מה ביטא חנוך לוין ב"חייל של שוקולד", ולמה הקהל לא הקשיב לו

השנה היא 1965. ראש הממשלה הוא לוי אשכול. בעוד כשנה יחל מיתון כלכלי שיתבטא באבטלה ובירידה ברמת החיים, ובעוד שנתיים תפרוץ מלחמה שתשנה את פניה של מדינת ישראל: שטחה יגדל פי שלושה, התיירות תפרח בשטחים הכבושים – הגדה המערבית, ירושלים המזרחית, סיני - אלפי פועלים ערבים זולים יצטרפו לשוק העבודה, ישראל תשתלט על שדות הנפט באבו רודס ועל המתקנים לשינועו שבדרום סיני, ותפוקת הנפט החדשה תספק כמחצית מהתצרוכת הארצית. השגשוג הכלכלי יוסיף לתחושת האופוריה הלאומית: בשישה ימים הובסו צבאות ערב שלחמו בצה"ל; ישראל הוכיחה שהיא חזקה - היו מי שסברו, כמעט כל-יכולה.

אבל כל אלה טרם התרחשו. בתל אביב חי צעיר בן 22, חנוך לוין שמו. הוא גדל במשפחה מסורתית, כשהיה בן 12 התייתם מאביו, וכשהיה בן 15 נאלץ לעזור בפרנסת המשפחה והחל לעבוד בחנות מכולת שכונתית. באמצע שנות ה-60 למד ספרות עברית ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, ואיש אינו יכול לשער כי ברבות הימים ייחשב גדול המחזאים הישראלים, יחולל סערות ציבוריות, יביע התנגדות שנונה וימתח ביקורת על המלחמה, על נרטיב השואה ועל היחס של הממסד לערבים. עוד לפני מלחמת ששת הימים הוא כבר משחיז את קולמוסו וכותב את השיר "בוא חייל של שוקולד", שהולחן על ידי שמוליק קראוס ונכלל באלבום האחד היחיד של שלישיית החלונות הגבוהים (אריק איינשטיין, ג'וזי כץ וקראוס) מ-1967.

שמוליק קראוס. בגרסה המולחנת נעשו שינויים(צילום: יוסי רוט)

הגרסה המולחנת נקראה "חייל של שוקולד", ונעשו בה שינויים. זוהי הגרסה המקורית:

הַטַּבָּח מַגִּישׁ בָּשָׂר לְרַב הַטַּבָּחִים,

וְרַב הַטַּבָּחִים מַגִּישׁ בָּשָׂר לַתּוֹתָחִים,

כָּל הָאֲנָשִׁים אַחִים מִתַּחַת לַפְּרָחִים –

כְּשֶׁרוֹעֲמִים הַתּוֹתָחִים הַיְּלָדִים בּוֹכִים.

בּוֹא חַיָּל שֶׁל שׁוֹקוֹלָד

שֵׁב אֶצְלִי עַל הַמִּשְׁלָט,

שֵׁב, תַּסְרִיחַ, אַל תִּירָא

וְתָשׁוּב לַעֲפָרְךָ.

אָחִינוּ אִישׁ אַמִּיץ הָיָה, עַל מִשְׁמַרְתּוֹ נָפַל,

וְגַם הֵקִימוּ גַּל מֵעַל בְּשָׂרוֹ הַמְּקֻלְקָל,

וְהָיָה לוֹ, לְאָחִינוּ, דָּם אֲבָל הַדָּם נָזַל,

לֹא יְשִׁיבֵנוּ עוֹד אֲפִלּוּ צַו הָרַמַטְכָּ"ל

בּוֹא…

מִפִּצְעֵי אָבִיךָ כְּבָר נוֹדְפִים רֵיחוֹת שָׁלוֹם,

הַמָּשִׁיחַ לֹא יָבוֹא לְלֹא מַרְבָד אָדֹם,

הַמַּשְׂכִּיל, אוֹמְרִים כֻּלָּם, בָּעֵת הַהִיא יִדֹּם

וּמִי שֶׁלֹּא הָלַךְ בְּנוֹחַ כְּבָר שׁוֹכֵב בְּדֹם.

בּוֹא…

הַצָּבָא שֶׁלָּנוּ הוּא אֵלֶיךָ לֹא אָדִישׁ,

רֶבַע אִינְטְשׁ יַקְדִּישׁ לְךָ וְגַם חֲצִי-קַדִּישׁ,

נַעֲרָה תִּבְכֶּה עָלֶיךָ, וְגַם זֶה יוֹבִישׁ,

הַמָּוֶת אֵין לוֹ רֵיחַ (אִם הָאַף אֵינוֹ רָגִישׁ).

בּוֹא…

"שְׂמֹאל יָמִין, יָמִין הוּא שְׂמֹאל" הַגְּדוּד הוֹלֵךְ וְשָׁר,

"הַחַיִּים מְסֻרְבָּלִים, הַמָּוֶת הוּא קָצָר"

כָּל הַגְּדוּד הוֹלֵךְ אַחֵר עָרְפּוֹ שֶׁל הָרָסָ"ר

וְהָרָסָ"ר הוֹלֵךְ גַּם הוּא בַּדֶּרֶךְ-כָּל-בָּשָׂר.

בּוֹא…

נתיב של דם בדרך לשלום

כבר בשיר המוקדם הזה אפשר לפגוש את עוקצנותו של לוין, את חוש ההומור המריר שלו, את כישרונו המופלג ואת עוצמת ההתנגדות שלו לכל מה שמדיף מיליטריזם, שהוא בעיניו ניצול והפקרה ציניים, כשהמבוגרים מקריבים את הצעירים.

הוא פותח את השיר במעין מוטיב של "חד גדיא" - "הַטַּבָּח מַגִּישׁ בָּשָׂר לְרַב הַטַּבָּחִים,/ וְרַב הַטַּבָּחִים מַגִּישׁ בָּשָׂר לַתּוֹתָחִים" - ובמשחק מילים עגום ומחריד על הביטוי "בשר תותחים": לחזק מגישים בשר, והוא בתורו מקריב את החיילים הצעירים הנתונים למרותו. בפזמון החוזר משתמש לוין בשיר הילדים הנודע של פניה ברגשטיין "בוא אליי פרפר נחמד", אלא שבשירו החייל אינו מוזמן לשבת על כף היד, אלא "להסריח במשלט" – תחילה משום שחיילים נאלצים לוותר על תנאים היגייניים סבירים, ובהמשך, מכיוון שגופתו תדיף ריחות רעים עד שישוב אל עפרו. לפני כן יזיל דם שאיש לא יוכל להשיב לו. הוא לא יהיה "מגש הכסף" של אלתרמן, אלא "מַרְבָד אָדֹם", נתיב של דם, שעליו יפסעו הוריו בדרכם אל השלום. האם יוכל החייל ההרוג להתנחם ב"חֲצִי-קַדִּישׁ" שהצבא יקדיש לו? בדמעות קצרות הטווח של נערתו? בכך שאת הצחנה של עצמו לא יוכל לחוש, כי המת "אֵינוֹ רָגִישׁ"? והנה חזרנו, בסופו של השיר, אל ה"חד גדיא": גם הרס"ר הכל-יכול ילך בתורו "בַּדֶּרֶךְ-כָּל-בָּשָׂר".

ב-1968 כתב חנוך לוין את הקברט הסאטירי "את ואני והמלחמה הבאה", שהיה אמור לעלות במועדון צוותא בתל אביב. כשמנהלי המקום הבינו במה המחזה עוסק, ביטלו את העלאתו אצלם. המחזה עלה בכל זאת, באולם אחר, ועורר זעם רב. בקיבוץ נצר סירני, למשל, פירקו ותיקי המקום את הבמה ותקפו את השחקנים. מחזה אחר של לוין, "מלכת אמבטיה", עלה בתיאטרון הקאמרי ב-1970. באחת הסצנות, "העקידה", מפציר יצחק באברהם אביו שלא יהסס, וישחט אותו - רמז גלוי להורים השולחים את ילדיהם להיהרג במלחמות. ההצגה עוררה סערה ציבורית: הצופים, הממשלה, הביקורת - כולם תקפו אותה בזעם.

לוין לעג לזחיחות וליוהרה בימים שבהם היו נפוצות וכמו מובנות מאליהן. שלוש שנים לאחר מכן, כשפרצה מלחמת יום כיפור, נוכחו רבים שעיניו הפקוחות ראו את מה שנסתר מהם. ועם זאת, מעמדו בתרבות הישראלית וההצלחה הרבה שזכה לה – כל המחזות שכתב וביים, קובצי היצירות שלו שראו אור, השירים שהולחנו, האזכורים הרבים שיצירותיו זוכות להם, הספרים והמחקרים שנכתבו עליו – אינם מבטיחים שהציבור אימץ באמת את עמדותיו, אלה שאפשר להבחין בהן כבר בשיר "חייל של שוקולד" שכתב בצעירותו.

___________________________________________________________

אחיו של ד"ר מיכאל אטלס נהרג בפיגוע, אבל הוא לא מחפש נקמה. הקליקו על התמונה:

"יש לי ילד ימני בדעותיו, אבל הוא אף פעם לא שאל אותי 'איך אתה יכול?'" הקליקו על התמונה (צילום: יובל חן)