ישראל ויסלר - הסופר, המשורר וכותב הצ'יזבטים, הידוע בשם העט פוצ'ו - הציב לעצמו משימה שהוא תכנן לבצע כשיגיע לגיל 80: לכתוב אוטוביוגרפיה, שבה יחשוף דברים שהציבור לא יודע עליו. "כל אחד כותב באוטוביוגרפיה שלו איך הוא התקדם והתפתח, וזה לא מעניין", קובע פוצ'ו. "אז כדי שיהיה מעניין, החלטתי לכתוב על קטעים אינטימיים בחיים. בגילי, מה כבר יכול לקרות לי אם אגלה הכל?"
>> בואו לעמוד שלנו בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- "הבמאי אמר לי, אתה פחדן": לירון לב על החרדות בשואו ביזנס
ואכן, באוטוביוגרפיה שלו, "בחיי", הוא מגולל עלילות שטרם נחשפו, בהן התנסויות רומנטיות שצבר לאורך השנים. "מה לעשות, אבל עכשיו, כשאני בן 87, אני כבר כמעט לא זוכר את הדברים האחרים, אבל אני לא יכול לשכוח אף בת שהעניקה לי רגעי אושר מתוקים בחיי הארוכים", הוא כותב בהקדמה לכרך השלישי באוטוביוגרפיה שלו, שכבר ראה אור. במקביל לכתיבה התמודד עם שני אסונות: אשתו דיצה נפטרה מסרטן ב-2008, ובנו האמצעי, אורי, נפטר, גם הוא מסרטן, חמש שנים מאוחר יותר. אבל למרות הכאב הגדול, ויסלר עמד במשימה וכתב. הוא גם נוכח לגלות שעם כל הצער, לא אבדה היכולת שלו לאהוב.
"רק היום מישהו אמר בטלוויזיה שלאהבה אין גיל, וזה מה שקרה לי", הוא מספר בעיניים בורקות. "לפני חמש שנים הכרתי בערב שירה את נטע שקד, מורה לילדים עם צרכים מיוחדים. כשחזרתי הביתה, במכונית מלאה בחברים, אמרתי להם שנדמה לי שהתאהבתי. בעבר התביישתי להגיד דבר כזה, אבל הפעם הרגשתי שאני הולך להילחם עליה. כשהיא הבינה שאני רציני, היא עשתה את חשבון השנים והבינה שכשאני אהיה בן 100, היא תהיה בת 86. היא לא רצתה לשבור את ליבי. אני חושב שהאהבה הזאת, של שנות ה-80, היא הכי חזקה מכל האהבות שלי".
למרות עוצמת האהבה, הם נפגשים רק בסופי שבוע, שכן היא גרה בביתה שבפתח תקווה, והוא בדירתו שבצפון תל אביב. רבים מהאנשים בגילו חוששים לגור לבד; לא ויסלר. "אין פחד", הוא אומר. הבריאות, תודה לאל, תקינה, למעט פריצת דיסק שהייתה לו לפני שנה. עד לפני חודשים אחדים הוא רכב על אופנוע, "אבל הפסקתי, כי חזרתי מחנות עם סלים מלאים, ואז האופנוע נפל, ולא הצלחתי להרים אותו. קראתי למישהו שיעזור לי, וזה היה סימן בשבילי שצריך להפסיק". עם מכשירים פחות כבדים מסתדר ויסלר מצוין: הוא שולט במחשב (ושולח לזוגתו חמישה-שישה אימיילים מדי יום); יש לו אפילו פייסבוק (אבל הוא לא מרבה להשתמש בו); הוא גם נראה ונשמע צעיר לגילו, חד וצלול. הכירו אותו:
אוניברסיטה בבית הבראה
ישראל ויסלר, יליד תל אביב, התגייס ב-1948 לפלמ"ח והשתתף במלחמת העצמאות בקרבות בעמק הירדן ובנגב. על התקופה הזו כתב בספרו הראשון, "חבורה שכזאת", שזכה להצלחה, שימש בסיס לסרט ופתח שורה ארוכה של להיטים ספרותיים, בהם "אולי תרדו שם", "יוסל'ה איך זה קרה", "איה הג'ינג'ית" ועוד. בחלק מספריו יש התייחסויות לפרקים שונים בחייו, אבל באף אחד מהם אין מילה על עבודתו כרכז תרבות בקיבוץ חניתה, וחבל שכך. בדיוק בשביל זה הוא כתב אוטוביוגרפיה.
"מה שלמדתי בחניתה היה הרבה יותר ממה שלמדתי בכל שנותיי בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית ברחובות", הוא אומר. "אישה אחת, פקידת ממשלה בדרג גבוה, הגיעה לבית ההבראה של הקיבוץ והזמינה אותי לשוחח איתה קצת בערב. יצאנו לחורשה, ישבנו על ספסל, ובכל פעם שנגעתי בה, היא ראתה זאת בעין יפה. כשהזמנתי אותה לחדר שלי, היא אמרה לי שהיא נאמנה לבעלה, היחסים ביניהם טובים, והיא הזמינה אותי רק כדי לבדוק אם בגילה המופלג היא עדיין מושכת".
ימים אחדים לאחר מכן הגיע לבית ההבראה גם בעלה של אותה אישה, פרופסור ידוע. ויסלר, כרכז תרבות, ניסה לשכנע אותו להעביר הרצאה. "הוא לא הסכים: אמר שבא על מנת לנוח. אחר כך ראיתי שהוא לא בא למפגשים שארגנתי, ושיש עוד בחורה צעירה שנעדרת מהם. ראיתי ששניהם יושבים יחד, והבנתי שהוא בא לנוח מאשתו. זו הייתה בשבילי האוניברסיטה של החיים".
הסיפור הזה מופיע ב"בחיי" לצד סיפורים רבים מהעשורים הראשונים של חייו שהוא לא הרגיש נוח לחשוף בעבר. אבל גם בספר החדש, כמו בכל יצירתו, ההומור משחק תפקיד ראשי, והוא בולט גם בסיטואציות הנתפסות כקשות וטראומטיות. "בקרב חוליקאת במלחמת העצמאות הייתי פיאטיסט - לוחם שתפקידו להשתמש ברובה נגד טנקים. המ"מ שהיה לידי נהרג, לא היה מי שייתן פקודה, אז החלטתי להיפטר מכל הפגזים ולירות את כולם. כשעברה לידי הכיתה שלי עם הפצועים, מישהו אמר שנשאר פצוע אחד שאין מי שייקח אותו. בדיעבד, אם היו מספרים לי מי זה, לא הייתי רץ להציל אותו: זה היה יוז'ו השמן, שהיה כל כך שמן, שלא רצינו שהוא ייצא לקרבות, כי ידענו שיהיה קשה לסחוב אותו אם הוא ייפצע. לא שאלתי מי הפצוע שצריך לקחת, וכנראה שבכוונה לא סיפרו לי. בסוף לקחתי אותו. הוא אמר לי שהוא נפצע בעיניים ולא רואה כלום. אני ראיתי שיש מוקשים באזור, אז הלכתי ראשון. אם לא הייתי אידיוט, הייתי נותן לו ללכת לפניי, כדי שאם אחד המוקשים יתפוצץ, הוא ייפגע, ולא אני".
בשפה של הילדים
הכתיבה, הוא אומר, מצילה אותו. "יש לי בשביל מה לקום בבוקר. היא גם עוזרת לי להתחבר לצעירים. כשמזמינים אותי להיפגש עם תלמידים, אני מגיע כדגם של לוחם תש"ח, שאצל דור הילדים זה בטח מעורבב עם בר כוכבא או עם טרומפלדור - אבל גם כשאני מספר להם צ'יזבטים וסיפורי מעפילים ומלחמות, הם רואים שאני מדבר בשפה שלהם".
אותו דור של ילדים לא גדל על סיפורים מתקופת הפלמ"ח; הוא גם בקושי קורא ספרים, ופוצ'ו מודע לכל השינויים, בין השאר בזכות שני נכדיו - הגדולה בת 22, מבתו הבכורה עדנה, והצעיר בן 13, מבנו אורי ז"ל. חלק מהשינויים משפיעים גם עליו. "כשהייתי כותב ספר בעבר, הייתי כותב אותו במחברת עם הרבה מחיקות, אחר כך מעתיק הכל לדפים נקיים, ואז מדפיס במכונת כתיבה. את הספרים האחרונים שלי, כולל את 'בחיי', כבר כתבתי במחשב. אני מתגעגע לתהליך היצירה של פעם. יש אנשים שמקבלים יותר השראה דרך העט".
מה דעתך על הסאטירה העכשווית בתרבות הישראלית?
"אני אוהב סאטירה אנושית כמו שקישון היה כותב. בטלוויזיה אני אוהב את 'רמזור' של אדיר מילר. אני לא אוהב הומור שהוא נגד".
דווקא הבן שלך, ימי, סולן להקת הבילויים, מרבה להשתמש בציניות ובהומור שחור. בניגוד אליך, הוא הלך לכיוון של כתיבה חריפה ונוקבת. מה דעתך על כך?
"קצת קשה לי עם הכתיבה שלו, אבל אני מבין אותה לגמרי. אף פעם לא חשבתי שאולי בכתיבה שלו יש תגובת נגד לדברים שלי. אני מאוד מעריך אותו: הוא מוכשר מילדות. הוא גם אוהב את הדברים שאני עושה".
הנה דוגמה לציניות של הבן:
החיוך שמעטר את פניו כשמוזכר ימי, מתחלף בנשימות כבדות כשמוזכר הבן אורי, שנפטר מסרטן ריאות. "אורי אייר רבים מספריי, כולל את העטיפה של האוטוביוגרפיה שבה הוא אייר אותי", מספר ויסלר. "בשנה האחרונה לחייו הוא עבד בחברת הפקות של סרטי אנימציה, ואז פוטר ממנה. הצעתי לו שיעשה לי עיבוד אנימציה לספר שלי 'חבורת מתושלח', אבל אז הוא בדיוק קיבל הצעה ממוזיאון ישראל לעשות סרט אנימציה לפי המגילות הגנוזות. אחרי שהוא התחיל לעבוד שם, התגלה אצלו הסרטן, אבל זה לא הפריע לו בעבודה. הסרטן כאילו חיכה עד שאורי יסיים את הסרט, אבל להשקה החגיגית בסינמטק הוא לא הספיק להגיע. זה היה אירוע של צחוק ודמע".
ובעצם, כל חייו של ויסלר הם שילוב של צחוק ודמע, כך שאולי הקסם שלו נובע מיכולתו למצוא בדמעות גם את הצחוק, ולהפך. כתוצאה מזה, גם בשאלות קיומיות המזמנות בדרך כלל תשובות רציניות, הוא מצליח למצוא פן קומי.
אפשר למצוא הומור בכל דבר?
"כן. אני חושב שגם אם הייתי עובר על בשרי את השואה, הייתי כותב עליה ספר מצחיק".
ומה פוצ'ו של הפלמ"ח היה חושב על ישראל של היום?
"אני לא אוהב את השאלה הזאת, כי מי חשב על זה אז? זו הייתה מלחמה של להיות או לחדול. וחוץ מזה, מה הבנות היו אומרות אם לא היינו נלחמים? בכל מקרה, אני חושב שגם בתנאים של היום יכול לצמוח פוצ'ו".
______________________________________________________
תאמינו או לא - גם הוא סופר. הקליקו על התמונה:
