לפני כחצי שנה חגגה הצלמת תמר קרוון יום הולדת 50 בארוחות חגיגיות עם חברים ובני משפחה, לצד נסיעה עם בן זוגה לאיטליה. מי שניסחה בתצלומיה בשנות ה-90 את הקוּליות התל אביבית במדור האופנה המיתולוגי "הצעקה האחרונה" במקומון "העיר", ובהמשך ייצוגים של נשיות ענוגה וארוטית באמצעות דמויות כמו שרון אייל, רננה רז, חן אמסלם ואחרות – נכנסת לעשור השישי לחייה עם תובנות חדשות ורצון להגשים חלומות.
"אנחנו צריכים להבין שאנחנו פה לזמן מוגבל", היא אומרת בראיון שמתקיים איתה השבוע בביתה שבמרכז תל אביב. לצד עיסוקיה הרבים כצלמת, סטייליסטית וכותבת, בין היתר במוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות, ומטפלת דרך אמנות בילדים – הוסיפה קרוון החודש לרזומה את תפקיד המנהלת האמנותית של מתחם הקניות גן העיר בתל אביב, מרחק עקב סטילטו מביתה. כלומר, אפשר בקלות לרדת ארבע קומות מביתה המעוצב בלבן עם סממנים רומנטיים וילדותיים, וללכת למקום בעקבים בלתי אפשריים שאותם תמצאו בשפע בארון המתפקע מבגדים, אביזרים ונעליים. "יש לי יותר מ-300 זוגות נעליים", היא חושפת בלי למצמץ.
במסגרת תפקידה החדש, יזמה קרוון מספר אירועי מכירות פופ-אפ של מעצבי אופנה צעירים ועצמאיים, כאלה שאינם בעלי חנויות אלא מוכרים את מרכולתם בעיקר באמצעות האינטרנט ובבוטיקים שונים. בפופ-אפ שייפתח היום (רביעי) יציגו למשך שלושה ימים מעצבת הצעיפים טל דרורי, מותג התיקים נוטופה בעיצוב שרון ליבנה מורגנשטרן, ומותג האופנה Sorry של המעצבת ומאיירת דניאל ויינברג.
קרוון מציינת כי את המעצבים היא בוחרת לפי טעמה האישי, מתוך אמונה באותם יוצרים. בעתיד צפויים להציג מעצבים נוספים וייערכו במקום גם אירועי תוכן כמו שיחות שתנהל קרוון עם העורכת ליאת לוי קופלמן וצלמת האופנה מירי דוידוביץ. מלבד הרצון לחשוף עיצוב ישראלי צעיר לקהל רחב, היא רואה בעבודתה שליחות. "לאחרונה גיליתי כי מעצבים רבים עובדים בשיטת קונסיגנציה, שהמלאי מוחזר אליהם בסוף העונה, ועם מכפלת מחירים גבוהה מול בוטיקים (שנעה בין 2.2 ל-3, א"י)", היא מסבירה, "המעצב יוצא מזה מופסד, מתייחסים אליו כאל פח אשפה. מילא היו קונים את הבגדים ב-300 שקל והמעצב היה מקבל מזה שליש, אבל כשמוכרים את הבגד שלך ב-1,000 שקל ולך לא נשאר כלום, זה נורא עצוב".
"הדברים האלה משפיעים עליי במקום רגשי", היא ממשיכה, "חינכו אותי שאדם צריך לאהוב את מה שהוא עושה ולהתפרנס ממנו. יש תקופות שאין לי עבודה ויש תקופות שיש עבודה, ובתקופות שאין, אני יודעת כמה זה כואב שיש לך מה להציע ואין לך אפשרות לעבוד. כשאבא שלי, האמן דני קרוון, היה קצת יותר צעיר ממני ולא היה לו כסף, הוא הבין שהוא צריך לפרוץ לחו"ל. אני זוכרת את השיחות שלו עם אמא שלי, שאמרה לו: 'תישאר כאן, תלמד, נסתדר, אל תדאג'. 'אבל אם אלמד', הוא אמר, 'לא אוכל לממש את הדבר שבוער בי'. שילמנו מחיר אישי על הרצון שלו 'להתאבד' על עשייה בחו"ל, אבל הוא ידע שהוא לא מוותר ולא פונה להוראה שהיתה גורמת לו לשקוע לתוך הנוחות. זה משהו שאני לוקחת איתי הלאה. אני אף פעם לא מרגישה שאני נמצאת במצב של נוחות. בחרתי את זה, נכון, אבל אני מעדיפה לטייל בין הרבה נושאים מאשר לשקוע".
בימים שבהם נשים משמיעות את קולן באומץ – קרוון רואה בכך חובה. הרבה לפני רותם סלע ומירי מסיקה, היא לא חששה להביע את דעותיה הפוליטיות ברשתות החברתיות, גם כשהתמודדה עם לא מעט ביקורת. מול ענף האופנה היא עומדת במבט מפוקח וביקורתי, לא נרתעת אם לא כולם אוהבים אותה, את עשייתה, את מכירות המעצבים שהיא מקיימת ואת הבחירה לקדם מותגים לפי טעמה האישי.
"אנשים היום מאוד פחדנים, בטח בעידן הרשתות החברתיות, כי כולם רוצים שיאהבו אותם", היא אומרת. "אבא שלי תמיד אמר לנו: Speak Up, וכך חינכתי גם את בני איתמר בן ה-17 וחצי. בגיל ההתבגרות יש לזה מחיר כבד, אבל הוא לא מפחד מאף אחד. גם לא מאמא שלו", היא מחייכת, "ברגע שאתה מבין שלא כולם יאהבו אותך, כי זו דרכו של עולם, אתה הופך לאדם חופשי. אתה יכול להיות מי שאתה ולא להתעסק בשטויות וברעשי רקע".
"אני לא עושה לעצמי פוטושופ באינסטגרם"
גם בגיל 50, קרוון תעדיף להיות אנדרדוג, או לפחות שיחשבו שהיא כזו, זכר לפאנקיסטית הנצחית שבגיל ההתבגרות שמעה דיוויד בואי והקלאש, ובעטה בכל קיר שנקרה בדרכה בנעלי ד"ר מרטינס גבוהות. "באופי שלי, קשה לי ללכת אחרי העדר", היא מודה, "חונכתי בבית לשים לב למה אתה מתחבר: אם אתה מתחבר למשהו כי כולם אוהבים או שאתה באמת אוהב אותו. כשאני לא בטוחה בזה, אני עוצרת ובודקת את הדברים עם עצמי והמשפט הזה של אבא שלי תמיד מדייק לי. למשל, בפופ-אפ הקודם הצגתי את מעצבת הצעיפים דיקלה לבסקי. אני לא יודעת כמה אנשים בתעשיית האופנה מכירים אותה, כי אין סביבה 'הייפ' והיא לא מישהי שכולם מדברים עליה – אבל היה לי חשוב להציג אותה, כי היא מעצבת מצוינת. לפעמים לילדה ה'לא מקובלת' יש הרבה יותר מה להציע מאשר ל'מלכת הכיתה'".
את מדברת ממקום אישי?
"הייתי קצת מלכת הכיתה מכיתה א' עד כיתה ג', אבל צריך אופי מסוים להיות מלכת הכיתה, במירכאות, או חברה של מלכת הכיתה. זה אף פעם לא החזיק אצלי מעמד. אני מרגישה היום שאני מרכז של הרבה דברים ויודעת שיש לי כוח שאני מנצלת לחיוב, כמו לחשוף מעצבים וצלמים צעירים או לדבר על נושאים שחשובים לי".
אחד הנושאים האלה הוא מקומן של צלמות אופנה בתעשייה המקומית. לפני עשור עוד אפשר היה לספור אותן על יד אחת, ומלבד קרוון, שמספרת כי צלמים גברים עשו לה חיים קשים בתחילת הדרך ואיימו על דוגמניות שלא יעבדו איתה, ניתן היה למצוא את מירי דוידוביץ', שרון דרעי, רוני כנעני ושרון ברקת. עם הזמן התווספו לרשימה, בין היתר, גם אורית פניני, רותם לבל, ואלה אוזן שעזבה את הארץ. מספרן ביחס לצלמי אופנה גברים עדיין קטן, גם בעולם.
"להיות אישה צלמת בענף האופנה זה, בעיניי, על גבול הבלתי אפשרי", קובעת קרוון, "הורות היא אחד הגורמים לכך. כשילדתי את איתמר, עזבתי את העבודה לשלוש שנים. לא יכולתי לדמיין סיטואציה של לצאת בחמש בבוקר ליום צילום ולחזור מאוחר בלילה. אם את רוצה להקים משפחה, את נדרשת לשלם מחיר. בנוסף, אני מוצאת שאין סולידריות נשית. עורכות עיתונים ומעצבות אופנה מעדיפות לעבוד עם צלמים גברים. אין לי תשובה מדוע".
אולי המבט של צלם גבר מייצר תשוקה על הסט שבאה לידי ביטוי בצילום עם מתח מיני, שיותר מסייע למכור בגדים מאשר מבט רומנטי של צלמת אישה?
"לא בטוחה, גם אני חפצנתי בחורות בצילומים שלי במהלך הקריירה. אבל אולי זה קשור אליי. אני לא יכולה להיות כל הזמן בתוך תעשיית האופנה. אני צריכה לפרוש ממנה מדי פעם".
בגלל הגועל?
"בדיוק. זאת תעשייה שעוסקת ביופי והיא כל כך כל כך מכוערת. אני אוהבת אופנה, אבל מדי פעם חייבת לעשות ניקוי כדי לחזור עמידה וחזקה יותר. לצערי, תעשיית האופנה נעשית יותר ויותר מכוערת, ולא יותר יפה ואנושית".
לדוגמה?
"אין לי דוגמה ספציפית".
באינסטגרם דווקא נראה שהחיים של כולם יפים. גם בזה שלך.
"אינסטגרם הוא רעל, ולצערי הוא נהיה כזה. בהתחלה הרגשתי שאני צופה בסרט דוקומנטרי על אנשים שאני אוהבת את העשייה שלהם, כמו צלם האופנה מריו סורנטי. אבל עם הזמן נהיו פוליטיקות פנימיות ואנשים שמכריחים אותך לעקוב אחריהם – אנשים ממש חטפו לי את הטלפון מהיד ועשו 'פולו' – דברים שמרעילים את הנשמה. זה עצוב, כי אינסטגרם היה משהו כיפי ותמים, והפך למשהו ממוסחר. גם האלגוריתם עצמו מחליט את מי להראות לך ואת מי לא".
ראית את הפוסט של הדוגמנית שון לוי, שטענה כי היום יעדיפו ללהק אינסטגרמרית עם אלפי עוקבים מאשר דוגמנית מקצועית?
"אני מתה על שון ומסכימה איתה. האינסטגרם יצר זילות ושטחיות ברמה גבוהה. הוא כאילו מחנך אותך להעדיף את המזויף. אני, לדוגמה, לא עושה לעצמי פוטושופ באינסטגרם".
אבל את גם לא חושפת את החיים האמיתיים שלך. הילד, בן הזוג. את עורכת את החיים שלך כפי שאת רוצה שנראה אותם.
"אני מסכימה שהאינסטגרם שלי היה יכול להיות שקוף ואמיתי יותר, לא כי אני לא רוצה, אלא כי אני שומרת על הרבה דברים פרטיים – איתמר בני שלא מוכן שאעלה תמונות שלו, ובן הזוג שלי שרוצה לשמור על פרטיות".
בחשבון האינסטגרם שלה כן תמצאו מערכות לבוש שהיא מרכיבה על עצמה, לצד תצלומים של הנשים הנכונות של הרגע, כמו השחקניות אליאנה תדהר, ליהי קורנובסקי וטסה פדואה. "אני אוהבת לקחת את המצולמות שלי לטיול במקום אחר, לא מוכר", היא אומרת. ומה לגבי הביקורת כי היא מצלמת נשים ונערות בסגנון ומידות גוף ספציפיות בלבד? כשהיא נשאלת האם היתה מצלמת גם נשים שמנות, עונה קרוון: "לא ניסיתי אף פעם".
"אני יכולה להבטיח שבחיים לא אעשה בוטוקס"
בשנים האחרונות, עם התפתחותה של תרבות הסלבס, האירועים והתיוגים באינסטגרם, זכה סגנון הלבוש הצבעוני של קרוון לבולטות. כפי שניתן לראות בצילומים המלווים את הכתבה, קרוון היא אשפית בערבוב של צבעים, טקסטורות וחומרים. לדבריה, לא לבשה טוטאל לוק שחור מעולם. גם בגדים אפורים לא עשו את דרכם אל ארון הבגדים שלה ("אפור הוא לא צבע בעיניי"). רק לאחרונה, היא מגלה, החלה ללבוש בז'. הצצה ראשונה אל ביתה, חושפת ארון בגדים שמתפקע מפריטי לבוש – חלקם גם מאוספים שהיא מתחזקת מאז גיל 16, אחרים משיתופי פעולה מסחריים, נדירים לדבריה, שהיא עושה עם מעצבים ומותגי אופנה.
חגיגות ה-50 לא צפויות להקרין במאומה על ארון הבגדים שלה, למעט הסוגיה הבוערת: האם תמשיך ללבוש מכנסונים כבעבר? "בדיוק תהיתי אם ארגיש בנוח ללבוש השנה שורטס כמדי קיץ. אני משערת שאמשיך ללבוש שורטס, כי הם הכי נוחים לי על האופניים וחם לי תמיד – אבל אולי זה לא יהיה השורטס מלפני שנתיים, שהיה מאוד קצר", היא אומרת, "עם זאת, אני רוצה שתהיה לי היכולת להתבונן מהצד ולדעת מתי אני מתלבשת פתטי לגילי. עשיתי הסכם עם חברה שאנחנו חייבות לומר אחת לשנייה את האמת בנושא זה".
יש לך חששות שתהיי הזקנה המשוגעת עם הבגדים המוזרים מסמטת לטריס?
"בוא נראה מה יקרה, בינתיים אני לא מתעסקת בזה. אני יכולה להבטיח לך שבחיים לא אעשה בוטוקס. בעבר עשיתי תצוגת אופנה עם נשים מבוגרות – שהצעירה היתה בת 50 והמבוגרת בת 80 וקצת – והנשים שלא עשו שום ניתוח או הזרקות היו יפהפיות ועוצרות נשימה. אני לא שופטת ומבקרת נשים שעושות את זה, כי הזדקנות כנראה מפחידה אותן והן לא מוכנות להסתכל במראה ולראות את זה. אני מוכנה, כי זה חלק מהחיים ואני לא נלחמת בזה. השיפוץ היחיד שעשיתי בפנים היה גשר בשיניים בגיל 49".
צריך לזה אומץ.
"לא חשבתי מה יגידו. עניין אותי ליישר את השיניים העקומות שהיו לי. יותר הטריד אותי, כמו מירנדה מ'סקס והעיר הגדולה', שאני לא אוכל לאכול. אז רופא השיניים אמר לי, 'תראי, את הדברים המורכבים אל תאכלי ליד אנשים'. זה מאתגר, כי אני אוהבת גם לאכול וגם לדבר".
בראיון שקיימנו איתך ב-2012 אמרת בציניות, "כששואלים אם אני אנורקסית, אני עונה שכן". עניין המשקל והרזון עדיין רודף אותך?
"לא השתנה מאז הרבה. אנשים עדיין מעירים לי על הרזון וחושבים שאני לא אוכלת", היא אומרת וגוהרת מעל קערת פסטה גדולה שהכינה לפגישה לצד מגוון פחמימות נוספות, "אם בזה רוצים להתעסק, וקראו לי בכל כך הרבה שמות בשנתיים האחרונות, לא אכפת לי. אני יודעת מי אני לטוב ולרע, ומשתדלת שהרע יהיה הרבה יותר טוב".
ומי הכוכבים הישראלים שעבורם כל יום הוא פורים?
