מיכל בהרב מכירה את הבית הזה מהיום שהיא זוכרת את עצמה. כאן נולדה אמה, וכאן חיו סבה וסבתה עד שזקנו. בית קטן בשכונת רמת חן ברמת גן, שנבנה בתחילת שנות ה-50 ולא שופץ מעולם. לאחר שנפטרו הסבים, לפני כחמש שנים, רצו בהרב ואחיה למכור, "אבל לא הצלחנו, כי הוא נראה כמו בית להריסה", היא מספרת.
כשהייתה בסוף החודש התשיעי להריונה ביקרה אצל חברה טובה של המשפחה, האדריכלית מיכל קוצי'ק, שותפתו של האדריכל דרור אבירם. הם הציעו לבוא לראות את הבית: אולי אפשר לשפץ אותו, הציעו. בהרב לא אהבה את הרעיון: "מבחינתי לא היה שום סיכוי", היא מסבירה. "סבי היה היסטוריון, מומחה לשואה. זכרונות הילדות שלי הם של בית שקט מאוד, חשוך וכבד. הפוך ממה שהוא עכשיו – קליל ומואר ועליז בצבעיו. לא רציתי לגור בו".
פרויקט מהיר, בן חמישה חודשים
אבל קוצ'יק ואבירם שכנעו את בהרב ללכת לראות איתם את הבית. "הבנו מיד שיש פוטנציאל מטורף", אומרת קוצ'יק. בתכנון הובילה אותם בקשתה: ''מיכל רצתה בית מואר. אמרה שוב ושוב, אני חייבת אור''.
שטח הבית נשאר בדיוק כשהיה – 120 מטרים רבועים, על שתי קומות לא שוות בגודלן. בתוך המסגרת הזו נעשה ''טיפול כירורגי'', מגדיר אבירם. תקרת הרביץ הנמוכה נהרסה, וכל גובה החלל – עד לגג הרעפים, נחשף. המרפסת הסגורה, שפנתה לגינה האחורית, חוברה לחלל המרכזי והפכה לפינת האוכל והמשחק. המדרגות היו במקור צמודות לקיר, שמעברו השני היה חדר שינה. החדר הזה בוטל והפך למטבח פתוח חלקית, כך שהמדרגות נמצאות כעת במרכז הבית, פתוחות לכל הכיוונים.
''זה היה פרויקט מהיר – חמישה חודשים", אומר אבירם. "ודל תקציב – קצת יותר מחצי מיליון שקלים להכל, כולל תשתיות חדשות וגג חדש. בשיפוץ גם דברים שחשבנו שיישארו – כמו הקירות החיצוניים שצמודים לבתים השכנים, התפרקו. בסוף היינו צריכים לבנות הכל כמעט מחדש, מלבד קונסטרוקציית הגג, שלה הוספנו תמיכות''.
גם את רצפת הטראצו המקורית רצו האדריכלים להשאיר, אבל התברר שהמרצפות הונחו ישירות על האדמה, וחלקן שקעו. לכן יצקו רצפת בטון חדשה. על גרם המדרגות המקורי, גם הוא מטראצו – נלחמו, כי בהרב ובן זוגה רצו מדרגות עכשוויות, קלילות יותר. "בסוף לשמחתנו פשוט לא היה תקציב", אומר אבירם. "נאלצנו להישאר איתן. גם הסורג הוא המקורי, ואת מאחז היד פירקנו, עשינו לו התאמות והחזרנו למקום''. את הקרב על חלונות העץ המקוריים הפסידו, כי בני הזוג רצו משקופים אטומים ובטיחותיים.
בניגוד לקומת הקרקע, שנהרסה כמעט כליל וחולקה מחדש, חלוקת הקומה השנייה, שמתפרשת על פני כמחצית משטח הבית וכוללת חדר שינה, חדר ילדים וחדר רחצה קטן ביניהם – נשארה כשהייתה. "המעשה האדריכלי פה היה בעיקר להוריד את הקירות הקיימים, לחשוף את הקונסטרוקציה משנות ה-50, שהייתה הכי מעפן שיש, מקרשי בניין הכי פשוטים, להוסיף תמיכות איפה שהיה צריך, ולהתקין רעפים חדשים עם בידוד ואיטום. צבענו בלבן ווש את הקורות, כדי שיראו את העץ. כשמתקרבים אפשר לראות מה חדש ומה ישן".
ההחלטות האדריכליות, מסבירים השניים, השפיעו על הסטיילינג של הבית. קונסטרוקציית הקרשים החשופה דומיננטית, וכדי לא להאפיל עליה הוחלט לתלות ממנה את גופי התאורה ומאווררי התקרה.
"רצינו שאנשים ייכנסו ויבינו שהם בבית משנות ה-50", מסכמת קוצ'יק. "זה אתגר שאנחנו אוהבים. עקרונית יותר קל להרוס ולעשות מחדש. אבל איך משאירים רמזים לעבר ובוחרים מה משאירים, שיעביר את הסיפור של הבית הזה? הישג של אדריכלים, בעיני, זה שבני הבית ירגישו שהם עשו את הבית, שהם תכננו אותו''.
אמנם לבית יש שני כיוונים בלבד – מזרח ומערב – אך כדי להבטיח לבהרב בית מואר ככל האפשר, נפתח חלון סקיי-לייט מעל המדרגות. עוד שינוי היה הרחבה של חדרי השינה הקטנים למעלה לתוך חלל הסלון, מה שהוסיף להם 60 סנטימטרים, לטובת ארונות קיר.
הרבה סעיפים תוכננו בחסכנות: התריסים חדשים, אך הם אינם חשמליים. את הספרייה בסלון בנה אביה של בהרב – רופא משפחה ונגר חובב (גם את המכתבה שליד הספה, בסגנון עתיק, בנה לאשתו בצעירותם). את הסורגים רצו בתחילה לצבוע בצבע עז, אבל עלויות הגירוד והשיוף אילצו אותם להתפשר על לבן, שדרש פחות עבודה.
המטבח הוזמן מנגר במחיר זול, מה שדרש הקפדה יתרה על התכנון: "לדוגמה, ליישר את המקרר עם הארונות כך שייראה טוב מכל כיוון. לשלב נכון את הצבעים''. את הצבעוניות הכניסו בני הזוג. ''אנחנו מאוד אוהבים צבעים, וזה לא קשור לזה שיש לנו שני ילדים קטנים", אומרת בהרב. וקוצ'יק מוסיפה: "צבע זה משהו שדורש דיוק ותקציב. אז במטבח חיפשנו את האיזון בין מה שנראה טוב ומה שכלכלי".
חדר הרחצה בקומה התחתונה הוא גם שירותי האורחים. מאחר שבני הבית לא רצו שהמקלחת שבו תהיה חשופה לגמרי לעין, הוחלט להסתירה מעט בעזרת משרבייה. רוב המשרביות היו יקרות, אך לבסוף נמצאה דוגמה מבטון לבן, במחיר של 50 שקלים לכל קובייה. כאן גם נבנה ארון גדול, למכונות הכביסה והייבוש, ומתחת לגרם המדרגות תוכנן מחסן לתיקים ונעליים.
היה ברור שפינת המשחק של הילדים תהיה צמודה לסלון ולפינת האוכל, אבל כדי למנוע בלגן חיפשו פתרונות אחסון זולים, כמו ארוניות מתכת במראה תעשייתי. בסוף נבחרו אלה של ''איקאה'', וקוצ'יק סידרה אותן במערום שתוכנן היטב, בשלושה צבעים.
לצד שולחן העבודה תלוי קישוט שנראה כמו עבודה אתנית, אבל הגיע מהמוסך של ז'וז'ו בירושלים. בנו אוסף פקקים ועושה מהם קישוטים רעשניים לשמחת תורה, וכשראה את התלהבותה של בהרב, נתן לה אחד.
בקומה השנייה כל חומרי הגלם זולים: ארונות פשוטים, אריחי קרמיקה לבנים בגודל 15 על 15 סנטימטרים בחדר רחצה, חדר שינה פשוט, סגפני כמעט. בחדר הילדים איור של רות צרפתי. ''זה הציור היחיד שהיה תלוי כאן בבית תמיד", מספרת בהרב. ''כשסבתא נפטרה – זה הדבר היחיד שלקחתי''.
''נפתח את המחסן''
בהרב היא חלק מצוות "צבע טרי" כבר ארבע שנים וחצי. היא מנהלת התוכן וקשרי החוץ של היריד, והערב, כשייפתחו שעריו (עד יום שני, במרכז הירידים ת''א), יסתיימו חודשים של עבודה מאומצת מאוד. כשעברה עם משפחתה לבית המשופץ, הקירות היו ריקים. יפעת גוריון, אחת משתי המייסדות והאוצרת הראשית והמנהלת האמנותית של היריד, הציעה פתרון קל: "בנדיבות מדהימה יפעת אמרה לי, נפתח את המחסן, בואו שניכם ופשוט תבחרו. קחו כל מה שאתם רוצים".
וכך היה. בהרב ובן זוגה נסעו לביתה של גוריון, שם נמצא מחסן ובו מה שנשות היריד מכנות ''האוסף של צבע טרי''. למעשה, אלה עבודות שגוריון רוכשת ואוספת בעיקר מבין אמני החממה של היריד (אך לא רק). בהרב קיבלה מגוריון יד חופשית לבחור ולקחת עבודות בהשאלה, עד להודעה חדשה. "סוג של מתנה לבית החדש", היא אומרת. "ואני נהנית מהיצירות האלה בכל יום שאני קמה פה''.
בני הזוג בילו במחסן כשעתיים וחצי. "יש עבודות שבחרנו ואחר כך ראינו בבית שזה לא מתאים והחזרנו. בסך הכל תלויות בבית תשע יצירות מהאוסף".
קשה לבחור בשעתיים וחצי?
"לא. היו המון דברים מאוד יפים. באופן שהפתיע אותנו, נמשכנו לצילום. כמעט כל העבודות ששנינו מאוד אהבנו היו צילומים. הסיכום היה ששנינו צריכים לאהוב את היצירה, ולמעט על שתי עבודות, לא היו ויכוחים".
הרבה אנשים לא מצליחים להחליט על אמנות לבית.
''לא ראינו בזה משהו מאוד דרמטי, כי זה בהשאלה. אפשר להחזיר. ובאמת היו אופציות מאוד יפות. הרגשנו שהגענו ללונה פארק, שאנחנו יכולים להשתעשע ולקחת אמנות שבעצם אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו''.
מה האמנות הוסיפה לבית?
''נשמה, שאר רוח. אנחנו הולכים בחלל והכל עובד. התמונה ליד פינת האוכל, למשל, היא חלק מהחיים. אנחנו מסתכלים עליה, הילדים מגיבים אליה. מעניין שיש עבודות שהילדים מגיבים אליהן, כמו הצילומים של יאיר חובב, ויש כאלה שהמבוגרים מגיבים אליהן, למשל הפורטרט של זארי''.
בסופו של דבר, איך את מרגישה בבית סבייך?
''אני מאוד מאושרת שבחרנו להישאר כאן. אני עוד קצת לא מאמינה, ועוד לא לגמרי מרגישה שהתאקלמתי. מרגישה קצת בתוך חלום. כשעשינו חנוכת בית הגיעו אנשים שלא ראו אותו הרבה מאוד שנים, ומאוד הופתעו והתרגשו".
-------------------------------------------------------
היכנסו לבחור את הפריט היפה ביותר ביריד:
