29 באוקטובר 1956. גדוד צנחנים בפיקודו של רס"ן רפאל איתן מוצנח בסיני, בפתחו המזרחי של מעבר המיתלה, וחיילים מיחידות אחרות מתחילים לנוע מערבה כדי לחבור אליו. אלה היו מהלכיו הראשונים של מבצע קדש - המלחמה נגד מצרים שנועדה להשמיד בסיסים של מסתננים, להחליש את הצבא המצרי ולפתוח את נמל אילת לשיט ישראלי.
זמן מה אחרי תחילת המלחמה נודע כי לצד המהלכים הצבאיים בסיני התחולל באותו יום מה שזכה לימים לכינוי "טבח כפר קאסם". לוחמי מג"ב הצטוו לאכוף עוצר על שמונה כפרים ערביים שהיו סמוכים לגבול ירדן כדי למנוע אפשרות שהמלחמה תתרחב מזרחה. שעת העוצר הוקדמה, על פי החלטתו של מפקד המרחב, אבל התושבים שעבדו מחוץ לכפרים לא ידעו על כך. בשבעה כפרים הפעילו קציני צה"ל שיקול דעת ונמנעו מלפגוע בתושבים ששבו הביתה בתום יום העבודה. לעומת זאת, בכפר קאסם הוחלט לאכוף כלשונה את הפקודה לירות בכל ערבי שיימצא מחוץ לביתו אחרי השעה הנקובה. חייליו של סגן גבריאל דהאן, שפיקד על הפעילות בכפר קאסם, עצרו את הכפריים שחזרו הביתה מעבודתם, ירו למוות ב-43 מהם - בהם תשע נשים ו-17 ילדים ונערים - ופצעו 13 נוספים.
ממשלת ישראל ניסתה תחילה להסתיר את הפשע, אבל אחרי שח"כים ערבים דיווחו על כך מעל דוכן הכנסת, נאלצה הממשלה למנות ועדת חקירה, וזו קבעה שיש להעמיד לדין את האחראים לטבח ואת מבצעיו. בתום המשפט נגזרו על האשמים עונשי מאסר שונים, ופסק הדין נודע בעיקר בזכות העיקרון שטבע, לפיו חייל אינו רשאי לציית לפקודה לא חוקית בעליל.
58 שנה נחשב טבח כפר קאסם פצע מדמם, אחד הפצעים הרבים שעמדו בלב הסכסוך הישראלי-ערבי ויצרו חיץ בין שני העמים. לפני שלוש שנים וחצי, ב-26 באוקטובר 2014, הגיע לכפר קאסם נשיא המדינה, ראובן ריבלין, כדי לנסות לרפא את הפצע הזה: ריבלין נשא נאום (ראו סרטון למעלה) שבו הוא הודה בפשע והתנצל עליו בפני הפצועים ובני משפחותיהם של הנרצחים.
צפו בכתבה על הטבח:
בפתח נאומו דיבר הנשיא על אי-חוקיותה של הפקודה שניתנה, על הדגל השחור שהתנוסס מעליה, "שמבצעי ההרג בחפים מפשע התעלמו מקיומו", על בית המשפט העליון ש"אמר את דברו מפורשות ונתן בכך ביטוי לא רק לאמת המשפטית של מדינת ישראל, אלא גם לאמת המצפונית המוסרית שלה", והדגיש כי "חובה עלינו ללמד את הדורות הבאים את הפרק הקשה הזה ואת לקחיו". ריבלין חש צורך לדבר גם על תחושותיו הקשות בעקבות אירועי טרור שהתרחשו באותה תקופה, כמו רצח התינוקת הירושלמית חיה זיסל בידי מחבל ערבי ממזרח העיר. "הפיגוע הרצחני הזה הוא כתם קשה נוסף בהיסטוריה הכואבת של הטרגדיה הישראלית-פלסטינית", אמר הנשיא והוסיף שהוא מבקש להושיט אל שומעיו "יד אמיצה" בתקווה שידם תושט בחזרה לא רק אליו, אלא אל הציבור היהודי כולו.
ריבלין מצא לנכון לצטט את זאב ז'בוטינסקי שנשבע לעולם לא לפעול "בניגוד לעיקרון שוויון הזכויות" ולא לנסות "לדחוק מישהו מארצנו", ובכך רמז שהוא מתנגד לכל הסדר שבו יאבדו ערביי ישראל את זכויותיהם האזרחיות. אמנם, אמר, "מדינת ישראל היא ביתו הלאומי של העם היהודי אשר שב לארצו לאחר אלפיים שנות גלות", אבל היא "לעולם תהיה גם מולדתה וביתה של אוכלוסייה ערבית רחבה, המונה למעלה ממיליון וחצי ערבים - בשר מבשרה של הארץ הזו". אמנם, לא בחרנו במצב הזה, הסביר ריבלין, אבל "נועדנו לחיות זה לצד זה, זה עם זה". אנחנו שותפי גורל, המשיך. "לא רק את הארץ אנו חולקים: אנו חולקים כלכלה אחת, מערכת רווחה אחת, מרחב ציבורי אחד. אנו נוסעים יחד בכבישים ומשחקים יחד באצטדיוני הכדורגל". למרבה הצער, הוסיף, "מעולם לא הישרנו מבט למשמעות הדבר. מעולם לא לקחנו אחריות על עיצוב דרכנו המשותפת. העדפנו לתת לפחד, לשנאה, לבורות ולעוינות לנווט את ספינת יחסינו".
"וראו לאן השנאה מובילה אותנו", אמר הנשיא. "לבתי העלמין, לבתי החולים, לחיים בצל פחד. הגיע הזמן שכולנו נבין שכאשר אנחנו נותנים לאלימות ולהסתה לנווט את חיינו - אנחנו משילים מעצמנו את האחריות לעתידנו, לחיי ילדינו ונכדינו".
ריבלין אמר שאיננו תמים. הוא יודע ש"אין טעם להדחיק או להתעלם ממציאות היחסים בין המגזרים", שהרי מונחים בין ערבים ליהודים "משקעי עבר קשים", ו"אנחנו משתייכים לשני עמים שחלומם ותמצית שאיפותיהם עומדים במידה רבה בסתירה זה לזה". חרף כל זאת, ריבלין סבור כי נועדנו לחיות ביחד, ויש לבסס אמון ושותפות, כי אם לא ננהג כך, ניאלץ "להיאבק עד קץ הימים". אין לנו ברירה, אמר, אלא למצוא את הדרך, שלא תושתת על אהבה, אלא על "ראייה מפוכחת של כבוד הדדי ושל מחויבות הדדית".
לציבור הערבי קרא להשלים עם קיומה של מדינת ישראל ולוותר על התקווה שהיהודים יסתלקו מהארץ. מהציבור היהודי ביקש להבין שהמיעוט הערבי לעולם לא יהיה ציוני ולא ישיר את ההמנון "בעיניים נוצצות", אבל חשוב להפסיק את האפליה שהציבור הערבי סובל ממנה כבר שנים רבות "בתקציבים, בחינוך, בתשתיות, באזורי תעשייה ומסחר". שיקום אמונם במדינה נדרש, כי "עוני ותחושת קיפוח הם קרקע פורייה לקיצונות דתית ולאומית". והכי חשוב, אמר – יש להתמודד עם החשדנות, השנאה והעוינות שבין המגזרים. שני הצדדים צריכים להכיר את התרבות והשפה של הצד האחר כדי לעודד את ההבנה ההדדית, ולשם כך יש "להיפגש, לדבר ולהקשיב. אין לנו אפשרות אחרת. כינון השותפות הוא צורך קיומי".
הנשיא חתם את דבריו בכך שבא לכפר קאסם כדי להזדהות עם כאבם של התושבים, אבל "כנשיא מדינת ישראל, כנשיא שלכם, אני תובע גם מכם לשאת באחריות", ודרש להשמיע "קול ברור כנגד האלימות והטרור" וכנגד הקיצונים ש"מנסים לדרדר אותנו אל פי תהום". הוא הביע אכזבה מכך ש"הקול הזה לא נשמע, לא בצורה ולא בעוצמה ברורה מספיק", והבטיח לשומעיו שהוקעת האלימות הערבית לא תחליש את מאבקם, שכן היא "אינה ביטוי לחולשה, אלא לעוצמה".
נאומו של הנשיא התקבל ברגשות מעורבים. היו מי שמתחו ביקורת על כך שהוא לא אמר מפורשות את המילה "טבח", אלא כינה את מה שאירע "הרג נפשע". אחד מפצועי האירוע, גבר כבן 80, אמר שהוא מצפה "שהנשיא יכיר בטבח, יתנצל בשם מדינת ישראל ויכיר בנו בדיוק כמו נפגעי פעולות איבה". ח"כ עיסאווי פריג' (מרצ) אמר כי "הגעתו לכאן של הנשיא ריבלין, נשיא המדינה הראשון שמגיע לציין את אירועי הטבח, חשובה ומבורכת, אך המדינה עדיין לא השכילה להכיר ולציין את האירוע הנפשע הזה כאירוע ממלכתי שיש ללמד וללמוד ממנו. ההכרה ובקשת הסליחה הן צעד הכרחי בדרך לעתיד של שותפות ודו־קיום". ראש העיר, עאדל בדיר, אמר שאין לדבר רק על יום של כאב וצער, אלא ראוי שיהיה זה גם "יום של חשבון נפש למדינה כולה".
בחינה של דברי הנשיא מלמדת שהוא בא לכפר קאסם לא רק כדי להתנצל על העבר ועל הפצעים שהותיר, אלא בעיקר כדי לדבר על העתיד ולשכנע את מאזיניו שאין להם ברירה אלא להשלים עם קיומה של מדינת ישראל. על גורל אחיהם, הפלסטינים הגרים בגדה המערבית, לא אמר הנשיא מאומה. הסוגיות החשובות ביותר בהקשר זה נותרו פתוחות: האם הוא מייחל לכך שהמדינה תספח את שטחי יהודה ושומרון? האם יוענקו לפלסטינים זכויות שוות? האם הוא שואף למדינת כל תושביה או חולם על שלטון שיפלה בין תושבי המדינה בהתאם להשתייכותם הלאומית? תשובות לכל אלה לא היו בנאום שלו.
______________________________________________________
אחיו של ד"ר מיכאל אטלס נהרג בפיגוע, אבל הוא לא מחפש נקמה. הקליקו על התמונה:
