יש להם נכדים אהובים שגדלים מעבר לים, ואת החגים השנה רובם עושים (שוב) בנפרד. סנדרה שדה, חיים הכט, גילת אנקורי, מיכל דליות ורינה פושקרנה מספרים איך מגשרים על הגעגועים, מה הם רגעי המשבר ולמה לריחוק הזה יש גם לא מעט יתרונות (ולא רק פטור מבייביסיטינג)?
"זה קשה בעיקר כשמדובר בגרמניה, אני דור שני קלאסי לשואה"
נשארה בתל־אביב: סנדרה שדה (69), שחקנית, נשואה לשחקן מוני מושונוב.
עברה לברלין: אלמה שדה (36), זמרת אופרה, נשואה ואמא לדניאל (כמעט שלוש) ונינה (כמעט שנתיים).
"אלמה חיה מגיל 18 בחו"ל. אחי, זמר האופרה גבי שדה, אמר לה: 'לכי למורה שלי בניו־יורק', והיא נסעה ללמוד אופרה ונשארה שם עשר שנים. הרגשות היו אמביוולנטיים: מצד אחד הייתי מאושרת שמישהו מזהה את היכולות שלה, מצד שני הייתי חרדה איך היא תסתדר. מאוד־מאוד דאגתי. לא תכננתי שמגיל 18 היא תבוא הביתה כאורחת.
"בגיל 28 עברה אלמה לאופרה של דיסלדורף, ואחרי שש שנים קיבלה הצעה לגלם את מריה ב'סיפור הפרברים' בקומיש אופרה בברלין. היא ובעלה עמיחי הכירו לפני ארבע שנים בברלין בזכות חברים משותפים, רגע אחרי שהתגרשה מבעלה הקודם, שהיה פסנתרן. עוד לפני שמוני (מושונוב, ד"ח) ואני הספקנו להגיד 'אוי ויי' היא מצאה את עמיחי, אלוהים היה טוב איתה. ערב אחד היא התקשרה ואמרה: 'עשיתי בדיקה ויש לי שני פסים, מה לעשות?' אמרתי לה: 'שבי בשקט, אל תעשי כלום'. היא בדיוק הכירה את עמיחי והתלבטה. אבל היא הייתה כבר בת 32 והצעתי לה להמשיך בהיריון.
"כיום היא זמרת מובילה בקומיש אופרה בברלין והשנה קיבלה את התפקיד של דורותי מ'הקוסם מארץ עוץ', הדמות האהובה עליה בילדות. עמיחי הוא הוויולן הראשי של הפילהרמונית של ברלין, והוא חתן שכל חמות הייתה חולמת שיהיה לה.
"הגעגוע גדול, במיוחד כשיש נכדים, אבל לכל אורך הדרך אני מנסה לראות את חצי הכוס המלאה - היא עשתה קריירה נהדרת ואני לא בטוחה שהיא הייתה מגיעה להישגים האלה בארץ".
הלו, סבתא: "תודה לאל שיש אפשרות לראות ולדבר איתם כל יום בפייסטיים. דניאל ונינה לומדים בגן אנגלית וגרמנית, אבל בבית מדברים איתם רק בעברית. אני מתייחסת אליהם כאל ישראלים לגמרי, וככה גם ההורים שלהם".
לו"ז טיסות: "הם עובדים בחו"ל, אבל הלב שלהם פה והם גם משתדלים לבוא לפה כמה שיותר. הקיץ הם הגיעו לביקור של חודש וחצי, וכשהנכדה ראתה אותי היא קפצה עליי בחיבוק מסעיר, כי היא רואה אותי כל יום. אני לא זרה לה.
"את שני הילדים אלמה ילדה בברלין. בלידה הראשונה עליתי על המטוס כשהתחילו הצירים והגעתי בזמן, כי הלידה התאחרה ובסוף היא ילדה בקיסרי. בפעם השנייה הגעתי קצת באיחור, כי היא ילדה נורא מהר ואחרי שעתיים שלחו אותה הביתה.
"אני משתדלת להגיע לכל הפרמיירות שלה. יוצא לי לנסוע אליהם פעמיים־שלוש בשנה, בכל פעם שיש לי קצת חופש מהעבודה, והם מגיעים פעמיים בשנה: בדצמבר, בחופשת הכריסמס ובקיץ, תמיד לחופשה של חודש ויותר".
צובט בלב: "הייתי רוצה שהם יחיו פה ויזמינו אותי לחגים. למדתי את העונג שיש בנכדים, ומי שאין לו נכדים לא יבין זאת. כשאני רואה אנשים שנפגשים עם הנכדים שלהם כל שבוע הבטן מתהפכת לי, אבל אי־אפשר לקבל הכל.
"האמת היא שבעניין המשפחתולוגיה אני מחוסנת, בגלל העבודה שלי. חגים ושבתות ממילא לא תמיד יצא לנו לחגוג כמשפחה, וכבר מזמן למדתי שיש אירועים שאני לא יכולה להגיע אליהם כי יש לי הצגות. אבל להחמיץ את ימי ההולדת של הנכדים זה לא פשוט. רוב הזמן אני מסרבת לשתף פעולה עם הכאב הזה, אבל הוא תוקף ואני לומדת לחיות איתו. או לגרש אותו".
יש במי להתנחם: "מיכאל מושונוב (32), שחקן שחי בארץ".
שורה תחתונה: "אני מעדיפה להסתכל עליהם כעל שגרירים של המוזיקה שלנו. טוב, יש מצב שאני מחפשת פתרונות פילוסופיים כדי שהחיים ייראו יפים, כי בסופו של דבר זה קשה, בעיקר כשמדובר בגרמניה. אני דור שני קלאסי, הוריי היו במחנות עבודה בתקופת המלחמה, וגדלתי בצל השואה. כשאלמה הגיעה לגרמניה היא לא הסכימה להכניס רהיטים מיד שנייה הביתה. היא אפילו אמרה: 'אי־אפשר לדעת אצל מי זה היה', אבל הרוטינה של העבודה שאבה אותה והיא כבר לא עושה מזה עניין.
"בסופו של דבר צריך לזרום עם מה שיש, העיקר שיהיו להם חיים טובים. מוני, אגב, חושב בדיוק כמוני. כשאנחנו רואים את עמיחי בקונצרט - והוא מדהים - אז אנחנו אומרים לעצמנו: 'שיהיו איפה שהם רוצים, העיקר שיש להם את הבמה שמגיעה להם'".
"היתרון הכי גדול לזוגות ברילוקיישן הוא שהאמא והחמות לא מתערבות להם"
נשארה בתל־אביב: מיכל דליות (68), יועצת משפחתית בעלת בית ספר להכשרת יועצות משפחתיות, נשואה ואם לארבעה.
עברה לאמסטרדם: קסם דליות־ליברמן (35), מנהלת בבית מלון, נשואה ואמא ללילה (תשע) ולינה (שש).
"לפני עשור עברה קסם בעקבות גיורא, בעלה השף לאמסטרדם, ונכון להיום אין להם כוונה לשוב ארצה. כשהיא סיפרה לי שהם מתכננים לעבור לזמן לא מוגבל, אני מודה שרק שמחתי בשבילם. היה לי ברור שהם הולכים להרפתקה. זמן קצר אחרי כן היא ילדה שם את בתה הבכורה ובהמשך את בתה השנייה, וגם אז לא התעצבתי לרגע. הייתי מאושרת שהם מצאו לעצמם עבודות טובות המאפשרות להם להתפתח מבחינה תעסוקתית וכלכלית ושטוב להם שם. אז נכון, אני לא יכולה להיפגש איתם לעתים קרובות, אבל אף פעם לא היה לי קשה עם זה. אני לא תלויה בנוכחות של ילדיי כדי להיות מסופקת בחיי".
לו"ז טיסות: "לשמחתי, הם גרים במרחק חמש שעות טיסה בסך הכל, ואני נוסעת לבקר אותם אחת לחודשיים או שלושה חודשים, אף על פי שגם אם הם היו מחליטים לעבור לארצות־הברית, הייתי שמחה בשבילם באותה מידה. אני משערת שרק הייתי אומרת: 'אוי, חבל שזה כל כך רחוק'".
הלו, סבתא: "אני מדברת כל יומיים עם הנכדות בווטסאפ, הן מדברות עברית. בעזרת הטכנולוגיה אני יכולה לראות אותן ולדבר איתן כמעט בכל רגע שנרצה. אם הנכדה שלי מצוברחת ממשהו, היא מתקשרת אליי ומספרת לי. אנחנו לא צריכות לגור בבניין סמוך בשביל להיות בקשר. אז כן, לפעמים אחרי שאני מדברת איתן בטלפון אני אומרת לעצמי: 'הלוואי שהייתי יכולה לחבק אותן עכשיו', אבל מהר מאוד המחשבה הזו חולפת. אני יודעת שאחבק אותן בעוד חודשיים־שלושה.
"יש גם משהו מרגש בזה שאת לא רואה את נכדייך למשך תקופה ארוכה, ואז פוגשת אותם שוב. קפיצות הגדילה שלהם מאוד בולטות. פתאום הם הולכים, מדברים, מפתחים חוצפה. אני גם מאמינה שהיתרון הכי גדול לזוגות ברילוקיישן הוא שהאמא או החמות לא מתערבות להם בחיים".
צובט בלב: "אם יש דבר אחד שאולי אני בכל זאת אמביוולנטית לגביו, הוא שאני מחשיבה את ישראל לבית. אז פעם בכמה זמן מתחשק לי להגיד לבת שלי: 'יאללה, ממי, אולי תחזרי?' מצד שני, אני יודעת שהיא בנתה בית באמסטרדם, שהיא מתפתחת שם ובעיקר ששקט שם".
יש במי להתנחם: "עד לא מזמן שלושה מילדיי חיו במקומות שונים בעולם: שגיא (45), פרופסור בטכניון, עשה את הפוסט־דוקטורט שלו בגרמניה; עידן (42), ביולוג בחברת הייטק לתרופות, עבר בעקבות לימודי זוגתו לארצות־הברית וכאמור, קסם. הבנים חזרו לארץ ואילו שני (39), דוקטורנטית ומרצה במכללת ספיר, נשארה כאן כל הזמן".
שורה תחתונה: "אני יודעת שקסם ובני משפחתה מאושרים מאוד, ורוצה רק בטובתם. הרי בסיכומו של דבר, מה אנחנו מאחלים לילדינו? שיהיה להם טוב".
"כשאני שואל אותו למה הוא שם, הוא עונה: 'ספייס'. יכול להיות שזה גם ספייס ממני"
נשאר במגדל: חיים הכט (68), מנחה טלוויזיה, נשוי ואב לשלושה.
עבר לקליבלנד, אוהיו: טובי הכט (30), איש נדל"ן, נשוי למיטשי ואבא לשלושה (בלה־מריה (שש), לביא (שלוש) ונפתלי (שנה ושלושה חודשים)
"קיבלתי המון שיחות טלפון כשסדרת הטלוויזיה 'אריזונה נס־ציונה' (שהשוותה בין החיים פה לשם, ד"א), שודרה. זכורה לי שיחה אחת במיוחד: התקשרה גברת מהקריות, וביקשה ממני בדמעות - חיים, הבת שלי בקונטיקט עם הנכדים שלי, תעשה לי טובה, דבר איתה ותגיד לה שיחזרו. אמרתי לה: אין מי שמבין את הכאב שלך ואת הגעגועים שלך יותר ממני, אבל זה לא אני שיכול לדבר איתם, כי לי יש קרדיט של כישלון כשמדובר בבני שלי.
"טובי השתחרר ב־2008 ויצא לטיול של אחרי צבא לארצות־הברית בקרוואן. הוא התאהב בה כבר אז. חזר לארץ לשנתיים ואמר לי יום אחד: 'אבא, אני רוצה לצאת לשם לנסות את מזלי'.
"את אשתו מיטשי, אפרו־אמריקאית נוצרייה, הוא הכיר במועדון וכיום היא עובדת איתו. לוקח לך כמה דקות להבין מה קורה ואז אתה מתאהב באישיות שלה. הנכדים שלנו, תבחרי את הצבע הכי יפה במניפה של טמבור - זה הצבע, שחורים עם גוון קרמי מדהים.
"אני מאמין ורוצה לקוות שהוא יחזור. הסיפור לא אבוד אבל הוא קשה. אני למשל חושב שהחינוך באמריקה הוא בעייתי, ואנחנו מתווכחים על זה. אבל זה לא עוזר. זו אחת הסיבות שנוח לבני להיות בקליבלנד, אוהיו. כשאני שואל אותו - תגיד לי, למה אתה שם? הוא עונה במילה אחת - ספייס. ויכול להיות שזה גם ספייס ממני ומההסתייגויות שלי על הדבר הזה והדבר ההוא".
לו"ז טיסות: " הייתי שם שלוש פעמים מלבד הפעם שעבדתי על הסדרה. במהלך שמונה השנים האחרונות הם היו פה אולי ארבע פעמים. אנחנו משתדלים להתראות פעם בשנה, אבל זה קשה".
הלו, סבא: "יש לנו שיחה קבועה - קודש - בימי שישי לפני כניסת שבת, ואנחנו מדברים כמעט כל יום (בעברית) בכל סוגי האפליקציות".
צביטת געגועים: "את הנכדים שלי, משוש חיי, ראיתי בפעם האחרונה לפני חודשיים. הם הגיעו לארץ לרגל חתונת בתי והתארחו אצלנו שבועיים. הייתי איתם כל הזמן. אני סבא שמשתולל ומתפרע ועושה שטויות ובלגן וכיף לי איתם מאוד.
"כשאספתי אותם משדה התעופה, זו הייתה הפעם הראשונה שבה אחזתי בנפתלי. לחבק את הנכד שלך, בשר מבשרך, בפעם הראשונה כשהוא בן שנה וחודש? יש פה משהו כמעט לא טבעי. שלא יהיו לנו צרות יותר גדולות, אבל גם זו…
"הטלפון שלי נרטב בהרבה דמעות של אנשים שדיברו איתי על ילדיהם שנמצאים שם. הפכתי לכותל לאנשים במצבי וידעתי מראש שזה מה שיקרה. כשהצעתי ל'קשת' את התוכנית לא אמרתי להם שאני רוצה לספר משהו על המשפחה שלי, הצגתי להם מצב שמאות ישראלים חווים. כל אדם שני שאת פוגשת יש לו קרוב משפחה מדרגה ראשונה־שנייה שנמצא באמריקה. בגלל זה עשיתי את התוכנית ולכן היא שודרה בפריים טיים".
יש במי להתנחם: "בתי דפנה (27), נשואה טרייה, גרה במרום־גולן ועובדת איתי ברדיו 'קול רגע'; רום (25) גר בתל־אביב, קלידן בלהקת ה'סלינקיז'".
שורה תחתונה: "אמריקה היא המקום הכי טוב בעולם לטייל בו, לבלות בו, ללמוד בו, אבל לחיות בו? זו סכנת נפשות. אצלנו אתה אומר − תראה איזו אלימות ברחוב, איך דוחפים ועוקפים בתור וצועקים בטיסה ומקללים. באמריקה אין אלימות, כי ברגע שמתחיל ויכוח מיד נשלף נשק ויש ירייה. כמות הנשק שיש שם גורמת לך להתגעגע ל'יא מניאק' הישראלי".
"שמחתי כשהם אמרו שהם נוסעים. כל אדם צריך מתישהו לגור בארץ אחרת"
נשארה בתל־אביב: גילת אנקורי (62), שחקנית.
עברה לברוקלין: ירדן דווידאי (35), מתורגמנית מעברית לאנגלית, נשואה ואמא לאוריון (שנתיים וחצי).
"לפני שמונה שנים נסעו ירדן ובעלה שי ללמוד בארצות־הברית: היא תואר שני בספרות אנגלית והוא דוקטורט. הם התכוונו לחזור אחרי הלימודים, אבל בסופו של דבר החליטו להישאר לפוסט־דוקטורט של שי, ואחר כך הוא קיבל עבודה כפרופסור באוניברסיטת ניו סקול במנהטן. בכלל, אני חושבת שכל אדם צריך מתישהו לגור בארץ אחרת איזו תקופה ולדעת לפחות שתי שפות על בוריין. כשהם הודיעו שהם נוסעים ללמוד בארצות־הברית, שמחתי מאוד, כי גם אני וגם מייקל, בעלי, נולדנו שם. אבא שלי היה פרופסור באוניברסיטת קולומביה, הכי התרגשתי שגם ירדן הלכה ללמוד שם. אני תמיד הייתי בעד, מפני שרוב המשפחה שלי עובדת באקדמיה, ואני גאה בחתן שלי שבחר באקדמיה. כשהייתי ילדה נסעתי עם המשפחה בעקבות העבודה האקדמית של אבא שלי, חיינו באוהיו, בסן־פרנסיסקו וגם באוקספורד שבאנגליה. אני מכירה את החיים האלה, ואני מאוד בעדם. אמנם לא תמיד זה היה קל, כי בכל פעם הלכתי לבית ספר אחר, אבל בדיעבד הייתה לי ילדות מיוחדת מאוד והפכתי להיות אזרח העולם בתקופה שלא היה מקובל לנסוע לחו"ל.
"הערצתי את אמא שלי, שנסעה אחרי אבא שלי לכל מקום, ובכל מקום מצאה לה חברים והסתדרה. גדלתי מזה וככה גידלתי את ירדן. היא מזכירה לי את אמא שלי, וזו המחמאה הכי גדולה שאני יכולה לתת לה. כמו אמא שלי, היא הולכת בעקבות עבודתו של בעלה ומיד מוצאת שם את מקומה. אני כל כך מעריכה את זה שהיא לא מתלוננת ולא מרחמת על עצמה, ממש מעורר השראה לראות את זה".
הלו, סבתא: "אוריון, הנכד האחד והיחיד שלי, נולד שם לפני שנתיים וחצי והקשר איתו אינטנסיבי מאוד. אנחנו מדברים איתו כמעט כל יום בווטסאפ או בפייסטיים. כשהוא אוכל ארוחת בוקר, ההורים שלו שמים מולו את הטלפון והוא מדבר איתנו ורואה אותנו, וזה מרגיש כאילו אני אוכלת איתו ארוחת בוקר.
"ירדן ושי מדברים עם אוריון רק בעברית, והוא מדבר עברית טוב יותר מאנגלית, למרות שבגן מדברים איתו רק אנגלית. הם אפילו לא מרשים לבעלי, שהוא אמריקאי, לדבר איתו באנגלית. הם גם רשמו אותו לסאנדיי סקול, ושם מלמדים אותו את כל הקלאסיקות של שירי הילדים בעברית. חשוב להם שהוא ידע שהוא ישראלי ויהודי ושיכיר את שירי הילדות שהם גדלו עליהם".
לו"ז טיסות: "הם מגיעים לארץ פעמיים בשנה. בקיץ הם באים לחודש, וישנים אצלנו שבועיים ואצל ההורים של שי עוד שבועיים, ובדצמבר הם מנצלים את חופשת הכריסמס ובאים שוב.
"עד שאוריון נולד היה לי פחות צורך לנסוע לבקר אותם, גם כי עבדתי המון. השנה יצא שנסעתי כבר פעמיים, ועכשיו אנחנו נוסעים שוב, הפעם לחתונה של האחיין שלי, שגר בבוסטון. בגלל החתונה כל המשפחה תגיע לארצות־הברית, כך שבמקרה כולנו נעשה יחד את ראש השנה ויהיה כיף".
צובט בלב: "בדרך כלל זה תוקף אותי בערבים. אני מסתכלת על התמונות של הנכד שלי בסלולרי ואומרת בקול רם כמה הוא נהדר. כל הזמן אני עושה חשבון מה השעה באמריקה ומתי אוכל כבר לדבר איתם".
יש במי להתנחם: "אורן (33), מאמנת בתחום האכילה ודימוי הגוף, רווקה שחיה בארץ".
שורה תחתונה: "הם נורא רוצים לחזור לארץ, וברור להם שזה יקרה - שניהם באו ממשפחות מאוד מלוכדות ומשפחתיות. אבל אני רוצה שהם ינצלו את החוויה הזאת כמה שיותר. אני מקווה ששי ימצא פה עבודה שהוא יאהב לפחות כמו שהוא אוהב את העבודה שם. אני לא רוצה שהם יתפשרו, ולכן אני רוצה שהם יחיו במקום שהם הכי אוהבים ושהכי מתאים להם, ואנחנו כבר נתאים את עצמנו".
"לא חשבתי אף פעם שאחד הילדים יעזוב אותנו. שנה בכינו"
נשארה בהרצליה: רינה פושקרנה (59), בעלת מסעדות "טנדורי", נשואה ואמא לשניים.
עברה לסינגפור: סרינה סנדרסון (39), נציגת שלדון ומרים אדלסון בסינגפור ואחראית על הגלובל מדיה של החברה, נשואה ואמא לתאומות ג'ייד ומאיה (שבע) וארי (שלוש).
"הסיפור מתחיל מאמא שלי, אמא יהודייה שרצתה שהילדים שלה יצליחו בכל העולם, ודחפה אותם מהודו לכל קצווי תבל, אבל הלב שלה היה תמיד בישראל. אני הגעתי לארץ בשנת 1983, בגיל 23. וינוד, בעלי, היה רב חובל על אונייה ואחרי שהילדים נולדו, הוא עזב את הים. גידלנו בארץ את שני ילדינו, סרינה וקונל (34).
"לפני 12 שנים סרינה נסעה לבקר את אחי, נציגו של עידן עופר בסינגפור כבר 30 שנה. שם הכירה את בעלה, ראג', שאחרי שבועיים טס ארצה לבקש את ידה. היינו בשוק. לא חשבתי אף פעם שאחד הילדים יעזוב אותנו. שנה בכינו. אנשים יכולים לחשוב שאנחנו הורים משוגעים, אבל בנינו את ביתנו בשבילם, עכשיו לעזוב? בסופו של דבר זו הייתה ההחלטה שלה והיא שמחה בה מאוד".
לו"ז טיסות: "פעם בשנה אני נוסעת אליהם והם מגיעים פעם עד פעמיים בשנה. כשהם התחתנו, ראג' הבטיח לנו שפעם בשנה הם יבקרו בארץ, והוא קיים את ההבטחה. אף על פי שהוא לא יהודי, הוא גם הבטיח לי שהילדים יגדלו בקהילה היהודית והוא עומד בהבטחתו. הרווחנו את החתן הזה בלוטו. לפני שנתיים הוא התחיל לעבוד בחברת WalkMe הישראלית. שמחתי מאוד כי תיארתי לעצמי שאראה את המשפחה יותר. כל קשר קטן אליהם חשוב לי כל כך".
הלו, סבתא: "תודה לאל על הפייסטיים והווטסאפ. אני מדברת איתם כמעט כל יום באנגלית וקצת בעברית, כי הבנות הולכות לבית ספר יהודי".
צובט בלב: "כשאני רואה משפחות שלמות מגיעות למסעדה, סבא וסבתא עם הילדים והנכדים - קשה לי. אני מקנאה בהם. עשיתי כל כך הרבה בארץ, עבדתי כל כך קשה, אבל לקחו ממני את הנכדים. זה עצוב, אבל מגיע רגע בחיים שלנו שאנחנו כהורים צריכים לשחרר את הילדים ולקוות שהם ישובו. יש בלבי אמונה שיום אחד הם יחזרו הביתה".
יש במי להתנחם: "בני, קונל, נסע לארצות־הברית ולשווייץ כדי ללמוד מלונאות ולהיות שף. הוא סיים את הלימודים קצת אחרי הנפילה הכלכלית הגדולה שלי עם מפעל המזון וסגירת המסעדות, אז הצעתי לו לטוס לאחותו כדי שתעזור לו. היא באמת עזרה לו לפתוח מסעדות ישראליות בסינגפור ובמקאו והוא הצליח שם. אמא שלו הביאה אוכל הודי לישראלים וקונל הביא אוכל ישראלי לסינגפורים.
"אבל אצלו הסיפור עצוב, הוא התגרש מאשתו האמריקאית שהכיר בלימודים, ובשבילו זו הייתה נפילה גדולה. היא לקחה את הבנות, ליב (ארבע) וסופיה (שנתיים) והן גרות ביוסטון, טקסס.
"אמרתי לו: 'תחזור הביתה אלינו, נשארו לי רק שתי מסעדות, זה יכול להיות העולם שלך'. אחרי הרבה שכנועים הוא חזר, הזרים דם חדש לעסק ואני חושבת שהוא סוף־סוף הבין שהחיים שלו צריכים להיות כאן. רק עכשיו הוא חזר משהייה של שבועיים עם הילדות. הוא רוצה מאוד שהן יגדלו בארץ, אבל זה לא בידיים שלו. יש לי אהבה אליהן שאי־אפשר לתאר. עכשיו כשהן כבר יותר גדולות, אני מדברת איתן בעיקר בסופי שבוע".
שורה תחתונה: "אנחנו, ההורים, לא יכולים לעשות כלום לגבי עזיבת הילדים. יש ילדים שנוסעים בגלל המצב הכלכלי, יש כאלה שמתאהבים ומתחתנים, כל משפחה עם הסיפור שלה. אני יודעת דבר אחד: העולם היום כל כך קטן, וישראל גדולה".
