מיכל דליות כותבת לאבא שלה, שלא זכה לראות אותה מצליחה

לאבא, היקר באדם

אולי אתה יודע ואולי לא, אבל אני חושבת עליך כמה פעמים ביום. ככל שאני מופיעה על יותר במות וביותר תוכניות טלוויזיה, כך אני חושבת עליך יותר, חושבת בעיקר על כך שאתה לא כאן כדי לראות לאן הגעתי. כשעולות בי המחשבות עליך אני מרגישה כמו הילדה הקטנה ההיא, הבת היחידה בין שלושה אחים,

שהייתה משוש נפשך, שהיית משוש נפשה.

אני זוכרת איך הייתי לעתים מתעוררת בלילה, מבוהלת מסיוט או מרעש השכנים שרבו מדי לילה, והולכת לחדר השינה שלך ושל אמא. עומדת חרישית, רק נושמת, ומחכה שנוכחותי תעיר אותך. והיית מתעורר, מחייך אליי ומפנה לי מקום במיטה לצדך. אני זוכרת איך הייתי יושבת מאחוריך כשהיית נוהג בשבתות בטיולים המשפחתיים שלנו, והייתי רואה את הקרחת שלך שכל כך לא אהבת, נוצצת לכיווני, ואני ממש זוכרת את הביטחון שחשתי רק מלהביט בעורף שלך.

יש כל מיני משפטים שאמרת לאורך השנים, לי וגם לאורי, לדני ולרובי, משפטים שהיום אני אומרת לנכדיך ולניניך. בעיקר זכור לי מה שאמרת לי כשהודעתי לך שלא אירשם לאוניברסיטה כי זה יקר לנו. "אני, את הגופייה שלי אמכור עבור ההשכלה של הילדים שלי", אמרת לי, ואני מצאתי עצמי אומרת זאת לילדיי בכל פעם שעלתה דילמה כזו.

מיכל דליות ואביה, אברהם דורון ז"ל(צילום: אלבום פרטי)

כשהיית בן 65 בלבד התחלת לפתח שיטיון שנהפך לאלצהיימר, ובשלוש השנים האחרונות לחייך כבר לא זיהית את מי שבא לבקר אותך בבית האבות, אבל אותי הכרת. תמיד חייכת אליי וביקשת ממני דברים קטנים: לסדר את הכריות במיטה, לגזור לך את השיער. לפני מותך, כשהתאשפזת בבית חולים, הייתי בת 50. אמרתי לך שאתה משוחרר. שנסתדר. שהיית האבא הטוב ביותר בעולם ושעכשיו, בגיל 83, אתה יכול להירדם לתמיד.

אני יודעת שהיית גאה בי, והייתי רוצה שתהיה עד למה שקורה איתי בשנים האחרונות; הפרסום, הערכת הציבור, החיקויים, הספרים, ההרצאות, תוכנית הרדיו והפינות בטלוויזיה. כל אלה היו מאשרים לך שחינכת אותי טוב ושדרשת ממני במינונים הנכונים. נוח בשלום על משכבך. אם אתה רואה אותי, חייך וספר לאמא. ויש לך דרישת שלום מברוך (אישי היקר), הוא מודה לך שאתה הוא זה שהיה אבא שלי.

• מיכל דליות מלמדת בתוכנית להכשרת יועצי משפחה במכללת לוינסקי לחינוך, מרצה בכל הארץ ומפעילה צוות מדריכות ומדריכים להורים במרכז מיכל דליות.