שי זרחי מקדיש את חייו להנחלת היהדות בלבבות של הישראלים, והוא עושה את זה בלי כיפה, פאות או ציצית. את הזקן הוא מגדל רק כי הוא שונא להתגלח. הקיבוצניק מגניגר (דור שלישי), שגדל בסביבה הכי חילונית שיש, מספר שתמיד נמשך לדת למרות הרתיעה ממנה שהייתה בסביבתו הקרובה.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- גורודיש נשא נאום ניצחון ולקה ביוהרה מסוכנת
"בציבוריות החילונית, ובעיקר הקיבוצית שבה גדלתי, היה סוג של פחד מהמסורת היהודית, כאילו שאם תעסוק בה, היא תידבק אליך ונחזור להיות מה שהיינו בגולה", הוא מסביר. "מצד שני, מי שהיה ילד רגיש, כמוני, הרגיש משיכה גדולה יחד עם החרדה. הייתי סקרן לדעת מה יש שם שהוא כל כך עוצמתי, ושהגדולים מפחדים ממנו".
בשנים שבהן לימוד היהדות עוד לא היה באופנה, ולא לכל סלב היה רב צמוד, זרחי היה מהראשונים שהבינו את הצורך החילוני להתוודע לדת בלי להשתייך לזרם כלשהו. בעבר נמנה עם מקימיה של מדרשת אורנים בטבעון לחינוך יהודי וכן ייסד את קהילת ניגון הלב, המיישמת בצורה עכשווית את עיקרי הדת ונמצאת בקשר עם קהילות אחרות - יהודיות, מוסלמיות ונוצריות. את הפתיחות והגיוון שאליהם הוא שואף, זרחי מוצא גם בביתו, שכן אחד מבניו חזר בתשובה לאחרונה. "עם ישראל תמיד חי בקבוצות ועל פי תפיסות שונות, ואני רוצה להיות גשר ולחפש את המגע ביניהן", הוא אומר. "זה מה שירקום את החברה בישראל למשפחה יהודית אחת, טובה ומתפקדת, שיש לה שותפות עם המיעוטים שבתוכה".
הכירו אותו:
ילד צולע בקיבוץ
בעולם החילוני של זרחי (62), הכל דת. אחד הזיכרונות החזקים שלו מילדותו בקיבוץ, בלינה המשותפת, הוא של מה שנראה אז כתפילה בעיניו. "בית הילדים היה פרוזדור ארוך עם חדרים, ואם היית מתעורר בלילה מחלום רע, היית יוצא למסדרון, ושם היה תלוי על הקיר מיקרופון שאליו היית מרים את הראש ומדבר לשומרת הלילה שישבה בין בתי הילדים. אותה הרמת ראש ודיבור למשהו שלא נראה, היו התפילה הראשונה של ילדי הקיבוץ. דמיינו שהשומרת קיימת כמו שאלוהים קיים. היינו קוראים לה במין ניגון ייחודי; לפעמים היא הייתה מגיעה, ולפעמים לא".
שם החל החיפוש שלך?
"היסודות שעליהם יושבת הרוחניות המבוגרת שלי הם אותן שריטות ובקעים מהילדות, שיצרו חסך גדול וגרמו לתפילה טבעית לגאולה משמיים. מדובר בלילות שלמים במעין בית יתומים גדול, כשההורים גרים רחוק, ואתה עם קבוצת ילדים, ואין מי שישים עליך יד. יחד עם זאת, היו הרבה דברים נהדרים בקיבוץ: גדלנו בעולם מלא תשוקה, מעשים טובים ושותפות, שכולם מחלקים הכל עם כולם; היו מצוות ברורות וידענו מה מקודש יותר ומה פחות. הכי חשוב היה לחיות חיי עבודה, פרנסה, עצמאות וחירות".
איך אתה השתלבת בהוויה הזאת?
"אני הייתי ילד צולע בגלל בעיה בברך, ולא היה פשוט לחיות כך בתוך תרבות כל כך גופנית וספורטיבית. התביישתי בזה, אבל פיציתי על כך בדברים אחרים: ניגנתי בצ'לו בתזמורת, ולמרות הנכות הייתי אלוף הארץ בשחייה. עשיתי הכל והיה לי עולם ומלואו, אבל כילד מוזיקלי ורגיש תמיד הצלחתי לשמוע את השכבה שמתחת לשיח הפורמלי. גדלתי עם סבתא שעזבה את משפחתה לפני השואה ועלתה לארץ, ובתוך כל האנחות והניגונים ביידיש שמעתי דברים שמשכו לי את הלב - את הגעגועים לשטעטל במזרח אירופה, לעולם שנעלם. זה סיקרן אותי ודחף אותי להתקרב לעולם הזה".
זרחי זוכר רגעים נדירים שבהם גם שאר הקיבוצניקים הרשו לעצמם להתקרב אליו. "בימי שישי הייתה לנו קבלת שבת של עשר דקות בחדר האוכל, וזה היה יפה ומרגש. מי שאיחר, לא היה נכנס, כדי לא לקלקל לאחרים את השקט והריכוז. אלה היו רגעים מאוד רוחניים".
אחרי הצבא החל זרחי ללמוד יהדות בבית מדרש למנהיגות צעירה של התנועה הקיבוצית ובאוניברסיטת חיפה. בקיבוץ לא התלהבו מבחירתו, כי "בתקופה ההיא, סוף שנות ה-70, האתוס הקיבוצי עדיין היה של עבודה, ואדם נמדד על פי תרומתו ומסירותו לעבודה, אבל חשבו שאהיה מורה, ולכן בסוף זה התקבל על דעתם". כקיבוצניק מסור הוא גם עבד במפעל, ניהל את המכון הציוני-יהודי של התנועה הקיבוצית והיה מזכיר הקיבוץ. ב-1989, יחד עם חברים שהכיר בלימודים בבית המדרש, הקים את מדרשת אורנים לחינוך יהודי. "רצינו ללמוד את הטקסטים העתיקים ולפענח אותם באופן שמדבר אלינו: לא ללמוד כמו שהבינו פעם, אלא לראות איך הטקסטים האלה מזינים את העולם העכשווי שלנו. במהלך שנות ה-90 החלה פריחה של בתי מדרש בארץ, ואנחנו התחלנו להרגיש קצת מרוחקים. רצינו חוויה יותר מלאה של החיים היהודיים, להיות בתוך הדברים ולא רק להסתכל עליהם מבחוץ. לכן החלטנו להקים קהילה שגם תלמד וגם תחגוג את החיים היהודיים על כל רבדיהם".
המפגש הראשון של קהילת ניגון הלב נערך ב-2000 בנהלל, והגיעו אליו מספר משפחות מקבוצת הלימוד שהייתה במקום, לצד כמה מאנשי המדרשה. כיום זרחי מתגאה בקהילה שמונה 120 משפחות פעילות המשלמות דמי חבר. היהדות אצלם לא מתבטאת רק בחגים ובקבלות שבת אלא גם בלימודים, בערבות הדדית ובמעשי חסד וצדקה. "זה התחיל מקבלות שבת, ומהר מאוד צמח לחיים קהילתיים שכוללים קבוצות לימוד בבית מדרש, טיולים בעקבות קהילות אחרות בארץ, קשרים עם עמותות שונות, תמיכה במוסדות צדקה כמו פנימיות ובתי תמחוי, עזרה לחברים בקהילה פנימה ומגוון מפעלים חברתיים ותרבותיים".
צפו בחגיגת ה-17 של הקהילה:
יש אלוהים?
אחת השאלות שאיתן התמודדו אנשי ניגון הלב הייתה איך לגרום לילדים שבגרו, להמשיך בפעילות. כשגילו שרובם מנגנים, הוחלט להקים הרכב מוזיקלי; שמו "ניגונ'לה", והשנה הוא מעלה מופע שמבוסס על הספר "הנסיך הקטן". "הבנים הגדולים שלי כבר היו בני נוער בעצמם כשקמה הקהילה, ולכן פספסו אותה", מספר זרחי, "אבל הקטן היה רק בן שבע, והוא צמח בקהילה והרוויח בגדול". בניו הלכו לכיוונים שונים: הבכור (35) טייס, האמצעי (33) אופה לחם, והצעיר (25) חזר בתשובה.
"הוא תמיד היה דתי בעמקי נשמתו", אומר אביו, "ואהב מאוד להתפלל גם בקהילה שלנו, אבל הוא חיפש את הגוון המיוחד שלו ומצא אותו בקהילת בית ישראל בירושלים. הוא הצליח לאחות את הביוגרפיה הקדומה שלו, שכוללת את הילדות בקיבוץ ואת המשפחה, יחד עם הכיוון החדש שמצא, ולעשות מהם עיסה אחת. בין כולנו יש קשר מעולה".
אתה עצמך מאמין באלוהים?
"מאוד. יש אלוהים בעולמי הרוחני, אבל מבחינתי האלוהות היא הנשגב, יסוד הכיסופים, הערגה והגעגועים. זה לא איזשהו סבא שמנהל את העולם מלמעלה".
_____________________________________________________
המוזיקאי דניאל זמיר הגיע ליהדות אחרי שעבר בבודהיזם. הקליקו על התמונה:
