בזמן שנאספו הפאייטים שנשרו מהמסלול של שבוע האופנה שנערך בתל אביב, גל סגירות עסקי האופנה בישראל מתרחב. ב-12 החודשים האחרונים הודיעו על הפסקת פעילותם, בין היתר, המותגים מאוזנר והוניגמן; ובשבועיים האחרונים הכריזה מעצבת התכשיטים מירית וינשטוק על פרידה ממותג הבגדים שלה, ומותג האופנה גוסטה בבעלותה של המעצבת אילה מרומי קינן החליט גם הוא לסגור את שעריו – שתיהן לאחר 15 שנות פעילות, שתיהן בעקבות רילוקיישן. האחת לטוקיו, השנייה נמצאת בדבלין זה זמן מה.
הרצון לרדת מ"רכבת ההרים המטורפת הזו, שנוסעת מהר מדי ולא בכיוון שרציתי", כמילותיה של מרומי קינן, מלווה בתקופה האחרונה גם את המעצבות גילי רוזין ועדי זינגפר ממותג האביזרים מדוזה, שמודיעות בראיון מיוחד ל-Xnet על סגירתו לאחר עשור של פעילות. את "הירידה מהבמה" יעשו השתיים במסגרת יריד שופוני שייערך בסוף השבוע, ובו יציגו את קולקציית התיקים החדשה והאחרונה בעיצובן. אתר המותג ימשיך לפעול עד גמר המלאי.
ההכרזה הזו של השתיים מגיעה בהפתעה. למראית עין, נראה כי מדוזה היה כאן כדי להישאר בזכות חומר ייחודי שהשתיים פיתחו (ועליו יש להן סימן רשום), מעגל לקוחות הדוק וקולקציות עונתיות שזכו לפרגון בתקשורת. הן גם התגאו בכך שהן לא פועלות בקונסיגנציה ועיצוביהן נמכרים בעשרות נקודות מכירה בעולם. בראיון שמתקיים עם שתיהן, בו הן עדיין מדברות ב"אנחנו", הן מספרות כי ההחלטה התבשלה אצלן במהלך השנה החולפת.
"עולם האופנה השתנה מלפני עשור. פתאום מצאנו את עצמנו מתפשרות על דברים כמו תהליכי ייצור ומלחמה בסוף עונה על למי יש את הסייל הגדול ביותר", אומרת זינגפר, "לא רצינו לנהל את המאבקים האלה יותר".
"לייצר בישראל היה הקושי הגדול ביותר", מוסיפה רוזין, "יש שתי מתפרות לתיקים בישראל, ואם חלילה קורה משהו ליצרן שלנו, אנחנו תקועות. ניסינו לצאת לחפש ספקים בחו"ל, אבל הייצור שלנו מורכב, כי אנחנו מייצרות את חומר הגלם בעצמנו. אנחנו לא יכולות לחיות על הקו, כי זה פחות מתאים לאורח החיים שלנו כאמהות לשני ילדים. כמה שזה יישמע קלישאתי, יש ערך למוצר 'כחול-לבן'".
ניסיתן להציל את העסק?
זינגפר: "הסגירה לא מגיעה כי העסק כושל. יכולנו להמשיך לעשות את מדוזה עשור נוסף, אבל הסיזיפיות של עולם האופנה התישה אותנו. התחרותיות, ההנחות, לא באנו כדי להיות במשחק הזה ולצערי אתה חייב".
רוזין: "בשנתיים האחרונות אנחנו מוציאות קולקציה חדשה כל שלושה חודשים, והיום בעידן האינסטגרם אתה צריך להוציא כל שבוע משהו חדש. ברמה האישית, קשה לי עם זה. העשור החולף עם מדוזה היה המשמעותי בחיינו – נכנסנו אליו כשתי בוגרות טריות מהמחלקה לעיצוב תכשיטים בשנקר – אבל אנחנו רוצות לעשות עוד דברים בחיים ולא להתעורר עוד 10 שנים באותו מקום, שאז כבר יהיה לנו קשה לקחת את הצעד הזה. ברמה האישית, אנחנו רוצות לעשות משהו אחר".
אני קצת מבולבל: מצד אחד, אתן אומרות שמצבה של תעשיית האופנה קשה, אבל החזקתן מעמד. מצד שני, אתן רוצות לעשות דברים נוספים בחיים ולכן כל אחת פורשות לביתה בלי לדעת מה תעשו בהמשך, שזה מהלך די פריבילגי באקלים הכלכלי של היום.
רוזין: "אני לא מאשימה או ממורמרת על מצבה של התעשייה. בנינו מותג עם ערך מוסף, ועשינו את שלנו עם ראש בקיר 'ביג טיים', והיו לא מעט קירות בדרך. המצב היה קשה גם כשפתחנו לפני עשור וקשה לכולם. זה לא מה שגורם לנו לסגור – אלא האינטנסיביות שהובילה אותנו לרצות לעשות פאוזה. הרבה זמן אנחנו מסתובבות עם התחושות האלה בבטן, והיה לנו קשה לתחזק את הדבר הזה שנקרא עסק בעולם האופנה. אין תמיכה למעצבים צעירים ובשנים שיצאנו לתערוכות בחו"ל, לא היתה לנו עזרה מאף גורם ממשלתי, לרבות מכון הייצוא. הוצאנו עשרות אלפי שקלים בכל תערוכה במימון עצמי. המעצבים בארץ התרגלו לעבוד במצב הקשה הזה, אבל אנחנו כנות מספיק לומר שאנחנו סוגרות".
ייתכן שמשקיע חיצוני או מנהל שהיה משתלב בעסק היה מצליח "להציל" את מדוזה.
זינגפר: "אולי זו תשובה קצת ילדותית, אבל אהבנו שמדוזה זה אנחנו. לטוב ולרע, לא רצינו שזה יצא מהידיים שלנו. האם העדפתי להסתכן בסגירת המותג? התשובה היא כן".
ומה גילינו בארון של צלמת האופנה תמר קרוון?
