לפני כשנתיים וחצי נזעקו עוברי אורח בתל אביב, ובצדק: הם חלפו על פני ערימה של ניירות שנמצאו זרוקים על מדרכה סמוך לכיכר רבין, ועיון קצר בהם הבהיר שזהו עזבונו של הסופר והמשורר יצחק אוורבוך-אורפז, מי שזכה בפרס ישראל לספרות ב-2005. כשהתברר שמדובר באוצר ספרותי חשוב, גויסו העובדים של ארכיון הספרות גנזים, טיפלו בחומר והצילו אותו. יו"ר אגודת הסופרים, צביקה ניר, הודיע לאחר מכן לחברי האגודה: "הצלחנו להציל חלקי ארכיון של יצחק אוורבוך-אורפז שנזרקו לרחוב לאחר מותו".
אוורבוך-אורפז לא זכה בחייו לפרסום נרחב מדי, אבל היה מהיוצרים החשובים בספרות הישראלית. "בכל יצירתו הענפה נתן אוורבוך-אורפז ביטוי אישי ייחודי למציאות הקשה, המסובכת והמסוכסכת של המאה ה-20 על היבטיה היהודיים והכלל-אנושיים", נימקו שופטי פרס ישראל את בחירתם בו. "הוא הצליח לשלב בכתיבתו את העולם התל-אביבי של שנות ה-60 וה-70, ובצדו את עולם העיירה היהודית על שלל דמויותיה ועל ההווי שלה, שבאו לידי ביטוי בספרו 'רחוב הטומוז'נה'. גם בחייו האישיים נע אוורבוך-אורפז בין מחוזות ילדותו במזרח אירופה לבין מציאות הכרך הישראלי החילוני. הוא החזיר לעצמו את שם נעוריו, אוורבוך, ובכך נתן ביטוי חזק ויפה לקשר שלו אל שני העולמות הללו".
צפו בסרט תיעודי עליו:
את השם אוורבוך החזיר בשנות-ה-80, יותר משלושה עשורים אחרי שוויתר עליו ועברת אותו. הוא עלה לארץ עם עליית הנוער ב-1938, בהיותו בן 17, ובמהלך מלחמת העולם השנייה נודע לו שהוריו ואחותו, שנותרו באירופה, נספו. געגועיו אליהם, ובמיוחד אל אמו, עברו כחוט השני בכתביו, שבהם מהל את חוויותיו כישראלי, כתל-אביבי וכיהודי שמשהו ממנו נותר בעיירת ילדותו. הדימוי, שאותו שאב מאמו, של אישה העומדת בחלון ומחכה, חזר ביצירתו שוב ושוב.
אוורבוך-אורפז נודע במיוחד בזכות המסה "הצליין החילוני", שבה פיתח, כדברי השופטים של פרס ישראל, "תפיסה הממזגת מושג דתי נוצרי עם אלמנטים חילוניים ועם שאיפה רליגיוזית לחפש ולמצוא טעם ומשמעות לחיינו, אך בלי לחצות את הקווים אל האמונה הדתית הממוסדת". הצליין החילוני הוא כל אחד מאיתנו ששואף, כל אחד בדרכו, אל הנשגב, שאליו לא יגיע לעולם. רק הדרך אליו חשובה באמת. הד לתפיסה אפשר למצוא בשיר החותם את ספרו "לצלוח את המאה", שראה אור ב-1993 בהוצאת הקיבוץ המאוחד. זהו השיר השלישי בשער הנקרא "רוח":
אִישׁ יְהוּדִי אֲנִי
חוֹצֶה בַּאֲלַכְסוֹן אֶת הַזְּמָן
צָלוּב עַל הָרוּחַ.
מִזְוָדָתִי אֲרוּזָה. סוּלְיוֹתַי נָכוֹנוּ.
צִפֹּרֶן הַכְּתָב טְבוּלָה בְדָמִי.
מָה אֶקַּח עִמִּי. מָה אַשְׁאִיר אַחֲרַי:
כְּאֵב – בְּדִידוּת – גַעֲגּוּעַ –
וְרוּחַ
(נְגוּעָה וְנִצְחִית
כְּכַף יַד אִישׁ בְּנַעֲנוּעַ פְּרֵידָה)
הָעוֹטֶפֶת לַחֹמֶר, הָעוֹטֶפֶת לַגּוּף,
הַקּוֹשֶׁרֶת אוֹתָם אַהֲבָה.
כאב הפרידה והגעגוע
"איש יהודי" הוא הדובר, והוא מוכן שוב לצאת לדרכו. היהודי הנודד. הכל מוכן – המזוודה ארוזה, סוליות הנעליים מחוזקות. אוורבוך-אורפז ידע כמובן משהו על היציאה לנדודים, שהרי בנעוריו נפרד לבלי שוב ממשפחתו, מהמקום שבו נולד ושהיה קשור אליו בשורשים שנותקו אך נותרו במקומם. בבגרותו הוא תוהה מה יקרה עכשיו: מה ייוותר ממנו? מה ייקח איתו?
אמנם, הוא יהודי, אבל חש "צָלוּב עַל הָרוּחַ", והרי גם הצלוב הידוע מכולם היה יהודי. הוא יודע שמעתה והלאה יכתוב בדמו, כפי שאכן עשה: אוורבוך-אורפז כתב כל ימיו, באופן כזה או אחר, על כאב הפרידה ועל הגעגוע המתמיד. המשורר בוודאי לא העלה על דעתו שאחת התשובות לשאלה "מָה אַשְׁאִיר אַחֲרַי" לא תהיה רק הנכסים הרוחניים שצבר - היצירה, ההגות, הרעיונות שהותיר לקוראיו ולשומעיו - אלא גם אוצרותיו, שיישארו זרוקים ברחוב, מופקרים לעיניהם של העוברים ושבים. יורשיו – בן ושלוש בנות, שנולדו משלוש נשותיו השונות – כנראה לא מצאו בהם עניין. לפחות פעילי אגודת הסופרים אספו והפקידו הכל במכון גנזים, שהוא, לדברי מנהליו, "ארכיון הספרות העברית הגדול בעולם, שנשמרים בו כ-800 אוספים ארכיוניים של סופרים, משוררים, מחזאים, הוגים, עורכים ואנשי עט מסוף המאה ה-19 ועד ימינו, באוסף מרכזי ענק ועשיר, המשקף את היצירה העברית המודרנית ואת תולדות התפתחות התרבות והיצירה לצד היסטוריה של העם היהודי בארץ ובעולם".
יצחק אוורבוך-אורפז הלך לעולמו בגיל 94, ב-2015. מאז שהתגרש מאשתו השלישית ועד שנות חייו האחרונות הוא חי בגפו. את גופתו תרם למדע.
איזה להיט ענק כתב דייוויד בואי בעזרת סמי הזיה? הקליקו על התמונה:
