במרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בתל אביב לא הופתעו מקמפיין MeToo ששטף את הרשת, וגם לא מהיקף התופעה. המתנדבות, המתנדבים, הרכזות והמנהלות – עבורם לא היה מדובר בחדשות. הם ידעו זה זמן רב שאחת מכל שלוש נשים עברה פגיעה מינית. מדי שנה מגיעות למרכז כ-10,500 פניות מנשים ומגברים שהוטרדו, כך שהצוות מודע לתופעה היטב. "הדבר הכי חשוב בקמפיין זה שהוא העלה את הנושא לסדר היום הציבורי", אומרת מנהלת המרכז, מרים שלר. "אנחנו רואים שזה נכנס לתודעה של אנשים, ושמתחילים להפנים את הרלוונטיות של התופעה ואת ההיקף שלה. אנחנו מרגישים שאנחנו נמצאים על כנפי ההיסטוריה".
>> בואו לעמוד שלנו בפייסבוק וקבלו את כל העדכונים והכתבות
עוד בערוץ אנשים:
- הוטבל לנצרות, בחר ביהדות ועכשיו שואף להיות רב בצבא ארה"ב
שלר אומרת שהיא ואנשיה מנסים להציף את הנושא כבר הרבה זמן, "אבל אף פעם לא הבינו אותנו", היא אומרת. "אמרו שזה מוגזם. אז מצד אחד, זה טוב שהשיח על הפגיעות וההטרדות המיניות נכנס למיינסטרים. מצד שני, כשיש מהפכה והתפתחות, יש גם את הצד שמושך דווקא לכיוון של הדרה. אנחנו רואים מקומות שבמקום לפתור בהם את הבעיה, מעדיפים להדיר את הנשים. זוהי תגובת נגד".
ללא קשר לקמפיין ולהשלכותיו, במרכז ממשיכים לעמול על מנת לייצר שינוי חברתי שיצמצם את תופעת ההטרדות המיניות. בשבוע הבא יתגייסו למאבק 700 מעצבים ומעצבות לטובת "מתלבשות על זה", בזאר אופנה שיתקיים בגני התערוכה. יותר מ-40 אלף פריטים יימכרו במחירים מיוחדים, וכל ההכנסות יועברו לפעילות המרכז, ששם לו למטרה לסייע לנשים ולגברים שחוו פגיעה או הטרדה מינית, ופועל למען שינוי חברתי ותרבותי שישים קץ לתופעה האלימה. "זה נותן תחושה שאולי פגיעה מינית היא לא גזירה משמיים", אומרת שלר. "יש מה לעשות כדי לשנות".
הכי אישי ואנושי
שלר (52), עורכת דין במקצועה, אם לשלושה שמתגוררת ברמת החייל, החלה לנהל את המרכז לפני כ-14 שנה, שש שנים אחרי שהתחילה להתנדב בו. "חיפשתי מקום שיהיה בו ביטוי לעשייה פמיניסטית", היא אומרת, "והמרכז נתן אפשרות לשילוב בין מעורבות חברתית לסיוע הכי אישי ואנושי. זה מקום ששואף לשינוי חברתי ולתיקון עולם, וגם מסייע לאנשים ברמה הכי פרטנית שיש".
המרכז, בניין גדול ומטופח במרכז תל אביב, הומה מתנדבים ופעילות ענפה: הדרכות, קווי טלפון פעילים, קבוצות תמיכה, כנסי הסברה ועוד אינספור פלטפורמות שנועדו לנסות למגר את תופעת ההטרדות המיניות. "הרבה מקרים שסופרו לאחרונה על ידי נשים מפורסמות, נודעו לנו כבר לפני שנים", מגלה שלר. "אבל גם אם אנחנו יודעים כאן על מישהו שפוגע, אנחנו לא יכולים לחשוף אותו, כי יש לנו חוזה של מחויבות עם מי שפנתה אלינו, וקודם כל נכבד את הרצון שלה.
"הרבה נשים לא מוכנות לשתוק עכשיו ומודיעות שכללי המשחק השתנו. בארצות הברית אנשים לקחו אחריות אישית על המעשים שלהם והתפטרו בעקבות התלונות, ואילו כאן זה עוד לא קורה. ההתייחסות פה היא לא של 'אני עשיתי', אלא של 'האישה נפגעה לא כי מישהו פגע בה'. פחות גברים כאן מתפטרים, לוקחים אחריות על המעשים שלהם או אפילו אומרים שהם מצטערים. תמיד זה 'לא הבינו אותי נכון', או 'לא התכוונתי'. אבל כל אחד יכול לדעת אם מה שהוא עשה היה בהסכמה או לא. לא צריך דוקטורט כדי לדעת שעשית משהו בניגוד לרצונה של מישהי".
לדעת שלר, השינוי טמון בתקשורת ובחינוך. למען מטרה זו היא ואנשי המרכז פועלים בבתי ספר. "כדי ליצור שינוי, צריך להשקיע הרבה בחינוך של בני נוער. אנחנו רוצים ללמד אותם מה זו הסכמה, מה זה כבוד, וכללים של דברים הקשורים במין. הילדים היום מקבלים מסרים מבולבלים: מצד אחד, יש חשיפה גדולה לתכנים קיצוניים של פורנוגרפיה, ומצד שני אין להם יכולת רגשית לעבד אותם נכון, והם מקבלים מסרים מעוותים בנוגע ליחסי מין. נוצרים להם דימויים דמיוניים לגבי יחסי מין, ונוצר דבר מעוות. הם כלל לא יודעים שזה מעוות, והציפיות שהם יוצרים לעצמם לא רלוונטיות למציאות".
ואכן, הנתונים מצביעים על כך שבקרב בני נוער המצב בעייתי במיוחד: כ-60 אחוז מהמדווחים על פגיעות מיניות הם נערות ונערים מתחת לגיל 18. עד גיל 12 שיעור הבנים והבנות העוברים פגיעה מינית הוא זהה. "אצל גברים זה אקוטי יותר", אומרת שלר. "הם חיים בחברה מאצ'ואיסטית, שקשה לא להיצמד בה לתכתיבים חברתיים. גבר שנפגע נחשב לגבר חלש, ולכן הוא פחות גבר. כשפתחנו את קו התמיכה לגברים, היו מתקשרים אלינו אנשים ואומרים שמרוב חולשה הם מרגישים כמו אישה. יש פרדיגמה חברתית שלפיה אין לגבר לגיטימציה להראות חולשה".
הקצב הפנימי של הנפגעות
במרכז הבחינו שיותר ויותר נשים מתעניינות לאחרונה, בעקבות הקמפיין הנוכחי, בהגשת תלונה נגד הגברים שתקפו אותן. "יש יותר התעניינות, אבל אין לנו דרך לדעת אם יש מספר גדול יותר של תלונות. הייתי רוצה שכל מי שתגיע אלינו גם תגיש תלונה, אבל אנחנו אף פעם לא נצא למאבק על גבה של מישהי. אנחנו מודעים לקשיים שטמונים בתהליך הזה. הרי יש הבדל בין השפה של הטראומה לשפה המשפטית. ההליך הפלילי מתבסס על עובדות, והרבה נפגעים רוצים לשכוח את הטראומה על מנת להצליח לתפקד אחריה. לעיתים קרובות אנשים לא מצליחים לזכור במדויק את הפרטים, ואז אומרים להם שהם משקרים.
"זה קורה להרבה נשים, בעיקר, וכשהן רואות את המחיר שהן צריכות לשלם בהליך הפלילי, הן מוותרות. הן רואות שעל מנת להגן על השם הטוב של הפוגע, הופכים את האישה למשוגעת, מפתה, זונה או מפלצת. לנו חשוב להחזיר את השליטה לנפגעת: שהיא תחליט מה טוב לה. לכל אחת יש את הקצב הפנימי שלה, וקורה שתלונה מוגשת הרבה שנים אחרי הפגיעה".
מתוך המחשבה הזו, שלכל נפגע יש זמן משלו כדי לפתוח את הפגיעה ולהתמודד איתה, הקימו במרכז פרויקט תיעוד חדש, שבמסגרתו נפגעות ונפגעים מוזמנים לספר על הפגיעה שלהם מול מצלמה. ההחלטה מה לעשות עם החומר נמצאת בידיהם. "כל אחד יכול לבחור איך לספר את הסיפור שלו. הייתה נפגעת אחת, בת 80, שאמרה שהיא מרגישה שהיא לא יכולה למות כשאף אחד לא יודע את הסיפור שלה. צילמנו אותה, ואחר כך היא ביקשה שנעביר את הסרט למשפחתה אחרי מותה. פרויקט התיעוד הוא תהליך תרפויטי, כי כל אחד מספר את הסיפור איך שהוא רוצה. חלק גדול מהקושי בפגיעה המינית נובע מהעובדה שמדובר באקט אלים ותוקפני של אובדן שליטה: מישהו אחר פולש לאוטונומיה של הגוף והנפש. חלק מהמטרה בהתמודדות היא להחזיר את השליטה".
מתוך פרויקט התיעוד:
אי של שפיות
לפי הנתונים שאוסף המרכז, 87 אחוז מהתקיפות המיניות מתבצעות על ידי אדם המוכר לנפגע או לנפגעת. "אנשים לא רוצים להזדהות עם זה, להגיד שזה קרה בסביבתם", מסבירה שלר, "כי אם הנפגעת דוברת אמת, מה זה אומר על הסביבה שלה? לכן, הרבה פעמים פשוט מעדיפים לומר שהיא משוגעת. אחד הדברים הקשים שניתן לראות בבית המשפט הוא שהרבה פעמים הנפגעת יושבת לבד, בעוד שהפוגע מוקף בחברים ובבני משפחה. אנשים לא רוצים להאמין שהפגיעה הזו נעשתה בסביבתם, כי מה זה אומר עליהם?"
ובכל זאת, השינוי ניכר. "כשהיינו באים לכנסת בעבר, היו נפגשות איתנו רק שתיים או שלוש ח"כיות. מעט מאוד אישי ציבור הסכימו להיות מזוהים עם הנושא ולקחת על עצמם את האג'נדה הזו. היום יש למאבק הזה בני ברית מהמון מפלגות, כמעט מכל הקשת הפוליטית. יש שינוי גדול מבחינת השיח, והרבה פחות סבלנות וסובלנות לאלימות מינית. אבל עדיין, זה לא תורגם לכספים, למשאבים או לתוכניות לאומיות. המרכז שלנו הוא אי של שפיות. פוגשים כאן התגייסות ומסירות, ולא צריך להסביר למה זה לא בסדר שמפקד בכיר בצבא הולך למועדון חשפנות, למשל. פה פשוט מבינים. אנחנו רוצים לשנות את החברה ולהפוך אותה לטובה יותר. אנחנו פה בשביל כל מי שרוצה לדבר. אנחנו לא שופטות, אין היררכיה של פגיעות, והכל לגיטימי. המתנדבים מסוגלים לשאת את הכאב ולהכיל את הסיפור".
_______________________________________________________
יונסו דבב היא אחת הנפגעות. הקליקו על התמונה:
