"ואבות לא מחנכים?" שאלתם למה אני כותבת רק לאמהות. הנה ההסבר שלי
אמהות יקרות, אם אתן רוצות שאבות יהיו יותר מעורבים בגידול הילדים, תבדקו קודם כל האם אתן משחררות. אתן לא וונדר-וומן ולילד יש גם אבא
הרבה לפני גל גדות, כשהייתי בת 6 או 7, לפעמים, תחת מצוקה או השתוללות של הדמיון שלי, הייתי פורשת הצדה למאחורי איזה קיר, מסתובבת במקום כמה פעמים ומקווה למצוא את עצמי לבושה שורט כחול ומחוך אדום ולקבל אלי את כל הכוחות שהיו לדמות שהיתה אז גיבורת הילדות שלי – וונדר וומן. השנים חלפו והבנתי די מהר שגיבורות-על יש בסרטים ויכולות-על יש לכל אחד ואחת מאתנו בדרכו, גם אם אנחנו לא מקבלות עליהן תהילה הוליוודית.
הפכתי לאמא לפני קרוב ל-13 שנה וכבר בהריון עם בתי הצעירה אלה (היום בת 9), בתהליך אימון אישי שעברתי ושינה את חיי מהקצה אל הקצה, החלטתי להקדיש את חיי ללמוד אימון ולעסוק כל יום, כל היום, בתהליכי צמיחה והתפתחות אישיים שלי ושל ילדיי, שהיו המנוע שדחף אותי לשינוי הגדול.
לפוסטים הקודמים של אמא מאמנת:
- חוג אמא: מתי בפעם האחרונה נפגשתם באמת עם הילד שלכם?
בררו לפני שאתם מתערבים ושופטים: "ילדים, אתם רבים או משחקים?"
חינוך? זה לא מה שילדי המאה ה-21 צריכים לקבל מהוריהם
בין מציאות לחלום הוונדר-וומן
אני לא וונדר-וומן וזה לא הולך להיות טור טיפים על "איך בעשרה צעדים פשוטים תהפכי להיות כזו", כי זו דמות דמיונית. אני יודעת שבעידן הרשתות החברתיות ואם את עוקבת אחרי שם כבר כמה שנים - אולי זה הדימוי שיש לך בראש עלי כאמא מאמנת ואולי על עוד אימהות סביבך שאליהן את מייחסת תכונות על-אנושיות.
סליחה לכל מי שאני שוברת לה את הדימוי שלי, אבל מבחינתי לחשוב שיש וונדר וומן זה כמו להסתכל על תמונה מרוטשת בפוטושופ ולחשוב שאפשר להיות בעלת עור חלק וללא נקבוביות וירכיים מושלמות ומחוטבות, כזו שמספיקה גם להצליח לתחזק קריירה תובענית, חיי זוגיות שמצטלמים נפלא באינסטגרם וילדים ממושמעים, חכמים ומאושרים. אם את מבינה למה אני מתכוונת, המציאות של כולנו מורכבת יותר מזה.
זה עלול להיראות מהצד כאילו אני מספיקה הכל. אז זהו, שלא. אני מספיקה הרבה, זה ברור וגם אגלה לכן איך אני עושה את זה, אבל רק המחשבה על איזו תדמית וונדר-וומנית שאני צריכה לשמש עושה לי מועקה בחזה. ואני יודעת שגם לך. אם את אמא. החיים שלי, כמו של כל אמא, מורכבים מהמון המון פיסות של פאזל שמרכיב אותם. יש את חלק הפאזל של העבודה, חלק הפאזל של ההורות, הזוגיות, הקריירה והלימודים שלי, זמן הפנאי שלי, החברות שלי, הזמן שלי לעצמי, ניהול הבית ו... נראה לי שזהו.
די מהר בתוך האימהות שלי הבנתי שאני לא אוכל להיות הכל ובהכל 100%. אני לא אדם תבוסתני. יותר נוח לי לחשוב עלי כאדם ריאלי וכשנולד אביתר ואיתו נולדו איזה 2,897 משימות חדשות בלוח זמנים שהכיל הרבה פחות שעות שינה, הבנתי שמשהו יבוא על חשבון משהו.
משחררת את המטבח
היה לי את מיתוס האמא שאהיה, זו שריח התבשילים שלה ימלא בימי שישי את הבית - חשבתי שהנתינה הכי גדולה קורית בבישול, מזון לגוף ולנשמה, של הטועם והמבשל. דמיינתי שכשאביתר יחזור מצבא השלום שהוא ישרת בו (מז'תומרת עד אז יבטלו את צה"ל, לא?), הוא יזמין את המטעמים שלי. יופי של מיתוס, אבל הוא לא קשור בכלום ליכולות שלי. א'- אני מבשלת גרועה. ב' - הנה אני מודה, קבל עם ועולם, דור עשירי לבשלניות מרוקאיות מהוללות, ואני? אני שונאת לבשל! אני לא אוהבת את זה. אין לי סבלנות לבשל. אני לא מבינה מה הולך עם מה. זה נראה לי בזבוז זמן. נכון שצריך לאכול, אבל זה עדיין בזבוז זמן וגם חמותי מבשלת נפלא ומעמיסה עלינו אוכל טעים שאפשר להשתגע ולהשמין, לחצי שבוע לפחות, אז מה דחוף לי להתעקש ולהצטיין בזה? שחררתי (ולא, זה לא היה קל).
כשיש לך סבתא שמבשלת כשהיא בת 86, הסבתא שמסמלת עבורי את כל מה שאמא מכילה, עוטפת ואימהית צריכה להיות, את עלולה להרגיש שמשהו אצלך לא בסדר, לא מספיק טוב. זה אומר שאת לא מספיק טובה? מי זו את? אני! אני לא מספיק טובה? אני הכי טובה שאני יכולה להיות, גם אם אני לא מבשלת.
אז היה לי קשה לשחרר את זה ולקח לי כמעט 5 שנים לשכנע את עצמי שאביתר יכול להתגעגע לשיחות הנפש איתי, לריח הטוב שרק אני יודעת להשאיר בבגדים שלו, לבילויים המשותפים שלנו יחד - להתגעגע אלי, שזה הרבה יותר מלהתגעגע לאוכל הגרוע שלי.
בחרתי לשחרר
אבל אז הבנתי שאני מתמודדת עם מה שיהפוך להיות נר לרגלי, היכולת לבחור! כי בחירה היא היכולת לדעת מה אני רוצה ובעיקר להבין על מה אני מוותרת בתמורה. כשהבנתי את זה והסתכלתי ימינה, ראיתי את אסף, האיש שלי. הוא, בניגוד אלי, אוהב לבשל, מוכשר בזה טילים, נהנה מזה, מבין מה הולך עם מה, יצירתי ובקיצור - כל מה שאני לא (סבתא שלי מאוד מרוצה ממנו), אז הנדסנו לו מטבח לפי בקשתו בבית המתוק שלנו וזו הממלכה שלו. וטוב שכך, כי כולנו שבעים. ככה זה עם בחירות. הן מקפלות בתוכן ויתור. כדאי להבין את זה ויפה שעה אחת קודם. נגיד עכשיו, זה זמן טוב.
עוד בחירות קטנות שמרכיבות את חיי: אם יש לי יום עמוס במיוחד, אני בוחרת בשפיות, שזה אומר ללכת לישון כשבכיור מגדל פיזה של כלים. וזה בסדר לי. אני אשן מעולה בלילה, לא יהיה לי מיליגרם של רגשות אשמה, כי זו הבחירה שלי. נשבעת שלא נעים לי לצלם את 4 ארגזי הכביסה המונחים לי על הרצפה ואת עוד שתי הסלסלות העמוסות, אבל היום אני מתכוננת להרצאה חשובה, אז בחרתי. לשחרר.
כשאנחנו נכנעות לתכתיבים חברתיים כמו איך אני צריכה להיראות, מה אני צריכה להיות, כמה זמן אני צריכה להיות עם הילדים וככה, כשאנחנו לא עוצרות לחשוב מה אני רוצה, מה מתאים לי, מה בא לי והכי חשוב - מה חשוב לי - אנחנו מוותרות על המתנה הכי גדולה שיש לנו: הבחירה.
אז למה אני כותבת רק לאימהות?
"לא ממש קראתי, כי את מעליבה אותי. אם את רוצה קשב, תפסיקי לפנות רק לאמהות. זה הדבר הכי מקטין נשים ושוביניסטי שקיים - לילד יש גם אבא"; "רק לי מפריע שהכתבה כתובה בלשון נקבה? כאילו שעל פי הכותבת האחריות לחינוך והתפתחות הילד הוא על האמא בלבד"; "הכל בלשון נקבה?" (אב גאה); "האמא המאמנת לא שמעה על אבות מחנכים? ועל אבות שנותנים דמי כיס לילדים שלהם?".
בעקבות הטורים הקודמים קיבלנו אל המערכת תגובות רבות ששואלות איך זה שאני מדברת על הורות באופן מגדרי ומובחן וזו אולי ההזדמנות הטובה ביותר עבורי לעצור רגע ולתת כמה מילים על אימהות במאה ה-21.
את ואני גדלנו על מיתוס הוונדר-וומן של האימהות שלנו. לחלקנו חִכה אוכל חם על השולחן כשיצאנו מבית הספר וחלקנו הקטן יותר היינו ״ילדות מפתח״. בעידן הזה האימהוּת בראש ובראשונה משנה את צורתה מהיסוד. אנחנו אלה שנדרשות למצוא את השביל האימהי החדש והמתאים יותר בתוך שלל משימות שנוספו לנו ולא היו נחלתן של האימהות שלנו. הפזאל שלנו שונה משלהן.
הדור הזה, שבו את ואני אימהות, הוא קצת כמו ״דור המדבר״ מבחינתי. הרבה שינויים מתרחשים עכשיו במודל האימהי (וכפועל יוצא גם במודל האבהי) ואני תקווה שהבנות שלך ושלי יקטפו את הפירות שלו. בינתיים, אימהות שאני פוגשת במקצוע שלי (מאות אימהות בעשר שנות עבודה) מלאות רגשי אשמה על הזמן המועט עם הילדים, על הצורך למצוא את התשובה לשאלת מיליון הדולר - איך לתמרן בין קריירה, הורות, זוגיות, התפתחות אישית, חברות, ספורט ועוד.
כדי שאמא במאה ה-21 תוכל לתפקד באופן מיטבי, היא צריכה קודם כל לשחרר הבניות תרבותיות וחברתיות שמושרשות היטב. למשל, רק אמא מבשלת. רק לאמא קוראים לאסוף את הילד שלא מרגיש טוב. תפתחי רגע את הסלולרי שלך, תראי כמה אבות וכמה אימהות מצויים בקבוצות הוואטסאפ הכיתתית, אם לא מחשיבים את האבות הגרושים. הוואטסאפ הכיתתי בבית הספר החדש של אביתר שלי נקרא ״אימהות ז׳-2״. עד כדי כך ההבניה מושרשת. מדוע זו משימה שכתובה על שמה של אמא? וכמוה יש עוד ועוד משימות ש״קיבלנו בירושה״ מהאימהות שלנו. הרבה משימות שכאילו רק אנחנו יכולות לבצע.
הכל מתחיל בנו - הנשים
אנחנו אלה שמסכימות לשמר את ההבניות האלה - עד שאת לא תבקשי שיכניסו גם את בן זוגך אל הקבוצה, האוטומט יהיה לפתוח קבוצת אימהות. עד שאת לא תבקשי מהגננת להתקשר קודם לאבא, האוטומט יהיה להתקשר אליך. עד שאת לא תדאגי שהישיבות במקום העבודה שלך יתקיימו בבוקר, האוטומט יהיה שהן יתקיימו בשעות שנוחות יותר לגברים.
זה לא נוח. זה לא ראוי. זה לא תואם את העידן הזה, אבל כרגע ברוב המקרים זו המציאות (אם אני מכילה את הצורך הזה באופן רחב יותר מגוש דן בלבד). ולכן בעיני המפתח לשינוי הרחב יותר שיחלחל גם אל אבות במהלכו, הוא קודם כל בעדכון הגרסה שלנו האימהות. כשאנחנו נסכים לשחרר מאיתנו הבניות חברתיות ותרבותיות ישנות, כשלנו יהיה ברור המצב החדש - נוכל להפוך את האבות לשותפים באמת.
כשבחרתי לשחרר משימה כמו בישול; כשהסכמתי להיות האמא הזו שלוקחת את הילדים לפיצה או שבארוחות שבת דואגת יותר למראה האסתטי של השולחן על פני המטעמים שיוגשו בו; כשבחרתי לעבוד ימים כלילות ולטפח את העסק שלי, לפעמים במחיר שלא יכולתי להגיע למדורת ל״ג בעומר של אביתר - זה עלה לי במחיר ובהערות מכל עבר. זה הלך איתי ובלבל אותי ולקח לי זמן להכיר את מחיר ההערות בהן אתקל ולתת להן לעבור לידי. הקסם שיש ביכולת לבחור טמון בעובדה שלכל בחירה יש מחיר ורווח לצדה, אבל ברגע שבחרתי, אני כבר לא מתייחסת למחיר ככזה. כי בחרתי בו.
אני דוברת אימהית שוטפת, מכירה לפני ולפנים את האתגרים איתן מתמודדות אימהות המאה ה-21 ובעצמי התמודדתי עם חלקן, עודני מתמודדת עם חלק אחר ואתמודד עוד בהמשך. אנחנו אלה שסוללות את השביל, אנחנו אלה שנוביל את השינוי קודם כל מתוכנו ואחר כך יצטרפו אליו בני הזוג.
או כמו שחברתי שירי, מאמנת בעצמה ואמא ל-4 ילדים אומרת: חוץ מלהיניק את ילדיה, אין שום דבר שהיא יכולה לעשות טוב יותר מהאיש שלה. וכל זה הוא רק קצה של מחשבה מקיפה ורחבה יותר, ואם עדיין נחשוב אחרת אני באמת חושבת שאם את קוראת את הטור הזה או אחרים שצורמים לך באוזן עם הפניה לאימהות בלבד, עדיין לא כדאי לשפוך את התינוק עם המים ובכל זאת אולי לבחון האם יש משהו שיכול להיות רלוונטי לך ולבן זוגך.
כל זאת לצד הביקורת שיש לך על הבחירה שלי. לא במקומה. ואשמח לשמוע אם מצאת בו ערך עבורך, עבורכם.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
אפרת לקט, אמא לשניים, ממקימי בית הספר המונטסורי בכפר הירוק, מרצה בארץ ובעולם ומכשירה אמהות להיות המאמנות של ילדי המאה ה-21.
במסגרת בית הספר לאימון אימהות שהקמתי, אני מכשירה אימהות כמאמנות לילדי המאה ה-21. הכלים שלי משלבים תכנים משלושה עולמות תוכן: אימון, חינוך מונטסורי ופסיכולוגיה חיובית. משמשת כמאמנת ראשית בבית אמא מאמנת ומרצה בארץ ובעולם כיצד להפוך כל דילמה הורית להזדמנות לאמן את ילדי המאה הזו למיומנויות שיידרשו להם בבגרותם.
