קבוצת התמיכה לנשים מבוגרות שהקימה אטי יעקובסון, יוצאת דופן: לא מדברים בה על בדידות, לא דנים בזיקנה ולא מתלוננים על כאבים. להפך: 300 החברות בקבוצה הזו, שנקראת "סבתות ללא הפסקה", בעיקר מבלות, יוצאות ונהנות מהחיים. "המטרה היא ליצור קהילה פעילה של סבתות גזעיות שרוצות ליצור קשרים חברתיים חדשים וליהנות מזמן איכותי", מסבירה יעקובסון. "הן רוצות לצאת מהבית, לעשות שמח, לחגוג, לבלות ולראות אנשים ומופעים. המוטו שלנו: 'לעשות חיים כדי לחיות'".
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
- תומס אדיסון כיכב במתיחת 1 באפריל – והאמריקאים נפלו בפח
בקבוצה חברות נשים בנות 50 עד יותר מ-80. ניסיון החיים והעבודה המצטבר שלהן הוא אדיר, כך שאין פלא שהכל מנוהל שם בסדר שלא היה מבייש גדוד צבאי: יש כללים ברורים, יש ועדת טיולים, יש קצינת תרבות לאירועי חוץ וגם קצינת תרבות לאירועי פנים. התקשורת מתבצעת בשלוש קבוצות ווטסאפ שאותן יעקובסון מנהלת ביד רמה, ויש גם דרישות כניסה שרובנו נתעייף רק מלקרוא אותן. "ספונטנית, בלי גיל, חברותית, תומכת, מחבקת, מלאת מרץ ופלפל שרוצה לטרוף את החיים", קוראת יעקובסון מרשימת הקריטריונים הנדרשים. "הכוונה שלנו היא לא לסנן סבתות, אלא לדאוג שיגיעו רק כאלה שירגישו בקבוצה נוח ונעים. בלי התכונות שאני מבקשת, הן לא מרגישות נוח ועוזבות, כי זה יותר מדי אקשן בשבילן, ואני לא רוצה שהן יהיו מתוסכלות.
"יש הרבה סבתות בודדות, שחייהן השתנו בעקבות הכניסה לקבוצה. הן היו סגורות ועצובות, ופתאום יש להן חברות חדשות, עם מי ולאן ללכת. הגיעה אלינו סבתא שבמשך 15 שנה לא יצאה מהבית בלי בעלה, ואחרי שהוא נפטר, היא פשוט לא ידעה מה לעשות עם עצמה. פה הן נדבקות באנרגיה ובמצב רוח טוב, וזה הקסם של הקבוצה".
עם מי אפשר לקחת טרמפ?
עם סטודיו לעיצוב של שמלות ערב בעיר מגוריה, ראשון לציון, ועם בעל, ארבעה ילדים ושמונה נכדים, ליעקובסון (73) אין יותר מדי זמן פנוי, אבל ניהול הקבוצה הוא סוג של שליחות עבורה, מה גם שהיא נהנית מכל רגע. יעקובסון מעידה שתמיד הייתה טיפוס אנרגטי: היום אולי היו אומרים שהיא היפראקטיבית, אבל בילדותה בתל אביב אף אחד לא התעמק בנושא ולא הדביק הגדרות. כששלחו אותה לתיכון מקצועי, אורט, בחרה ללמוד במגמת אופנה וערכה כך היכרות ראשונית עם התחום. לאחר נישואיה עבדה כתופרת בגדים – או כמו שקראו לזה אז, "מודליסטית"; במקביל, למדה הוראה, ועם סיום הלימודים החלה ללמד מלאכה בבית ספר ועסקה בעיצוב אופנה כפרילאנסרית. המצב השתנה בשנות ה-80, כשבעלה קובי פוטר מעבודתו בחקלאות. "קובי הציע שבמקום שאשלח לתופרת את הבגדים שעיצבתי, הוא יתפור אותם בעצמו", מספרת יעקובסון. "קנינו שתי מכונות תפירה, לימדתי אותו לתפור, ועד היום הוא תופר עבורי. התחלתי למכור יותר ויותר לחנויות, וב-2003, כשפרשתי לגמלאות מההוראה, פתחתי חנות משלי. כשאנשים הגיעו לחנות, הם כל הזמן ביקשו תוספות ושינויים, אז לאט-לאט עברתי להתאמה אישית. ב-2012 סגרתי את החנות, כי היא הייתה ברחוב ולא התאימה לעבודה בהתאמה אישית, ועברנו לעבוד מהבית".
היא גם עסקה בפוליטיקה מקומית ("פעמיים הרצתי ראש עיר"), התנדבה במסגרות שונות והתאהבה בפייסבוק, שם נתקלה לראשונה בתופעה של נשים מבוגרות המתקשות לצאת מהבית. אבן הנגף העיקרית, זיהתה, היא התחבורה. "להרבה סבתות קשה להתנייד, כי הן לא נוהגות או שאין להן אוטו. בפייסבוק ראיתי שסבתות שואלות כל הזמן: 'איך מגיעים? עם מי אפשר לקחת טרמפ?' החלטתי שבמקום להתקשר לכל סבתא ולהגיד מי מגיע לאן – אפתח קבוצת ווטסאפ. התקשרתי לכל מי שחיפשה עזרה בתחבורה, השארתי מספר טלפון, וכך נפתחה הקבוצה, שעם הזמן החלה לעסוק בעוד נושאים. לפני שנה עשיתי מפגש ראשון אצלי בבית, וכל מי שהגיעה, הרגישה בסופו כאילו היא מכירה את שאר הנשים כבר שנים. כשמספר החברות בקבוצה עלה ליותר מ-250, פיצלתי את הקבוצה לשלוש, ופתחנו קבוצת פייסבוק".
לדבריה, שלא כמו ברוב קבוצות הווטסאפ שאנחנו מכירים, פה אף אחת לא "חופרת". יש דף הוראות ברור, וכולן מתבקשות לציית לו. "אסור לשלוח סרטונים, תמונות, מכתבי שרשרת ותפילות", מפרטת יעקובסון. "כל ההודעות על אירועים מגיעות אליי לפרטי, ורק אני מפרסמת. אירועי החוץ פתוחים לבני זוג ולחברות, אבל אירועי הפנים, שאותם אני יוזמת, הם רק לסבתות. בראש השנה עשינו תשליך, בפורים הייתה לנו מסיבה חבל על הזמן, וכרגע אני מחפשת מקום לאירוע לפני פסח. יש גם ריקודי עם, קבלות שבת וטיולים. כל חודש יש מפגש שבתחילתו כל אחת מספרת בקצרה מה היא עושה, איפה היא גרה, כמה ילדים ונכדים יש לה, ואם היא יכולה לתרום במשהו לקבוצה".
בינתיים, הקבוצה שלה מיועדת לתושבות ראשון לציון בלבד, אבל היא רוצה להפיץ את הבשורה ליישובים נוספים. "הרי בכל הערים בארץ יש סבתות שיושבות בבית ואין להן לאן ועם מי ללכת", היא אומרת. "לפעמים הן אפילו לא מכירות את השכנות שלהן. כבר קרה לנו בקבוצה שנפגשו סבתות שגרות באותו מגדל, והן כלל לא מכירות. קבוצה כזאת, שעושה כל כך טוב, צריכה להיות בכל מקום".
סבתא זורמת
סדר היום שלה כולל פעילות בצוות הניהול של פורום נשות עסקים בראשון לציון, עזרה עם הנכדים, אימוני כושר יומיים ועבודה בסטודיו. "היום אני עובדת יותר בשביל ההנאה", היא אומרת. "אני מעצבת בעיקר שמלות ערב לאמהות של חתנים וכלות. כשאני עוזרת לאישה להיראות טוב בחתונה של הילד שלה, בעיניי זה סוג של שליחות".
היא גם מתפעלת קבוצת ווטסאפ לתושבי שכונת מגוריה, שבה חברים 140 איש החולקים מידע שקשור להווי השכונה. עם כל כך הרבה קבוצות, לא פלא שהיא צמודה לטלפון כמו נערה מתבגרת. "אני טיפוס אנרגטי שאוהב לעבוד ולעשות", אומרת יעקובסון. "לי תמיד היו חיי חברה, אבל כשהקמתי את קבוצת הסבתות, גיליתי שיש נשים שעד גיל 70 לא היו להן בכלל חברות. במהלך השנה האחרונה היו כאלה שהתאלמנו וחוו אסונות, ואנחנו באנו לנחם ולחבק אותן. חלקן חזרו אלינו אחרי האבל, וחזרו לחיים".
איזו מין סבתא את?
"סבתא זורמת, שלא מחטטת ולא חוקרת. גם כשהילדים שלי היו קטנים, הם חיו בחופש מוחלט. חינכתי אותם שלפני הציונים, חשוב שיהיו בני אדם".
הסבא הזה מתגאה בהישג יוצא דופן. הקליקו על התמונה:
