השנה – 1904. חיים נחמן ביאליק בן 31. לפני 11 שנה נשא לאישה את מניה לבית אוורבוך, שהייתה אז בת 17. השניים גרים באודסה, ללא ילדים. את חלקת היער הסמוכה לכביש לקייב, שקיבלו לפרנסתם מאביה של הכלה, סוחר עצים ויערן, מכרו. במשך זמן מה התפרנסו משיעורים פרטיים שנתן ביאליק לילדיהם של סוחרים עשירים, אבל לאחרונה הקים הוצאה לאור של ספרים, ועיקר עיסוקו בכך. הוא ידוע כמשורר חשוב וכאיש רוח. כמה משיריו הנחשבים ביותר כבר התפרסמו: "אל הציפור", "על סף בית המדרש", "מתי המדבר האחרונים", הפואמה "המתמיד". לפני שנה התרחשו הפרעות בקישינב, ובעקבותיהם כתב שניים משיריו הידועים - "על השחיטה" ו"בעיר ההריגה".
פרעות קישינב הביאו לעוד התרחשות משמעותית בחייו: כשהגיע לעיר בשליחות עיתונאית, כדי לסקר את מצב הקהילה היהודית אחרי הפוגרום, הכיר ציירת וסופרת בשם אסתר יוֹסלביץ' סלפיאן, נשואה ואם לילדה בת שלוש, שנודעה יותר בשם העט שלה – אירה יאן. היא כתבה ברוסית והשתייכה לחוגים מהפכניים רוסיים. השניים התאהבו. ביאליק הזמין אותה לאודסה, לאייר את ספריו ולצייר אותו, אבל הקפיד לשמור על סודיות הקשר שנרקם, שמא ייפגע שמו הטוב. מן הסתם גם לא רצה להכאיב למניה אשתו.
ביאליק ויאן ניהלו במשך שנים התכתבות סוערת. 50 מהמכתבים שכתבה יאן לביאליק התגלו זה לא כבר ושימשו בסיס לספר שכתבה רות בקי-קולדוני על הציירת והסופרת. הספר נקרא "הכניסיני תחת כנפך", שמו של אחד השירים הידועים שכתב ביאליק ב-1904, שנה אחרי שהכיר את יאן:
הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,
וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,
וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,
קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.
וּבְעֵת רַחֲמִים, בֵּין-הַשְּׁמָשׁוֹת,
שְׁחִי וַאֲגַל לָךְ סוֹד יִסּוּרָי:
אוֹמְרִים, יֵשׁ בָּעוֹלָם נְעוּרִים –
הֵיכָן נְעוּרָי?
וְעוֹד רָז אֶחָד לָךְ אֶתְוַדֶּה:
נַפְשִׁי נִשְׂרְפָה בְלַהֲבָהּ;
אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם –
מַה-זֹּאת אַהֲבָה?
הַכּוֹכָבִים רִמּוּ אוֹתִי,
הָיָה חֲלוֹם – אַךְ גַּם הוּא עָבָר;
עַתָּה אֵין לִי כְלוּם בָּעוֹלָם –
אֵין לִי דָבָר.
הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,
וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,
וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,
קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.
"הכניסיני תחת כנפך" בביצוע ריטה ובלחן עממי:
גרסה נוספת, של אריק איינשטיין (ביצוע) ומיקי גבריאלוב (לחן):
תני לי מחסה
בשיר פונה הדובר אל אישה ומבקש ממנה מחסה, כמו זאת שנותנת ציפור לגוזלה. " שְׁחִי" הוא מתחנן. כלומר, אנא, התכופפי לעברי – הוא הקטן והיא הגדולה, הוא הנזקק והיא זאת שיכולה להעניק – ואגלה לך כמה סודות. נפשו, כך הוא מספר לה, נשרפת ("בְלַהֲבָהּ": באש להבה או אולי בלהב שלה? המפּיק באות ה' רומז שהפירוש השני הולם); הוא חש מרומה וחסר תקווה, לאחר שהתפקח מחלומותיו, ואינו יודע עוד מה משמעותה של האהבה ואם היא קיימת בכלל; הוא חש נטול כל בעולם: " אֵין לִי דָבָר", ושוב מבקש ממנה מחסה ומקלט, מקום שבו יוכל אולי לאסוף מחדש את תפילותיו "הַנִּדָּחוֹת" – הנטושות, האבודות, שלא נענו.
יש להניח שביאליק כתב את השיר הזה לאהובתו, לא לאשתו. באחד ממכתביה לביאליק כתבה אירה יאן, שהתגרשה מבעלה, שלא הכוכבים רימו אותו, אלא להפך, הוא זה שרימה אותם בכך שסירב להיפרד מאשתו ולממש את אהבתם.
"נפשי מרה עליי, אסתר הטובה", כתב לה ביאליק באחד ממכתביו, שנתיים אחרי שהכירו. "פחד אחזני, עגמומיות, יגיעת בשר. הבל הבלים. אוי, קשה. עוברים עליי בזה אחר זה ימים מתים, שאינם מותירים עקבות בי ומסביבי. אלפי התחייבויות פעוטות, אך טורדניות, אוכלות אותי כזבובים. והיכן המוצא? הרבה מחשבות ותוכניות, אבל אין חפץ – חפץ אין – ואגב, אולי אין גם כוח למילוי אחת מהן לפחות. והרי, דומני, עדיין לא זקנתי. אחרים בגילי רק מתחילים. כתבי למען השם, אף על פי שמסופקני אם זכאי אני לבקשה כזו. כל כך רבה אשמתי כלפייך". בתחתית המכתב חתם: "החוטא והמתחרט שלך".
ב-1908 עלתה יאן לארץ ישראל. היא קיוותה שביאליק יבוא אחריה, אבל הוא הגיע רק ב-1924, חמש שנים אחרי מותה. יאן לימדה בבצלאל ובגימנסיה הרצליה (אחד מתלמידיה היה נחום גוטמן), וכשפרצה מלחמת העולם הראשונה, הגלו אותה הטורקים למצרים, שם חלתה בשחפת. כששבה, גילתה שכל ציוריה נעלמו.
ביאליק, "המשורר הלאומי", זכה לתהילה רבה. הרחוב שבו גר עם מניה נקרא על שמו עוד בחייו.
את מכתביה של אהובתו הצפין האוצר של בית ביאליק במשך עשרות שנים, שמא יכתימו את שמו של המשורר. מסיפור האהבה נותר השיר, שזכה למספר לחנים ולביצועים רבים. אחד הביצועים המעניינים הוא של הזמרת הערבייה-ישראלית מרים טוקאן:
הקליקו על התמונה ותגלו מה היה הרומן הסודי של טשרניחובסקי:
