מנחם קרוא, שאיבד את בנו גיל, 46, מדימום מוחי פתאומי, ניגש אל ג'מאל, שקיבל את הלב של גיל, הציג את עצמו ושאל: "אתה מרשה לי לשים את הלב שלי פה?" ג'מאל הסכים; השניים התקרבו, התחבקו, והאב אמר לו: "תנשום חזק, ואל תעשן. גיל לא עישן אף פעם". אחריו ניגשו לג'מאל ארבעת הילדים של קרוא, שביקשו גם הם להרגיש לרגע שוב קרובים לאבא. "אני אבא", אמר להם המושתל, ובחדר בבית החולים בילינסון לא נשארה ולו עין אחת יבשה.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- המכתב האחרון של יוני נתניהו
את המפגש הזה, בין משפחתו של תורם האיברים לבין המושתל, יזמה דבורה שרר מהמרכז הלאומי להשתלת איברים במשרד הבריאות. כבר יותר מעשור שחייה מתנהלים בין שני קצוות - עצב גדול של משפחה שאיבדה לפתע את יקירה, מול שמחה של מי שחייו ניצלו ברגע. שרר מפגישה בין המשפחות וגם עוסקת בהחתמת אנשים על כרטיס אדי, מהלך שמעיד על הסכמתו של אדם לתרום מאיבריו לאחר מותו. "לא תמיד זה קל", היא אומרת, "כי חתימה על הכרטיס גורמת לאנשים להתמודד עם המוות שלהם או של אדם שקרוב לליבם". ובכל זאת, ישראלים רבים מסכימים לכך; מסכימים להציל חיים של אחרים.
צפו במפגש בין ג'מאל למשפחת קרוא:
אין ברירה, זו השליחות שלי
שרר (59) נולדה וגרה בחולון, בעלת תואר שני במינהל עסקים מאוניברסיטת תל אביב, נשואה, אם לשניים וסבתא לארבעה. בתחילת דרכה שימשה כמנהלת פרויקטים במספר חברות וכן כסמנכ"לית פיתוח עסקי של שלוחת אוניברסיטת דרבי בישראל. נקודת המפנה הגיעה לפני 17 שנה, כשאחותה זהבה נפטרה מסרטן.
"היא הייתה בת 36", אומרת שרר, "השאירה שלושה ילדים קטנים, וכשקברו אותה באדמה, הייתי בשוק. רציתי לעצור רגע, להבין את משמעות החיים. לפני שהיא מתה, הצוות בבית החולים ביקש מאיתנו להיכנס לחדר שלה ולהיפרד ממנה, והיה לי מאוד קשה עם זה. חשבתי לעצמי: איך חורצים גורל של אדם בלי לתת לו תקווה? חשבתי שחייבים לעזור גם לאדם גוסס, כד שירגיש שהכל אפשרי. בעקבות זאת עזבתי את עבודתי והחלטתי שהתפקיד שלי בעולם הוא להציל חיים. עד היום מתקשרים אליי אנשים שאמרו להם שאין סיכוי שיחיו, ואני מעודדת אותם להחזיק מעמד עד שיגיע האיבר שאיתו הם יכולים להאריך ימים".
שנה אחרי שעזבה את עבודתה, הוצע לה להיות מנהלת השיווק ויחסי הציבור של המרכז הלאומי להשתלת איברים, והיא השיבה בשלילה. "הזדעזעתי מהמחשבה שמוציאים לב מאדם שנפטר, ומשתילים אותו באדם אחר. הי לי קשה גם להתמודד עם בתי חולים. בכל פעם שהייתי רק מתקרבת לשם, הייתי מקבלת רעד ברגליים ומתעלפת. לפני כל ביקור אצל אחותי הייתי עושה מדיטציה רק כדי לעבור את סף הדלת. אבל בסוף אמרתי כן. זה קרה אחרי שראיתי סרט על בחור שמת ממוות מוחי בחו"ל, והוריו הורו להטיס אותו לישראל במטרה לתרום את אבריו. הבנתי שאין לי ברירה, שזו השליחות שלי. בכל פעם שהייתי נכנסת לבית חולים, הייתי חושבת רק על האנשים שאני עומדת להציל. כך הצלחתי להתגבר על אחד האתגרים שזימן לי התפקיד הזה".
והאתגרים הם רבים ומורכבים, ושרר אומרת שגם אחרי 11 שנים בתפקיד, אי אפשר להתחסן. התהליך הוא כזה: אחרי שנקבע מוות מוחי נשימתי, פונה למשפחת המת אחות שמשמשת כמתאמת השתלות - תפקיד שקיים בכל בית חולים בארץ - ומבקשת את הסכמתה לתרום את האיברים של יקירה. אחרי קבלת האישור פונה שרר למשפחה ומבקשת לפרסם את הסיפור במטרה להגביר את המודעות הציבורית לנושא ולעודד אזרחים לחתום על כרטיס אדי. "אנחנו פונות למשפחה ברגעים הכי איומים שלה, מיד אחרי שהמכשירים נותקו, וזה מאוד קשה", היא אומרת. "קורה לי שאני מדברת עם מושתל שקיבל את חייו בחזרה, ורגע אחר כך אני נחשפת למה שעוברים הורים שהבת שלהם טבעה בכינרת. הם שולחים לי בווטסאפ את תמונת הילדה ואת תמונת הקבר שלה, ואני מתחילה לבכות".
מהיכן שואבים כוחות למילוי תפקיד כזה?
"אני אישה מאמינה, וברור לי בוודאות מלאה שיש עוד עולם מעבר לעולם הזה. הידיעה הזו נותנת לי את הכוח. באנו לעולם כדי לעשות טוב. אחרי שנמות, נעבור לעולם הבא, וגם שם נמשיך לעשות טוב. אני משתתפת בחוג לריקודי עם, אז את הכאב שאני חווה בעבודה אני פורקת על רחבת הריקודים".
מתי הכי קשה לך?
"כשאנחנו לא מצליחים להציל מועמד להשתלה, והוא נפטר לפני שהצלחנו לקבל בשבילו איבר מתאים. הכרתי בחור צעיר עם בעיות לב, שעד הרגע האחרון נלחם על חייו: התראיין בתקשורת, כתב פוסטים בפייסבוק, עשה כל מה שהוא יכול – רק כדי לחיות. אבל הלב המתאים לא הגיע. הוא לא רצה למות. מאוד כאב לי עליו, על חברתו ועל הוריו".
והרגעים הכי משמחים?
"כשאני רואה אנשים שעברו השתלה ועומדים על הרגליים, או כשאני משתתפת במפגשים של מושתלים עם בני משפחות שתרמו איברים, ורואה שלמרות האובדן, יש להם שמחה בעיניים. הם מרגישים שמשהו מהאיש שכבר איננו, נשאר בגופו ובנפשו של המושתל".
הפסלים מעבירים מסרים
העיסוק בתרומות איברים שינה את התייחסותה לנושא. "בזמנו", היא אומרת, "אם היו מבקשים ממני לתרום את איבריה של אחותי, הייתי אומרת לא. היום הייתי מגיבה אחרת". היום גם יש לה חזון – שלכל ישראלי שמחזיק תעודת זהות יהיה גם כרטיס אדי. היא עושה כל מה שהיא יכולה כדי שזה יקרה. "לפני עשר שנים נחקק בארץ חוק השתלת איברים, המעניק לחותמים על כרטיס אדי ולבני משפחתם קדימות ברשימת הממתינים להשתלה, אם חלילה יזדקקו לכך. לפני שלוש שנים יצאנו בקמפיין 'חתמת? קודמת', שמדברר את החוק, ומספר החותמים קפץ".
יש לה גם רעיונות יצירתיים, שכדי ליישם אותם, אין צורך בחקיקה. כך, למשל, יזמה ריחוף של מסוק מעל בית הנשיא בירושלים במהלך הטקס השנתי שבו מוענקות תעודות למשפחות של תורמי האיברים. "הכבוד הזה מגיע למשפחות", אומרת שרר. "הייתה שם התרגשות גדולה". שרר גם הקימה, יחד עם פרופ' יעקב (ג’יי) לביא, מומחה לכירורגיית לב וחזה, את גן סיפור בחולון, שהפסלים המוצבים בו, שאותם יצר מאיר טרוסמן, מבוססים על ספר הילדים "סיפור מהלב". מטרת הספר, שאותו כתב אפרים סידון ואייר דני קרמן, היא להסביר לילדים את הנושא של תרומת האיברים, והדבר נעשה באמצעות סיפור על ילדה בשם הילה הזקוקה להשתלת לב.
"בכל פעם שאני מבקרת בגן עם הנכדים שלי, אני מסבירה להם שוב ושוב על החשיבות שבקבלת האחר, גם אם הוא בעל מוגבלות", אומרת שרר. "מבחינתי, הגן הזה הוא דרך נוספת של העברת מסרים".
______________________________________________________
איבריה של מלכת היופי נתרמו, ובפסח האחרון נסגר המעגל. הקליקו על התמונה:
