תלמיד מצטיין, לוחם אמיץ, קצין נערץ, ציוני מובהק: כך מתואר יונתן (יוני) נתניהו, שנפל במהלך מבצע החילוץ של חטופי מטוס אייר פראנס באנטבה - כך שאין להתפלא שדמותו קיבלה מעמד של מיתוס אחרי מותו. המיתוס נבנה, בין השאר, באמצעות הספר "מכתבי יוני" (ספריית מעריב), שראה אור ב-1977 וכלל מבחר מכתבים שהוא כתב. המכתב האחרון שמופיע בו הוא כנראה גם האחרון ששלח נתניהו, והוא ממוען למי שהייתה חברתו, ברוריה שקד.
יוני נתניהו נולד ב-13 במרס 1946 בניו יורק, בן בכור לצילה ולפרופ' בנציון נתניהו, שיצאו לשליחות במסגרת פעילות למען הקמתה של מדינת ישראל, אחיהם הגדול של הרופא והסופר עדו נתניהו וראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו. בגיל שנתיים הוא עבר עם משפחתו לירושלים. לקראת סוף לימודיו בתיכון שוב עבר עם המשפחה לארצות הברית, אבל זמן קצר לאחר מכן חזר לארץ כדי להתגייס לצה"ל. בשלב זה החל להיקרע בין העולם שהשאיר בחו"ל לבין זה שרקם בישראל, והקרע הזה מצא ביטוי בחלופת מכתבים מתמשכת. במשך שנים הוא מצא את עצמו נמשך אל שדות הקרב, מתמסר לתפקידיו הצבאיים במלוא הרצינות והאחריות, ובו בזמן חולם על חיים אחרים.
הקריירה הצבאית שלו התחילה באוגוסט 1964, כשהתגייס לגדוד 890 של הצנחנים. בהמשך יצא לקורס קצינים, שאותו סיים בהצטיינות. לאחר תום שירותו הסדיר נרשם ללימודי פיזיקה באוניברסיטת הארוורד שבארצות הברית והמתין לתחילת הסמסטר, אלא שאז פרצה מלחמת ששת הימים, והוא התנדב להילחם בסיני. חודשים אחדים לאחר המלחמה התחתן עם חברתו תרזה קרסנוסלסקי (תותי). הנישואים נמשכו כארבע שנים וחצי, שבמהלכן גרו בני הזוג בארצות הברית. נתניהו ניסה לשוב ולהגשים את חלום הלימודים בהארוורד, אבל עם פרוץ מלחמת ההתשה הרגיש צורך לחזור לארץ, העתיק את לימודיו לאוניברסיטה העברית בירושלים וגם חזר לצבא. בקיץ 1972 הוא התמנה לסגן מפקד סיירת מטכ"ל; שנה לאחר מכן נסע לסמסטר קיץ בהארוורד, ובסתיו שב אל שדה הקרב: במלחמת יום הכיפורים, שפרצה באוקטובר, פיקד על כוח של סיירת מטכ"ל בגולן וזכה לעיטור המופת על תפקודו.
לאחר המלחמה התנדב לשרת בחיל השריון כדי לסייע בשיקום החיל ומונה למג"ד 71. באותה תקופה, כך נראה, הכיר את ברוריה שקד, שהייתה פקידה בגדוד. היא התאהבה בו במהירות, ואילו הוא נפתח אליה בהדרגה. "מצאתי זמן לאהוב אישה!" כתב לה בנובמבר 1974. "מצב קשה". ב-1975 חזר לסיירת מטכ"ל, הועלה לדרגת סגן אלוף ומונה למפקד הסיירת.
צפו בראיון קצר איתו מ-1974:
ביום ראשון, 27 ביוני 1976, נחטף איירבוס של אייר פראנס שטס מנתב"ג לפריז דרך אתונה והונחת באנטבה שבאוגנדה. חוטפי המטוס, שני גרמנים ושני פלסטינים, דרשו מישראל וממדינות נוספות לשחרר 53 טרוריסטים מכלאם ולשלם כופר כספי תמורת שחרור בני הערובה. ראש הממשלה יצחק רבין, שר הביטחון שמעון פרס והרמטכ"ל מוטה גור ניהלו מגעים עם שליט אוגנדה אידי אמין ובחנו דרכי פעולה אפשריות. נתניהו וסיירת מטכ"ל לא היו מעורבים בפרשה בימים הראשונים. נתניהו עסק בפעילויות מבצעיות אחרות ושהה עם חייליו בסיני, משם שלח לברוריה שקד מכתב החושף בכנות את הרהורי ליבו. זהו המכתב האחרון שלו.
29.6.76
אני עומד בשלב קריטי בפרשת חיי ובפני משבר פנימי עמוק, שמערער זה מזמן את שרשרת מושגיי. המגוחך והעצוב בכל הפרשה הוא שהפתרון היחיד שצורת חיי עד כה מאפשרת לי, הוא להמשיך באותו חריש עמוק – באותו שדה מייגע שבו אני נמצא.
אני עייף רוב הזמן, אבל זה רק חלק מן הבעיה – איבדתי את אותו הזיק, החיוני כל כך לעשייה – את זיק חדוות היצירה, ההתחדשות, ההתעוררות. לא פעם אני שואל את עצמי: מדוע, מדוע דווקא עכשיו? העבודה אינה כובשת אותי ואינה משעבדת אותי. טעות! זה להפך – היא משעבדת אותי, ואיני רוצה בכך. אני עושה דברים כיוון שיש לעשותם ולא מפני שאני רוצה לעשותם. וחוזרת השאלה המציקה – האם מותר לי לחיות כך, לעבוד כך, ולכלות את עצמי? והתשובה אומרת תמיד, שיש להתמיד ולסיים בדבר שהתחלתי בו – שיש לי מחויבות לא רק כלפי העבודה, אלא גם כלפי עצמי – אבל איך אדע אם אוכל להחזיק מעמד עוד עשרה חודשים?
הנה, רוב הדברים שכתבתי מוצגים בסימני שאלה. אילו ידעתי את התשובות, הרי שלא הייתי מתלבט כל כך ומתייסר כל כך.
אין לי זמן לעשות אפילו את הדברים הקטנים הנחוצים – לתקן סתימה שנפלה מהשן, לסדר חוט מנורה קרוע, לקנות חוט חשמל לפטיפון, לנוח, לנוח, לנוח, לא לעשות שום דבר מחייב, לעצור.
אמת, קשה לי כפי שהיה קשה לי רק מספר פעמים בימי חיי, והדבר המדאיג הוא שגם האלטרנטיבות מחוץ למעגל הצבאי, הועם זוהרן. אולי תמיד קסמו לי יותר, כי לא חשבתי עליהן בצורה ממשית, ועכשיו, כשאני מדמיין את הדבר לעצמי, אני מפקפק מעט. יהיה לי מספיק כוח להתחיל הכל מחדש? ואני גם לא רוצה לשרוף מאחוריי גשרים (דבר שתמיד עשיתי בחיי המוזרים – מוזרים כחיי כל גבר), כי אולי עוד ארצה לחזור לצבא, שבו הייתי שקוע בכל שנות בחרותי. אבל אני מוכרח לעצור ולרדת עכשיו, מיד, או קצת אחר כך, וגם אעשה זאת – אבל עוד מעט.
אני נזכר בצעקה המטורפת והאומללה במחזה שראיתי מזמן – !Stop the world! I want to get off
אבל אי אפשר לעצור את הכדור המטורף שעליו אנו נעים, וחוקי הכובד אינם מאפשרים לנו להתחמק ממשיכתו, וכך, תרצה או לא תרצה, חי או מת (חי, כמובן, וזמן רב ככל האפשר), You're In.
טוב שיש לי אותך, ברור שלי, וטוב שיש לי מקום להניח עליו ראש עייף.
אני יודע שאיני עמך במידה מספקת ושקשה לך לפעמים להיות לבדך זמן רב כל כך, אבל אני סומך עלייך, עליי, על שנינו, שנצליח לחיות את נעורינו – את את נעורייך וחייך, ואני את חיי ואת זיק נעוריי.
יהיה בסדר.
על אף שנתניהו העיד במכתבו שהוא איבד את "הזיק החיוני כל כך לעשייה" - מרגע שנקרא לפעולה, הפגין מחויבות ותושייה לבצע את המשימה על הצד הטוב ביותר, כפי שנהג תמיד. המשימה שהוטלה על סיירת מטכ"ל שבפיקודו – שחרור בני הערובה מנמל התעופה באנטבה. נתניהו היה זה שתפר את הפרטים האחרונים של המבצע, עודד את חייליו, השרה עליהם ביטחון, הרגיע את ראשי המדינה שהמבצע אפשרי במאה אחוז - ושילם בחייו.
ב-4 ביולי 1976 הוא פיקד על צוות הפריצה שתפקידו היה להשתלט על הטרמינל, לחסל את חוליית הטרור ולשחרר את בני הערובה. ובעוד רוב החטופים, למעט שלושה, חולצו בשלום, נתניהו נפצע בחזה ונהרג. לאחר מותו הוחלט לקרוא למבצע על שמו - מבצע יונתן.
"חיי יהיו שלמים לא בגלל אחרים", כתב נתניהו ב-1963 באחד ממכתביו, "אלא רק בגללי אני... אין שום סיבה שהמגדל שאבנה סביבי, סביב אישיותי, תהיה אשר תהיה, לא יתנשא עדי עד. המוות – זה הדבר היחיד המפריע לי: הוא אינו מפחיד אותי, הוא מסקרן אותי. איני מפחד מפניו, מפני שאיני מייחס ערך רב לחיים עצמם ללא מטרה. ואם דרוש יהיה שאקריב את חיי להגשמת המטרה שאקבע להם, אעשה זאת בשמחה".
______________________________________________________
אחד מנאומיו המפורסמים של משה דיין היה הספד לקיבוצניק שנרצח. הקליקו על התמונה:
