קמפו די פיורי היא כיכר מלבנית במרכז רומא, שבמאה ה-17 בוצע בה מעשה נבלה: המדען והפילוסוף האיטלקי ג'ורדנו ברונו, שהתיאוריה האסטרונומית שפיתח סתרה את האמונות של הכנסייה הקתולית, הוצא שם להורג לקול תרועות ההמון, ואיש לא נחלץ לעזרתו.
ב-25 באפריל 1943, ביום הראשון של חג הפסחא, נסע המשורר הפולני צ'סלב מילוש יחד עם אשתו לפאתי ורשה. כשהחשמלית חלפה על פני חומת הגטו היהודי, הבחין מילוש שמעברה השני יש קרבות רחוב, ובתים עולים באש. מרד גטו ורשה, שהחל ימים אחדים קודם לכן (ונמשך ארבעה שבועות), היה בעיצומו:
בה בעת ראה מילוש שבצד הפולני של החומה משתעשעים בני ארצו על קרוסלה, כנהוג בחגיגות הפסחא בפולין. בעקבות המפגש הקשה בין שני המראות הללו כתב את השיר "קמפו די פיורי", כאן בתרגומו של דוד וינפלד:
בְּרוֹמָא, בְּקָמְפּוֹ דִי פְיוֹרִי,
סַלִים שֶׁל לִימוֹן וְשֶׁל זַיִת,
עַל הַמִרְצֶפֶת נִתְזֵי-יַיִן
וּרְסִיסֵי פְּרָחִים.
תַּגְרָנִים עוֹרְמִים עַל שֻׁלְחָן
פֵּרוֹת יָם ורֻדִּים,
אֶשְׁכּוֹלוֹת עֲנָבִים כֵּהִים
מְכַסִים פְּלֻמַּת אֲפַרְסֵק.
כָּאן, בַּכִּיכָּר הַזֹּאת
שָׂרְפוּ אֶת ג'וֹרְדָנוֹ בּרוּנוֹ,
הַתַּלְיָן שָׁלַח אֵשׁ בַּמּוֹקֵד
בְּקֶרֶב הָמוֹן סַקְרָנִי.
וְאַךְ שָׁכְכָה הַלֶּהָבָה
שׁוּב נִתְמַלְאוּ מִסְבָּאוֹת,
סַלִים שֶׁל לִימוֹן וְשֶׁל זַיִת
נָשְׂאוּ תַּגְרָנִים עַל רֹאשָׁם.
זָכַרְתִּי אֶת קָמְפּוֹ דִי פְיוֹרִי
בְּוַרְשָׁה לְיַד הַסְּחַרְחֶרֶת
בְּעֶרֶב אָבִיב שָׁלֵו,
לִצְלִילֵי הַמּוּסִיקָה הָעַלִּיזָה.
אֶת מַטַּחֵי הַיְּרּי בַּגֵּטוֹ
עִמְעֵם הַלֶּחֶם הָעַלִּיז
וְהִתְנַשְּׂאוּ זוּגוֹת הָאוֹהֲבִים
מַעְלָה אֶל שָׁמַיִם שְׁלֵוִים.
לְעִתִּים נָשָׁא הָרוּחַ מִן הַבָּתִים הַבּוֹעֲרִים
עֲפִיפוֹנִים שְׁחוֹרִים,
הַחֲגִים בַּסְחַרְחֶרֶת
אֶת קִרְעֵיהֶם תָּפְשׂוּ בִּמְעוּפָם.
בִּדְרָה אֶת שִׂמְלוֹת הַנַּעֲרוֹת
רוּחַ זוֹ מִבָּתִים בּוֹעֲרִים,
צַחֲקוּ הֲמוֹנִים עַלִּיזִים
בְּיוֹם רִאשׁוֹן וַרְשָׁאִי יְפֵהפֶה.
מוּסַר הַשְׂכֵּל שֶׁל מִישֶׁהוּ, אוּלַי, יִלְמַד מִכָּאן,
שֶׁהָמוֹן וַרְשָׁאִי אוֹ רוֹמָאִי
סוֹחֵר, מְבַלֶּה, אוֹהֵב
בְּחָלְפוֹ עַל פְּנֵי מוֹקְדֵי הַיִּסּוּרִים.
אַחֵר יִלְמַד מִכָּאן מוּסַר הַשְׂכֵּל
עַל חֲלוֹפִיּוּת מַעֲשֵׂי הָאָדָם,
על הַשִּׁכְחָה שֶׁגּוֹבֶרֶת
עוֹד בְּטֶרֶם כָּבְתָה הַלְּהָבָה.
אוּלם אֲנִי אָז הִרְהַרְתִּי
בִּבְדִידוּתָם שֶׁל הָאוֹבְדִים
בְּכָךְ, שֶׁבְּעַלוֹת ג'וֹרְדָנוֹ
עַל פִּגוּמֵי הַמּוֹקֵד,
לֹא נִמְצְאָה לוֹ בִּשְׂפַת אֱנוֹש
מִלָּה וְלוּ רַק אַחַת,
לְהַפְנוֹתָהּ אֶל הָאֱנוֹשׁוּת,
אוֹתָהּ אֱנוֹשׁוּת שֶׁנוֹתֶרֶת.
הֵם כְּבָר אָצוּ לִגְמֹע יַיִן,
לִמְכֹּר כּוֹכְבֵי יָם לְבָניִם,
סַלִים שֶׁל לִימוֹן וְשֶׁל זַיִת
נִשְׂאוּ בַּהֲמוּלָה עַלִּיזָה.
וְהוּא כְּבַר רָחַק מֵהֶם,
כְּבָר חָלְפוּ דוֹרֵי-דוֹרוֹת,
וְהֵם חִכּוּ רַק רֶגַע
עַד יַעַל בַּלֶּהָבָה.
וְאֵלֶּה הָאוֹבְדִים, הַבּוֹדְדִים,
הַנִּשְׁכָּחִים כְּבָר מִלֵּב הָעוֹלָם,
שְׂפָתֵנוּ הָפְכְה זָרָה לָהֶם
כִּשְׂפַת כֹּוכַב לֶכֶת קַדְמוֹן,
עַד הָכָּל יִהְיֶה לְאַגָּדָה
וְאָז מִקֵּץ שָׁנִים רַבּוֹת
בְּקָמְפּוֹ דִי פְיוֹרִי חָדָשׁ
מֶרֶד יַצִּית דְּבַר הַמְּשׁוֹרֵר.
ביקור בקמפו די פיורי:
הדם נשאר על קירות הבית
ההיסטוריונית הפולנייה פרופ' אירנה גרודז'ינסקה-גרוס, אשתו של ההיסטוריון יאן טומש גרוס - מי שתיאר בספרו "שכנים" את הטבח שעשו פולנים ביהודים בעיר ידוובנה - סבורה שלשירו של מילוש יש חשיבות רבה, שכן זהו "אחד השירים-מסמכים היחידים המתארים את מרד גטו ורשה מנקודת מבט הנמצאת בצדה החיצוני של החומה". ואכן, המשורר מראה בשיר את הפער הבלתי נתפס בין מה שמתרחש משני צדי החומה: שם – מאבק הרואי שגורלו נחרץ; כאן – צהלה אדישה ועיוורת. היהודים, כמו המדען שהוצא להורג בכיכר ברומא, מתים בלי שמישהו ייחלץ לעזרתם. גורלם אינו נוגע לבני עירם, לפולנים השקועים בשמחותיהם ובעליזותם. אפילו השיירים המפוחמים הנישאים מהגטו אינם מטרידים אותם; להפך, ייתכן שהם אפילו מעוררים את צחוקם.
מילוש כתב ב-1943 שיר נוסף, "נוצרי מסכן מסתכל בגטו", המתאר את האנשים שהתהלכו במחילות התת-קרקעיות של הגטו, ולאחר הריסתו נקברו חיים. חוקר הספרות הפולני יאן בלונסקי עשה פרפראזה על שם השיר במאמר שנשא את הכותרת "פולנים מסכנים מסתכלים בגטו", ובו קרא לבני ארצו להתמודד עם זיכרון העבר. "עלינו לשאת את העבר הזה בתוכנו, למרות הכאב והצער הכרוכים בכך... עלינו לשאוף, לפחות, לנקות אותו". את היהודים כינה "הבל", שנרצח על ידי אחיו קין, והסביר: "הבל לא היה לבדו; הוא גר בביתנו, על אדמתנו, כלומר בבית משותף על אדמה משותפת. הדם נשאר על קירות הבית, נספג באדמה, בין שנרצה בכך ובין אם לאו. הוא נטען בזיכרון שלנו. אם כך, חובה עלינו להיטהר. כלומר, להתבונן בעצמנו כפי שהננו באמת. שאם לא כן – הבית, האדמה, יהיו מוכתמים לעד".
15 שנה אחרי סופה של מלחמת העולם השנייה כתב מילוש את המסה "אומות", שבה ניתח את האנטישמיות הפולנית. הוא עצמו ערק מארצו ב-1951, ביקש מקלט מדיני בצרפת, היגר לימים לארצות הברית וכיהן כפרופסור לשפות סלביות באוניברסיטת ברקלי. ארגון יד ושם הכיר בו ובאחיו כחסידי אומות עולם, שכן השניים היו פעילים במחתרת הפולנית והסתירו כמה יהודים שחלקם ניצלו ממוות ועלו לישראל.
המשורר הלך לעולמו ב-2004. קשה שלא לתהות מה היה חושב, אילו חי כיום, על עמדתה של ממשלת פולין, המבקשת להתנער מהקשר של הפולנים אל השואה. קשה גם להתעלם בהקשר זה ממה שאמר לאחרונה ראש ממשלת פולין, מתאוש מורביצקי, בתשובה לשאלה של כתב "ידיעות אחרונות" רונן ברגמן. "מי שיגיד שהיו משתפי פעולה פולנים, לא ייענש לפי החוק החדש", כך אמר, "כיוון שאכן היו משתפי פעולה פולנים כפי שהיו משתפי פעולה יהודים, רוסים ואוקראינים".
את כל התגובות הללו מאפיינות האשמת הקורבן, התכחשות והתנערות. נראה כי לכל תקופה יש קמפיו דה פיורי משלה.
______________________________________________________________
המשורר הישראלי נסע לעזור לפליטים באירופה, ושלמה ארצי הרוויח להיט. הקליקו על התמונה:
