12 שנה אחרי שהסתיימה מלחמת העולם השנייה, הוא קיבל את פרס נובל לספרות, והוא רק בן 44, אחד הזוכים הצעירים ביותר בתולדות הפרס. זהו אלבר קאמי ("הדבר", "הזר", "הנפילה"), סופר ופילוסוף יליד אלג'יר, שהתייתם מאביו במלחמת העולם הראשונה, גדל בעוני, בבגרותו עבר לצרפת, ובזמן מלחמת העולם השנייה הצטרף לרזיסטנס – תנועת ההתנגדות שנאבקה בשלטון הגרמני בצרפת, שבה פעל כעורך של כתב עת מחתרתי.
בתום מלחמת העולם, כשארצות הברית הטילה שתי פצצות אטום על יפן, היה קאמי בין אנשי הציבור היחידים שהתרעמו על כך בפומבי.
צפו – גידי גוב וישראל אהרוני עולים לקברו בצרפת:
הד לעמדותיו אפשר למצוא בנאום שנשא בדצמבר 1957 בשטוקהולם, כשקיבל את פרס נובל (כאן עיקריו, בתרגומי, מהתרגום לאנגלית):
"כשאני מקבל את הפרס שבו, חברי האקדמיה, החלטתם לכבד אותי, אני חש הכרת תודה עמוקה, במיוחד כשאני חושב על כך שמעלותיו עולות על מעלותיי. כל אדם, ועוד יותר מכך כל אמן, רוצה בהכרה. גם אני רוצה בה. אבל כשנודע לי על החלטתכם, לא יכולתי שלא להשוות את משמעויותיה עם מי שאני באמת: גבר די צעיר, עשיר רק בספקות וביצירתו שטרם הסתיימה, אדם שרגיל לחיות בבדידות היצירה או לחסות במחסה שמעניקות לו חברויותיו. אדם שאינו יכול שלא לחוש בעתה כשהוא שומע על ההחלטה שלפתע מעתיקה אותו אל מרכז תשומת הלב ואל אור הזרקורים. מה יכול לחוש אדם שנעתר לכבוד כזה, בשעה שסופרים אחרים באירופה, ובהם הדגולים ביותר, נידונים לשתיקה, וארץ המולדת שלהם חווה מצוקה אינסופית?
"נדהמתי וחשתי טלטלה פנימית. כדי לזכות שוב בשלוות נפשי, נאלצתי להשלים עם מזלי הנדיב מדי. ומאחר שאיני יכול להצדיק את אותו מזל תוך הישענות על הישגיי בלבד, מצאתי שהדבר היחיד שיכול לעזור לי הוא מה שעזר לי מאז ומתמיד, גם כשהנסיבות היו הפוכות: דעותיי על האמנות שלי ועל תפקידי כסופר. הרשו לי לספר לכם, מתוך הכרת תודה וידידות, על אותן דעות.
"האמנות מחייבת את האמן לא להתבודד ומאלצת אותו להישמע לצו הפוקד עליו ענווה מוחלטת ואמת אוניברסלית. אמנים אמיתיים אינם בזים לשום דבר. הם צריכים להבין - אבל לא לשפוט"
"איני יכול לחיות בלי האמנות שלי, אבל מעולם לא הצבתי אותה מעל כל הדברים האחרים. אם אני זקוק לה, זה מכיוון שאינה נפרדת מעמיתיי, בני האדם. היא מאפשרת לי לחיות, בדיוק כפי שאני, על אותו מישור איתם. היא משמשת אמצעי להניע אנשים רבים ככל האפשר, שכן אני מציע להם תמונה משופרת של שמחות משותפות ושל סבל. האמנות מחייבת את האמן לא להתבודד ומאלצת אותו להישמע לצו הפוקד עליו ענווה מוחלטת ואמת אוניברסלית. אמנים אמיתיים אינם בזים לשום דבר. הם צריכים להבין - אבל לא לשפוט. ואם הם נאלצים לבחור צד, הם יכולים אולי לצדד בחברה שבה, כמו שאמר ניטשה, לא ישלוט השופט, אלא היוצר - הפועל או האינטלקטואל.
"תפקידו של הסופר אינו משוחרר מחובות קשים. אם הוא סופר, הוא אינו יכול לשרת את מי שיוצרים את ההיסטוריה. הוא משרת את אלה שסובלים ממנה. אחרת ייוותר לבדו, ואמנותו תישלל ממנו. כל צבאות העריצות, על מיליוני האנשים הנמנים עימם, לא יוכלו לשחררו מההתבודדות שהוא נוקט, אפילו ובמיוחד אם הוא מותאם להם. אבל די בשתיקתו של האסיר האנונימי, המופקר להשפלות בקצה אחר של העולם, כדי למשוך אליו את הסופר שיפדה אותו מגלותו. בשל זכות היתר שמקנה לו החירות, הוא מצליח לא לשכוח את אותה שתיקה של האסיר האנונימי, ואז מעניק לה קול, באמצעות אמנותו.
"איש מאיתנו אינו דגול מדי למשימה. אבל תמיד, בין אם מדובר באמן נידח ובין אם מדובר ביוצר שזכה לפרסום זמני, הסופר יכול לכבוש את ליבה של הקהילה שתצדיק אותו, אם ישלים עם מגבלות היכולת שלו ויגייס אותה לשתי המשימות הקובעות את גדולת יצירתו: לשרת את האמת, ולשרת את החירות. מאחר שמשימתו היא לאחד אנשים רבים ככל האפשר, אסור שיצירתו תתפשר עם שקרים או עם שיעבוד. בכל מקום ששני אלה שולטים, הם מולידים בדידות. בכל מקום שחולשתנו האנושית מתקיימת, אצילות אמנותנו תהיה כרוכה בשתי מחויבויות, שקשה לשמר אותן: היוצר יסרב לשקר, לכן יספר על כל מה שידוע לו, ויתנגד לדיכוי.
"במשך יותר מ-20 שנות היסטוריה מטורפת, בצוק העתים, אבוד ונטול תקווה כמו כל בני דורי, תמכתי בעניין אחד: בתחושה הסמויה שהכתיבה מעניקה כבוד, כי זאת פעילות שיש בה מחויבות – ולא רק מחויבות לכתוב. מבחינתי, בהתחשב בכוחותיי ובמצבי, זאת הייתה מחויבות לשאת, ביחד עם כל מי שחיו באותה תקופה היסטורית, את המצוקה ואת התקווה שחלקנו. האנשים הללו, שנולדו בתחילתה של מלחמת העולם הראשונה, שהיו בני 20 כשהיטלר עלה לשלטון – האנשים הללו חייבים כיום לגדל את ילדיהם ולהמשיך ליצור בעולם שהשמדה גרעינית מאיימת עליו. אף אחד אינו יכול לצפות מהם, לדעתי, שיהיו אופטימיים. ואני חושב אפילו שעלינו להבין את הטועים ולהילחם נגדם. בימים של אסון נאלצנו לייצר לעצמנו את אמנות החיים כדי שנצליח להיוולד מחדש ולהילחם בגלוי נגד פעולתו של יצר המוות שפעל בתוך ההיסטוריה שלנו.
"אין ספק: כל דור מרגיש שהוא נקרא לתקן את העולם. הדור שלי יודע שהעולם לא יתוקן, אבל משימתנו קשה אולי עוד יותר: עלינו למנוע את השמדתו העצמית. ירשנו היסטוריה מושחתת, שמעורבים בה מהפכות, טכנולוגיה שנטרפה עליה דעתה, אלים מתים ואידיאולוגיות שחוקות; עולם שבו כוחות בינוניים יכולים להרוס הכל, והאידיאולוגיות מתקשות לשכנע; עולם שבו התבונה השחיתה את עצמה והשתעבדה לשנאה ולדיכוי. הדור שלנו החל בשלילת עצמו ונאלץ לייסד מחדש את המעט שנותר מקדושת החיים והמוות. בעולם שמאוים בהשמדה, שבו הנוגשים המרים ביותר עלולים להשית על הכל כליה מוחלטת, הדור שלנו יודע כי במאבק מטורף נגד השעון עליו להשיב את השלום שישרור בין העמים, ולא בדרך של שיעבוד. עלינו לפשר מחדש בין עמל לתרבות וליצור מחדש את ארון הברית השייך לכל בני האדם. לא בטוח שהדור הזה יצליח אי פעם במשימה האדירה הזאת, אבל האתגר הכפול של אמת ושל חירות כבר מתעורר ברחבי העולם, ואם לא תהיה ברירה, הדור שלנו יודע איך למות למענן, בלי לשנוא. בכל מקום שבני דורנו נמצאים, יש להצדיע להם ולעודד אותם, במיוחד היכן שהם מקריבים את עצמם. אני בטוח שאזכה לאהדתכם המלאה כשאבקש להעביר את הכבוד שחלקתם לי אל בני הדור הזה".
בשלב זה של נאומו, אחרי שתיאר את "אצילות אמנותו של הכותב", כהגדרתו, ביקש קאמי להציב את הכותב "במקומו הנכון", וכך אמר: "אין לכותב שום טענות או דרישות, חוץ מאלה שהוא חולק עם רעיו לנשק - הוא פגיע אך עיקש, הוא לא הוגן ועם זאת רודף צדק, הוא עושה את עבודתו בלי בושה או גאווה, הוא גלוי לעיני כל, הוא אינו חדל להפריד בין יגון ליופי, והוא נאמן לצורך לשאוב מחייו הכפולים את היצירות שהוא מנסה בעיקשות להציב בתנועה ההרסנית של ההיסטוריה. מי בכלל יכול לצפות ממנו לפתרונות מוחלטים וללקח מרומם? האמת מסתורית וחמקנית, ויש תמיד לכבוש אותה ולהשתלט עליה. החירות מסוכנת, מקשה על החיים, ובה בעת – מעוררת התעלות. עלינו לצעוד לעבר היעדים הללו, בכאב אך בנחישות, גם אם נהיה בטוחים שבדרך כה ארוכה יתגלו חסרונותינו.
"האם קיים כיום סופר שיכול להעז להעמיד את עצמו במצפון שקט כמטיף למידות טובות? באשר לי, עליי לקבוע: איני כזה. מעולם לא יכולתי לכפור באור, בהנאת הקיום, בחירות שבה גדלתי. אבל גם אם הנוסטלגיה מסבירה רבים מחסרונותיי ומטעויותיי, אין ספק שהיא עזרה לי להבין טוב יותר את אמנותי. היא עזרה לי לתמוך, בלי להטיל ספק בכל האנשים ששותקים, באלה שמתקיימים בחיים שנועדו להם בעולם שבו רק הזיכרון יכול להשיב אליהם להרף עין תחושות של אושר ושל חירות.
"וכך, כשאני מוקטן לגודלי האמיתי, למגבלות שלי ולחובותיי, כמו גם לאמונות שבהן אני דוגל, אני חש משוחרר יותר לדבר על רוח הנדיבות ועל הכבוד שהענקתם לי עתה, ואני גם חופשי לספר לכם שאקבל אותו כביטוי של הוקרה כלפי כל מי שמשתתפים במאבק ולא זכו בכבוד כזה, אלה שיודעים רק אומללות ורדיפות. לא נותר לי אלא להודות לכם מעומק ליבי, ולהבטיח נאמנה ובפומבי, כאות להכרת התודה שאני חש, את אותה הבטחה של נאמנות שכל אמן אמיתי חוזר עליה בדממה מדי יום".
וכך זה נשמע בצרפתית:
העולם שבו חי קאמי כשנשא את הנאום עדיין עסק בהתאוששות מההרס האדיר שחוללה מלחמת העולם השנייה. הגרמנים נוצחו, אבל תבוסתם לא הבטיחה חופש מדיכוי. ברית המועצות השתלטה על מזרח אירופה, ובמשך עשרות שנים, עד לנפילתה, שרר שם שלטון של דיכוי וטרור. בני דורו של קאמי, כפי שביטא בנאום הזכייה שלו, חשו שעליהם לבנות עולם חדש, טוב יותר, על החורבות שהותירה המלחמה, אבל היו ערים לכך שחירותם של אנשי רוח רבים טרם הושבה להם. כך, למשל, כשהסופר הרוסי אלכסנדר סולז'ניצין זכה ב-1970 בפרס נובל לספרות, הוא לא יכול היה להגיע לשוודיה כדי לקבלו. גם קולם של סופרים ומשוררים אחרים הושתק.
האיום הגרעיני הילך אימים על בני הדור שחיו זמן לא רב אחרי שפצצות האטום הוטלו על הירושימה ונגסקי. האם העולם למד את הלקח שקאמי ניסה להעביר בנאומו? האם נבהל מעוצמת ההרס שהוכחה כשהפצצות החריבו שתי ערים יפניות? כמובן שלא. טובי המדענים המשיכו לפתח פצצות הרסניות הרבה יותר.
בשנות ה-60 היה נדמה שבני דור הבייבי בום – מי שנולדו מיד אחרי מלחמת העולם השנייה – נושאים בליבם חזון דומה לזה שהביע קאמי בנאום שלו. אחת הסיסמאות הנפוצות אז הייתה "עשו אהבה, לא מלחמה". "ילדי הפרחים" הטיפו לאחווה, ערכו פסטיבלי מוזיקה והטיפו, כמו שירו של ג'ון לנון, "לתת הזדמנות לשלום". כמה תמימים נראים כל אלה כיום.
ידועה אמירתו המפורסמת של אלברט איינשטיין, שהוא אינו יודע באיזה נשק ישתמשו במלחמת העולם השלישית, אך ברביעית ישתמשו במקלות ובאבנים, שכן מלחמה גרעינית תשמיד את הציוויליזציה האנושית. נראה כי דברי האזהרה שהשמיע קאמי בנאום הנובל שלו לא הועילו.
איזה נאום נשא אלי ויזל כשזכה בפרס נובל? הקליקו על התמונה:
