מאז שאני זוכר את עצמי, אחד הדברים שאני הכי אוהב לעשות הוא לחקות אנשים. לא בקטע רע: זה פשוט בא לי באופן טבעי. כשהייתי ילד, חיקיתי את כל המורים והמורות בבית הספר, בצבא חיקיתי את המפקדים, בבית חיקיתי את אבא ואמא, ולמעשה, עד היום, כשהם מתקשרים, אני בדרך כלל מדבר איתם ב"קולם". גם גלי עטרי, מרגול, אביב גפן, קורין אלאל, מתי כספי, שימי תבורי, צביקה פיק - כולם חלק מהרפרטואר שלי. חלקם חיקויים מוצלחים יותר, חלקם פחות, אבל העיקר שאני נהנה.
אחד החיקויים האהובים עליי הוא של אמרגן רומני. לפעמים אני יכול לשכוח את עצמי בתוך הדמות ולדבר במבטא רומני במשך כמה שעות, מה שיכול להיות משעשע בהתחלה אבל אחר כך עלול לעצבן מאוד את כל הסובבים – אבל, שוב, העיקר שאני נהנה. ועכשיו, הרשו לי לשתף אתכם בסוד מקצועי: כשאני מחקה אמרגן רומני, אני בעצם מחקה את סרג'יו קונסטנצה מ"גבעת חלפון אינה עונה", הלא הוא ישראל פוליאקוב (פולי) - השחקן המוכשר מהגשש החיוור, שמחר (30.10) ימלאו עשר שנים למותו.
פולי היה אשף בחיקויים. כשמסתכלים על מערכונים של הגששים, אי אפשר שלא להתפעל מהאופן שבו הוא מדלג בטבעיות בין שלל דמויות - מהחולה במחלת העליזות, לרב הסוהר אהרון לאפה, דרך אדון קרקר ומר אברהם אדיבי ועד לשופט פנדלוביץ'. לכל דמות הוא הביא שלל ניואנסים ומחוות משלה. גם את הדמויות ההזויות והמגוחכות ביותר הוא מצליח להעביר בצורה משכנעת ואמינה, עד שלרגע אפשר לשכוח שמתחת לתחפושת מסתתר בעצם אותו פולי. באחד הראיונות איתו הוא סיפר שפעם הלך לקניות בשוק עם גברי; המוכר שאל את גברי איפה פולי, ובמשך דקות ארוכות סירב להאמין שפולי עומד ממש מולו. עד כדי כך הוא היה משכנע.
פולי היה איש עם שתי רגליים על הקרקע, שחקן עם כישרון ענק ובלי מניירות של כוכב. הוא התחיל את הקריירה ב-1958, כשהתגייס ללהקת הנח"ל, ואחרי השחרור מצה"ל הצטרף ללהקת התרנגולים המיתולוגית של נעמי פולני, שהייתה מורכבת מיוצאי להקות צבאיות:
בתרנגולים פגש את שייקה לוי ואת גברי בנאי, וב-1964, אחרי שהלהקה התפרקה, הוא חבר איתם למפיק האגדי אברהם דשא (פשנל), וכך הוקמה שלישיית הגשש החיוור - שלישיית הבידור הכי גדולה שקמה כאן. ביחד הם שלטו בתעשיית הבידור המקומי במשך כמעט ארבעה עשורים.
אם השבוע אנחנו עומדים לקראת המפץ הגדול בשוק הטלוויזיה, כשערוץ 2 מתפצל, ושלושת הערוצים המסחריים יתחרו מחדש על ליבנו - דמיינו לעצמכם שבשנות ה-70 וה-80 לא הייתה שום תחרות, ולשלושת הגששים היו יותר רייטינג והשפעה מאשר לשלושת הערוצים החדשים גם יחד - באמצעות עשרות תוכניות, מערכונים, סרטים, שירים ומטבעות לשון שהפכו לנכסי צאן ברזל. עם השנים נעשו הגששים שם נרדף לישראליות: הם נכנסו כל כך עמוק ללב הקונצנזוס, עד שכל אחד מאיתנו מגניב מדי פעם איזשהו ביטוי בגששית מדוברת: "העולם מצחיק אז צוחקים", "אתה הבנת את זה, ברוך?", "תכין לי איזה טורקי קטן" ועוד רבים וטובים.
גם אצלי בבית דיברו גששית. אני זוכר שכשהיינו חוזרים כל המשפחה באוטו מטיול בצפון, אבא היה מדליק את הרדיו ומקשיב למערכונים של הגשש. אני הייתי מנמנם במושב האחורי, והקריאות של פולי "הלו, זה רדיו?" יחד עם הקול העמוק של שייקה שמחרטט על הצ'ופצ'יק של הקומקום, היו משתרבבים לי לתוך החלום.
אז התחלתי עם סיפור על סרג'יו קוסטנזה ואסיים בסיפור על צמד רומנים מצחיקים שהם גם חברים טובים שלי - האחים המופלאים עוזי וחיים אסנר, תופעת זמר עברי. לפני כמה שנים הם הזמינו אותי להשתתף בערב מחווה לגשש החיוור יחד עם אבי דור ואורי בנאי (הבן של גברי), וככה גיליתי מחדש את כל השירים והמערכונים הנפלאים של הגששים. מאז אנחנו רצים עם המופע הזה בכל הארץ, וזה מדהים לראות עד כמה האהבה לגששים חוצה מגדרים וגילאים. לצד הקהל הוותיק, שזכה לראות את הגששים בפעולה בזמן אמת, מגיע קהל צעיר שיודע לדקלם מילה במילה מ"גבעת חלפון" ושר איתנו את כל השירים.
בסוף המופע אני שר את אחד השירים היפים של הגששים, "פנס בודד":
בחרתי לצרף כאן את הביצוע המרגש של שייקה וגברי מטקס האשכבה לפולי, כשביניהם ניצב מיקרופון ריק המסמל את מקומו: אחד מתוך שלושה, אבל ללא ספק יחיד ומיוחד במינו.
_______________________________________________________
הילדה הזו הייתה אחת הבמאיות הראשונות של פולי. הקליקו על התמונה:
