חיים נחמן ביאליק הוכתר כ"משורר הלאומי" עוד בחייו, שכן יצירותיו היטיבו לשקף אירועים בעלי חשיבות לאומית. על חייו האישיים מיעט ביאליק לכתוב. אם כבר, הוא שתל אותם ביצירתו במרומז, באופן כזה שיכול להעיד על גורל קולקטיבי של עם ולהסתיר דיאלוג פנימי. הדיאלוג הפנימי שלו היה מורכב: מצד אחד, הוא ניסה להישאר נאמן לעולם שמרני של תורה ומצוות, ומצד שני נמשך לעולם מודרני של השכלה ורוח; מצד אחד, בחר לא לוותר על נישואיו למניה, ששודכה לו בגיל צעיר, ומצד שני נמשך לעולם היופי והיצרים ש"מאחורי הגדר".
ב-1973, במלאת 100 שנה להולדתו של ביאליק ולאחר מותה של אשתו מניה, חשף הסופר משה שמיר רומן שניהל המשורר עם הסופרת והמאיירת אירה יאן. עד אותה עת ניסו שומרי עזבונו של ביאליק להגן על שמו הטוב ולכבד את אשתו. מהרגע שנחשפו המכתבים שהחליפו ביאליק ויאן, החלו חוקרים לקשור בין חלקים מיצירתו של ביאליק לאהבה הבלתי ממומשת שלו.
אחד השירים שקיבלו פרשנות חדשה הוא "הכניסיני תחת כנפך":
אירה יאן נולדה ב-1869 בשם אסתר יוסלביץ' סלפיאן למשפחה מתבוללת בקישינב. היא השתלמה בבית ספר לאמנות באודסה, חברה לחוגי מהפכנים, נישאה לאחד מהם, גידלה את בתם המשותפת, עסקה בכתיבה ובאיור, אימצה שם עט וייצגה בהווייתה אישה מודרנית ומשוחררת. ביאליק נחשף לאיורים שתרמה לספר השירים של י"ל פרץ וביקש שתאייר את המהדורה השנייה של ספר שיריו. שילוב של שירים עבריים ואיורים נחשב באותם ימים לפורמט נועז, ויאן נרתמה למשימה בהתלהבות, בתקווה שבשלב מסוים יתנוסס שמה לצד זה של המשורר הנודע על קיר התהילה.
עבודתם המשותפת החלה במכתבים רשמיים, אבל בהדרגה קיבלו המכתבים נופך רגשי, לפחות מצד יאן. היא התאהבה בביאליק, נטשה את בעלה ועברה לגור סמוך לגבול צרפת-שווייץ, משם שלחה לאהובה מכתבים וגלויות נוף. שם היא גם עבדה על איור שיריו. היא קיוותה שביאליק יעזוב את אשתו למענה, אבל בעוד שהיא הקריבה את כל מה שהיה לה בהתאם לצו ליבה, ביאליק פעל על פי צו מצפונו, נותר נאמן למניה וניסה להסתיר את הקשר. כך נראה אחד המכתבים שהוא שלח ליאן באותם ימים ממקום מגוריו באודסה:
אסתר היקרה (התרשיני כך?)
לא היה לי חשק לכתוב לעת כזאת, ולא כתבתי אפילו אלייך. התסלחי? אני מזהיר אותך שתצטרכי לסלוח לי כמה פעמים. אינני אוהב לכתוב מכתבים. לעומת זאת, אני אוהב לקבלם.
הקיבלת את כתב היד שלי? מה הוא בעינייך? הקראו אותו באוזנייך? המוצא הוא חן בעינייך? חבל שלא אני אלא אחר יקרא אותו באוזנייך. אני לבדי, אני ולא אחר, צריך הייתי לקראו לפנייך.
האם אבוא לקישינב – ואפילו באמתלה – לפי שעה לא. ואחר כך – אין לדעת. הדבר תלוי בנסיבות טיפשיות שונות. נחשי מהן.
את מייעצת לי ללכת לשפת הים וכדומה, ואני בעוונותיי הרבים התרוצצתי לילות אחדים בפונדקים שונים ובבתי מלון "גדולים". רציתי לראות מה שם: זוהמה!
הייתי שמח להכיר את אביך, אבל חוששני שלא אהיה אותה שעה באודסה...
למה לך לפתע פתאום ברלין? אין צורך. לאודסה! תראי, עדיף...
מי אמר לך שאני נוסע לארץ ישראל? בלבלו, זהו גוטמן הנוסע. אני אסע בשנה הבאה.
היי שלום, ובואי לאודסה.
את אומרת כל הזמן: "היה מאושר". אלוהים עימו, עם האושר. אפשר לחיות גם יפה מאוד בלעדיו. בדו מן הלב את המילה אושר. ומה זה, אין איש יודע.
שלך – מה שאת רוצה
ח.נ. ביאליק
צפו בתוכנית שעוסקת בקשר בין ביאליק ליאן:
באותה תקופה דחקו בביאליק אנשי היישוב בארץ ישראל להצטרף אליהם, אבל הוא העדיף להישאר בגולה. אפילו עלייתה של יאן, ב-1906, לא שכנעה אותו לעלות. לפני שעלתה, נפרד ממנה ביאליק בחטף והקדיש לה את השירים "לנתיבך הנעלם" ו"הולכת את מעמי", שבשוליו חתם: "האאג, אלול תרס"ז", לציון המקום והזמן שבהם נפרד ממנה.
צפו בשיר, שהולחן על ידי דורון נשר ומבוצע מפי נעה גולדברג בסרט "בלוז לחופש הגדול":
זמן קצר לאחר מכן חיבר ביאליק את הסיפור "מאחורי הגדר", המגולל את סיפור אהבתם של נער יהודי ושכנתו הגויה בשטח הפקר. לימים הסבירו פרשנים שהיה בסיפור הזה כדי לשקף את הרהוריו האישיים של ביאליק על מה שהיה יכול לקרות אילו חצה את הגדר בעצמו והלך בעקבות אהובתו.
עם הגעתה של יאן לארץ, יחד עם בתה, היא התמקמה בירושלים, פרסמה פואמות ומאמרים ולימדה ציור. כשמהדורת שיריו המאוירים של ביאליק יצאה לאור, ב-1908, היא הייתה רחוקה מכדי ליהנות מפירות הצלחתה. בחורף 1909 הגיע ביאליק לביקור ראשון בארץ. אלפים הגיעו לנמל יפו כדי לחלוק לו כבוד עם דגלים וזרי פרחים. לא ידוע אם במהלך הביקור הוא פגש את יאן או שהיא רק צפתה בו מרחוק, אבל מהמכתב האחרון ששלחה לו, ב-1912, עולה אכזבה:
שרה אומרת שאתה מתכונן לבוא לפסח. אינני יודעת אפילו אם עליי לשמוח. לראותך כך, כמו לפני שלוש שנים, לכוד ברשתו של כל הקהל הזה, המדכאת? אתה כל כך חסר אונים בתוכה.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גורשה יאן לאלכסנדריה מכיוון שהעותומנים ראו בה נתינה רוסית. במצרים היא חלתה בשחפת וחיה בעוני במשך חודשים. כשחזרה לארץ, גילתה שכל רכושה, עבודותיה ומכתביה נבזזו. ב-1919 נפטרה ממחלת השחפת ומשברון לב, ללא כל מוניטין ותהילה, ונקברה בבית העלמין טרומפלדור שבתל אביב.
באותו מכתב אחרון לביאליק היא כתבה את המילים הבאות:
... עכשיו ערב הושענא רבה (תרע"ב). בלילה הזה מגיע מלאך ומעניק לכל אחד משהו טוב לכל השנה כולה. והנה שוב נפגשנו. מאחר שאין היא במציאות, אלא על כנפי הדמיון, אזי הפגישה הזאת הינה פיוטית כל כך, יפה כל כך, שאנו יכולים להיזכר בה כל השנה. התסכים? להיזכר, כמו משוררים... משוררים גדולים, אנשים גדולים! הרי בחיים רק זה נשאר יפה ויציב. כל דבר אחר, המכונה "מציאותי", בנגיעה אחת מתפוגג כמו תעתוע... נו, היה מאושר, ידידי! אני מאחלת לך אפילו אושר מציאותי, עקבות של הבלתי אפשרי. כל כך גדולה היא הידידות שלי... אני לוחצת חזק את ידך.
ביאליק עלה לארץ ב-1924 עם רעייתו מניה והתמקם בתל אביב, ליד בניין העירייה הישן, ברחוב שנקרא על שמו עוד בזמן שגר בו. "כששמע על גורלה המר של אירה יאן", כתבה פרופ' זיוה שמיר בספרה "לנתיבה הנעלם - עקבות פרשת אירה יאן ביצירת ביאליק", "כתב יצירה 'אגדית' בשם 'האישה ומשפטה עם הרוח', שבה גילה את רגשותיו כלפי אירה יאן יותר מאשר במקומות אחרים". שמיר גם טוענת שעיון ביצירותיו של ביאליק מעלה כי יאן הייתה האהבה המרכזית בחייו, שהעסיקה אותו עד יום מותו. ביאליק נפטר ביולי 1934 כתוצאה מסיבוך בניתוח להוצאת אבנים בכליות, ונקבר בבית הקברות טרומפלדור, לא רחוק מאירה יאן, ואולי יש בכך סוף מעודד ומנחם לאותו סיפור אהבה עצוב שהתקיים "מאחורי הגדר".
_____________________
גם לשאול טשרניחובסקי היה רומן סודי. הקליקו על התמונה:
