות מעניינות, שהתחלת לראות ובזכותך הדלקתי טלוויזיה כדי להמשיך במקומך) – רק כדי לברר אחת ולתמיד אם השלט שתלתה על דלת הכניסה בכתב ידה – "זהירות, אזעקה בבית" – היה אמת או שקר. בדקתי: תשובה ב'.
בסוף, כשסיימתי לעבור בכל הדירות ולהשוות את חלוקת החללים ורמת השיפוץ, יצאתי ונתתי לעומדים בתור להיכנס אחריי. עוד כמה ימים יבואו הדחפורים, ואחריהם – בתוספת זמן של כמה שנים – יבואו דיירים חדשים. ספק רב אם השכנים שלי, או מישהו מהאמנים שהשתתפו במיזם המוצלח, יוכלו לקנות כאן דירה בפורמט החדש – אבל סביר להניח שאחד מאלפי המבקרים או הצופים בכתבות היח"צ על המיזם ירים טלפון לאנשי המכירות. ועם כזו אפקטיביות, צפו לאירועי אמנות דומים באתר התמ"א הקרוב לביתכם.
- רחוב קליי 18. הכניסה לאירוע היא מצד דרך נמיר
חמישי 17:00-22:30
שישי 11:00-22:30
שבת 11:00-22:30
