״אמרו לנו בסיור שהמבנה אמור להיראות כמו ראש של סוס, אבל אני לא מצליחה לראות למה״, אמרה חיילת שהשתתפה בסיור במוזיאון אנז״ק בבאר שבע, בשבוע שעבר. הבניין החדש מנציח את הרוגי חיל הפרשים המשולב של הכוחות הבריטיים (בשיתוף חיילים אוסטרלים וניו זילנדים, ראשי התיבות של ANZAC), מי שכבשו את העיר במלחמת העולם הראשונה, בדיוק לפני 100 שנה. ״אה רגע, מצאתי״, הודיעה החיילת לחברתה. ״הנה, החלון הוא כמו העין, והמרפסת היא הפה שלו״.
במבט מצדו האחורי של מרכז ההנצחה אכן אפשר להבחין בסמליות הקלה, שמוסברת (באתר האינטרנט של המוזיאון) בכך שהחיילים רכבו על סוסים. הסימבוליזם הזה מיותר למדי, משום שהמבנה שתכנן משרד האדריכלים מייזליץ-כסיף (גילוי נאות: הכותב לימד עם בעלת המשרד ושיתף פעולה עמם בפרויקטים שונים) מעביר באופן מתוחכם בהרבה את המטרה שלשמה נבנה: הנצחת קורבנות הקרב המכריע ההוא.
מהלך דומה ל''יד ושם''
הקונוטציה ל״יד ושם״ בהקשר הזה מתבקשת. בסיום הביקור במרכז ההנצחה בבאר שבע, בדומה למוסד הנצחת השואה בירושלים, מוצא עצמו המבקר ניצב על מרפסת מול הנוף הפתוח. את נוף הרי ירושלים והמושבים אדומי-הגגות, שנועדו כמאמר האדריכל משה ספדיה לייצג את המעבר משואה לתקומה, מחליף בבירת הנגב נוף סיפורי לא פחות: שורות הקברים הסימטריות של חיילי צבאות אוסטרליה, ניו זילנד ובריטניה, כשמעליהם מתנשאים בנייני מגורים גנריים משנות ה-90 עם מרפסות זיג-זג.
ובדומה ל"יד ושם", גם כאן מרפסת הנוף מעניקה חוויה מרשימה. לא רק בגלל הנוף, אלא גם הודות לאלמנט ההפתעה. בעוד שבירושלים הנוף כמעט לא מורגש עד שמגיעים לסוף מסדרון הזיג-זג, הרי שבמבנה הבאר שבעי התערוכה מתקיימת כולה במפלס הקרקע, וההגעה למרפסת נעשית ללא הרגשה כמעט (זהירות, ספוילר). לאחר התבוננות במוצגים בחלל המרכזי, מוכנסים המבקרים למיצג אור-קולי בתוך מה שמוגדר ״בונקר״, שהוא למעשה מעלית משא ענקית שמעלה את הקהל תוך כדי צפייה אל הקומה השנייה.
בכך הופכת מעלית המשא מאלמנט שינוע זניח למבקרים, לגורם מרכזי בחוויית הביקור. וכמעט כמו בסיום הסרט ״ואלס עם באשיר״, עם המעבר הפתאומי מאנימציה אל התיעוד המצולם של הטבח בסברה ושתילה, הופכים באבחה המוצגים ההיסטוריים הדוממים, וגם השחקנים האוסטרלים שמככבים במיצג האור-קולי, למציאות אכזרית: עשרות קברים, המסודרים בסימטריה מוחלטת.
״המבקר עובר מהפך״, מסביר האדריכל אודי כסיף את הכוונה. ״אתה נכנס מבחוץ, מהאור החזק, אל מקום אפלולי, שומע את הסיפור ורואה את התמונות והזיכרונות, עובר אל ממד של קולנוע שמנתק אותך מהמציאות לרגע ושואב אותך לתוך הדימויים המאוד אסתטיים של המלחמה. הפתיחה של הדלתות אל המרפסת מייצרת איזשהו מהפך מטלטל, קורה משהו שאתה לא מוכן לו כשאתה מבין שאתה למעלה. זו טלטלה לא אלימה או אגרסיבית, שמערערת לך את הביטחון. אני חושב שזה יעזור לזכור את הביקור ואת האירוע״.
לדברי כסיף, ״לא רצינו לייצר האדרה - לא של המלחמה ולא של הקרב - אלא חוויה מפוכחת של הדבר שנקרא מלחמה וכיבוש. זאת לצד כל ההירואיקה המסוימת, שלפחות האוסטרלים והניו-זילנדים רואים בקרב הזה. משהו שגאל אותם מתקופה ארוכה של כישלונות בגליפולי ובעזה וכו'. עבורנו, כאנשים שחיים פה, מלחמות זה לא משהו שצריך לייצר ממנו משהו להתפאר בו, גם אם את המקורות צריך לזכור״.
את הקרדיט על רעיון התצפית מלמעלה על בית העלמין, נותן כסיף לראש העירייה רוביק דנילוביץ', ומכאן נוצר אתגר להגשים את הרעיון "בלי לעשות משהו טרחני שבו אתה מאלץ את האנשים לעלות, רק כי ׳אתה החלטת׳. ׳אלקטרה׳ לקחה על עצמה להקים מעלית שעובדת על בוכנה אחת מתחת למעלית, ושמתרוממת בקצב של סנטימטר לשנייה בערך, כך שלא מרגישים את העלייה, גם אם אתה יודע שזה עולה״.
בטון חשוף כמו בביצורים
מרכז ההנצחה נמצא במרחק הליכה מהעיר העתיקה של באר שבע, שאותה כבשו אותם חיילים ב-1917. שטח הבניין כ-560 מטרים רבועים והוא עשוי שתי מאסות, תחתונה ועליונה, הניצבות זו לזו בתשעים מעלות. הוא בנוי מבטון חשוף לבן, המזכיר ״מצד אחד אבן מדברית ומצד שני את הביצורים הנקשרים לנוף המלחמות״, כלשון אתר המוזיאון. קשר נוסף לביצורים נראה בבחירה לצקת את הקירות בזווית קלה, בדומה לחומות מצודות ישנות (כמו מגדל דוד) או להבדיל מבנה המוסדות הלאומיים בירושלים (בתכנון יוחנן רטנר), שהשפיעו על קו המתאר של המבנה ועל גומחות החלונות והדלתות. אלה, וגם גרם המדרגות שמוביל מהמרפסת בחזרה לקרקע, עשויים פלדה בצבע בורדו.
הבחירה בבטון החשוף מעניינת לנוכח השכן מעבר לכביש, הוא הוסטל קליטת העולים ״אלטשול״ הברוטליסטי של אברהם יסקי ואמנון אלכסנדרוני (1957). קשה מעט לזהות את המבנה, בגלל תוספות הבנייה, צביעת הבטון החשוף בצבעים שונים ופגעי הזמן, אבל פרגולת הגג עדיין שם, וביקור קצר חושף שוב את יציקת הבטון של הקיר הצדדי, שנראה ש-60 השנה שעברו מאז שנוצקה רק השביחו אותה.
הבטון החשוף אצל מייזליץ-כסיף חוזר אל אותה טכניקה ישנה - סידור מוקפד של קרשי היציקה ליצירת תבנית (פאטרן) חזרתית - עם עדכון עכשווי: הקרשים מגיעים מוכנים עם חרך לחיבורם, בשיטת ״זכר-נקבה״, מה שמונע תקלות של בריחת בטון. ״מראש חיפשנו מראה מחוספס, המקום לא צריך להיות מלוקק״, מסביר כסיף, ״עבודה עם בטון, טיח וצבע היתה מפשטת את ההקמה, כי בבטון חשוף קשה יותר לשלוט בתוצאה ויותר קשה לתקן. אבל שכנענו את העירייה, כי רצינו משהו שהכי דומה לאבן הטבעית, לאדמת הלס של המדבר״.
בנוגע לדימויים של הסלע המדברי וגם של ראש הסוס, מסביר כסיף ש״הדינמיות של הסוס והצוואר שלו שנשלח קדימה זה דימוי שהיה לנו מול העיניים, ואמרנו שאם זה יעזור למישהו להבין את הצורה המוזרה הזו, אז זה גם טוב. חיפשנו צורה שיש בה מתח, שהיא דינמית, וגם יש לה יציבות של סלע שמזדקר״.
מרכז הנצחה ראשון בבית עלמין בריטי
הרעיון להקים את מרכז ההנצחה עלה בעירייה לפני שלוש שנים, לקראת ציון 100 שנים לקרב ההיסטורי. בית העלמין שייך לארגון הבריטי ״ועדת חבר העמים לקברי מלחמה״ (CWGC), הדואג לתחזוקתם של אלפי בתי העלמין של חללי כוחות האימפריה הבריטית ברחבי העולם. לדברי כסיף, זהו מרכז ההנצחה הראשון שנבנה בשטחו של בית עלמין בריטי; כיום בונה הוועדה מרכז הנצחה נוסף, גדול פי כמה, באחד מבתי העלמין הבריטיים בצרפת.
הוועדה הבריטית הסכימה להחכיר לעירייה שטח קטן בשוליו של בית העלמין, שעליו שכן בוטק'ה לכלי העבודה של גנני בית העלמין, כדי לקדם תב״ע (תוכנית בניין עיר) למרכז ההנצחה. בחירת האדריכלים נעשתה בהליך מזורז של הזמנת שלושה משרדים לראיון ובחירה מביניהם - עובדה מצערת, ולא רק בגלל הפגיעה בשוויון ההזדמנויות, אלא גם משום שמבנים קטנים כאלה נותנים למשרדים צעירים הזדמנות להוכיח את עצמם. בצד החיובי, המבנה לפחות נחנך בזמן.
לדברי כסיף, הוועדה הבריטית הייתה מעורבת מאוד בתהליך (״רק להשיג את האישור שלהם לקח בערך שנה וחצי, והיינו צריכים להציג להם את המבנה כמה פעמים"). בתמורה להריסת הצריף של הגננים, הוחלט לבנות להם ביתן-עזר חדש לצד מרכז ההנצחה, באותה שפה אדריכלית. ״זאת החניה הכי מפוארת של טרקטור במדינת ישראל״, אומר כסיף בשעשוע. התקציב (כ-3 מיליון דולר) גויס במקביל מקק״ל ומהשלוחה האוסטרלית שלה, JNF, וכן מעיריית באר שבע.
להיראות כמו בית כפרי באוסטרליה
מוטיב הצילום חוזר בתערוכה הקבועה, שאצר יעקב שקולניק ועיצבו דורון גומפרט ודליה פלק־זגורי; עמיר ברנר אחראי לעיצוב התאורה. בתוך אולם התצוגה הרחב שבנוי כבונקר, עם שלט ״למרחב מוגן״ שרק מעצים את תחושת הלוחמה - פוזרו מוצגים שונים, בהם שלושה פסלים של חיילים – בריטים, ניו זילנדי ואוסטרלי - ומודל חדש מעץ מלא של מצלמת חצובה ישנה. בעזרתה יכולים המבקרים להצטלם עם פסל חייל, ולשגר את התמונה באמצעות אפליקציה הישר אל הטלפון הנייד שלהם.
גם יתר פריטי התצוגה עשויים מעץ מלא. לדברי ליאור אבוטבול, מנהלת השיווק של המרכז, הבחירה בחומר הזה נועדה לדמות בית משפחה אוסטרלי, ״הדבר שאליו החיילים ערגו״. מפת נתיב האנז״ק מוצגת על שולחן עגול שאמור להזכיר את המטבח, פריטים שונים ששמרו החיילים מוצגים בוויטרינת עץ גדולה, מכתביהם מוצגים בתוך ויטרינות תצוגה שמדמות מכתבות ישנות בחדרי עבודה או סלון, ואילו סרטוני המלחמה מוצגים במסכים שנעטפו במסגרת מחורצת שאמורה לגרום להם להיראות כמו תמונות מאלבום ישן.
החריגה היחידה היא אותו "בונקר-מעלית", שאמור לדמות שוחת מלחמה בעזרת שקי חול מסביב לכניסה וארגזי עץ שמקיפים את המבקרים בתוך המעלית עצמה. מתוך הארגזים מאירות מנורות, בכל פעם שנשמעת ירייה במהלך הצפייה בסרט האוסטרלי ״The Lighthorsemen״ (1987, כאן מציגים גרסה מקוצרת), שמגולל את סיפור הקרב. העין הישראלית תבחין כי הוא לא צולם בנגב, אלא בערבות אוסטרליה.
למרות העץ והשוחות, הרושם החזק של הבטון החשוף הלבן משרה יותר הרגשה של בונקר מאשר בית כפרי במדבר האוסטרלי, או לוחמה בשטח פתוח. זו נקודת התורפה של מרכז ההנצחה: בשונה מגלריות או מוזיאונים לאמנות, שאמורים להשאיר ״קופסה לבנה״ שבה אפשר לשנות את החלל כרצון האוצר, מרכזי הנצחה מתבססים על מוצגים קבועים, ולפיכך יכולים לקיים קשר מעניין יותר בין האדריכלות לבין המוצגים. הקשר הזה נותר לא ממומש: לוחות ההסברה והמוצגים תלויים על הקירות או מפוזרים, וחלל התצוגה המרכזי עצמו נותר קופסה לבנה מארחת, גם אם הלבן הוא בטון לבן חשוף.
