את הסיפור הראשון שלו כתב עידו גפן כשהיה בן 15 ולמד בכיתת מדעים בתיכון ברעננה. "הייתי מתוסכל", הוא מספר. "למדו שם חמש יחידות מתמטיקה ופיזיקה והוציאו אותנו לסיורים מדעיים. לא הבנתי מה אני עושה שם".
>> בואו לעמוד של Xnet בפייסבוק וקבלו את כל העדכונים והכתבות
עוד בערוץ אנשים:
- הילארי קלינטון חוגגת 70 ועוברת תקופה קשה
אחד הסיורים היה למצפה כוכבים בגבעתיים. בזמן שהושיבו את ילדי הכיתה להרצאה והסבירו להם מה קורה בשמיים, גפן התרכז בפרט קטן, קרוב, ארצי לגמרי. "שמתי לב למתג שחור גדול על הדלת, שעליו היה כתוב בגדול: 'לא לגעת', ומאוד-מאוד עניין אותי לדעת מה זה מפעיל. זה עניין אותי הרבה יותר מהסיור. לכל אורך הביקור הייתי עסוק בשאלה הזו. המרצה דיבר על היום ועל הלילה, על תנועת הכוכבים, ואני רק חשבתי לעצמי, אולי הוא עובד עלינו? אולי הסיבה האמיתית להבדלים בין יום ללילה היא שיש מישהו שלוחץ על המתג הזה ומפעיל הכל?"
אותה מחשבה ליוותה אותו גם כשחזר הביתה, וגם כמה ימים אחר כך. הרעיון פשוט לא הניח לו. "חיפשתי פלטפורמה שתאפשר לי להמשיך להחזיק ברעיון הזה, והפתרון שמצאתי היה כתיבה. יצא לי מזה סיפור על מישהו שמוצא בבית שלו מתג שמדליק ומכבה את השמש, ובאמצעותו הוא מנסה להלהיב בחורה מהתיכון". כך נוצר הסיפור הראשון של גפן (25), שאותו הוא פרסם באתר במה חדשה. "זה היה קצת מוזר, כי זה הרגיש לי נורא יומרני להגיד שאני כותב סיפור, אבל ככה נוצר לי מדד: החלטתי שאם רעיון מחזיק אצלי שני לילות או שלושה, הוא ייכתב. בכלל, הרבה מהסיפורים שלי מתחילים בנקודה שבה התחילה המחשבה ההיא על המתג; נקודה שבה אני שואל את השאלה, מה היה אם".
באיזשהו שלב הוא התחיל לשאול את השאלה, מה היה אם הייתי סופר. בשבועות האחרונים יש לו תשובה: ספר ראשון שלו, "חוף הים של ירושלים", ראה אור באוגוסט וזכה להצלחה מפתיעה.
מתי כבר תכתוב ספר?
בכתיבה מקצועית החל גפן כשהתגייס לצה"ל ושירת בשבועון "במחנה" ככתב וכעורך. השירות הפך את המילים הכתובות לחלק בלתי נפרד משגרת יומו, אבל הוא תמיד חשב שאת הספר שלו יכתוב לא לפני גיל 30. "היה לי ברור שלפני כן אעשה תואר ראשון, אסתדר על עבודה ואבסס את המעמד שלי", הוא אומר. "חשבתי שרק אז אתפנה לעבוד על ספר". למזלו, כשהשתחרר מצה"ל והתלבט מה הלאה, ישב מולו חבר שהתעקש לברר מה הוא באמת רוצה לעשות. "התפיסה שלי הייתה שספר זה משהו שעושים בגיל יותר מבוגר, אבל החבר הזה אמר שעכשיו זה בדיוק הזמן – אני עוד גר אצל ההורים, בלי מחויבויות כלכליות, וזה זמן טוב לנסות. מקסימום לא ילך. זאת הייתה הפעם הראשונה שיצא לי לדבר על ספר כעל יעד אמיתי. אמרתי, יאללה, אני הולך על זה".
כדי לאפשר לעצמו להתפנות לכתיבה, נשאר לגור בבית הוריו ברעננה והחל לעבוד בחנות ספרים שכונתית. "פיניתי לעצמי שלושה חצאי יום בשבוע לכתיבה, אבל לא ממש הצלחתי לעמוד בזה. אם זה היה לפני העבודה, לא הייתי קם, ואם אחרי, לא היה לי מספיק כוח. לא הצלחתי לסיים סיפורים, והרגשתי שהזמן מבוזבז. בכלל, היה לי קשה להגיד שאני עובד על ספר. הרגשתי שאין לי שום בסיס, וגם שאף אחד לא באמת מצפה לזה ממני".
רגע לפני שנשבר, שלח את אחד מסיפוריו לתחרות סיפורים של הוצאת כנרת, זכה במקום השני והשתלב בקובץ סיפורים קצרים שבו השתתפו, בין השאר, אשכול נבו ואתגר קרת. שם פרסם גפן לראשונה את הסיפור "חוף הים של ירושלים", שעל שמו נקרא ספרו הראשון. "היה לי הרבה מזל", הוא מודה. "אם הסיפור לא היה מצליח בתחרות, כנראה שהספר עדיין לא היה יוצא".
מי שנתנו לו את הדחיפה היו העורכות נועה מנהיים ועלמה כהן-ורדי, שבמשך שנתיים התכתבו איתו ושאלו שוב ושוב: "מתי כבר תכתוב ספר?". זה עבד. "ראיתי בזה הזמנה אמיתית לכתיבת ספר", נזכר גפן. "זה נתן לי המון דרייב, וככה הצלחתי לכתוב במשך כמעט שנה. נכנסתי לשגרה של כתיבה בסשנים של שלוש שעות כל פעם. כשכתב היד היה גמור, שלחתי אותו להוצאה, ואמרו לי שהולכים על זה".
צפו בו זוכה בתחרות הסיפורים:
פתאום זה פשוט נגמר
"חוף הים של ירושלים", שכולל מבחר מסיפוריו הקצרים של גפן, נכנס לרשימת רבי המכר של אחת הרשתות הגדולות ושהה בה חודש וחצי. בהוצאת הספרים הופתעו; גם גפן לא ידע איך לאכול את זה. "אני לא יודע למה הספר מצליח", הוא אומר. "אני שואל את עצמי מה היה שם".
יתכן שהתשובה לשאלתו טמונה בגבול בין מציאות לדמיון שעליו צועדים בזהירות סיפוריו. גפן כותב על מקום שבו מייצרים חלומות; על יחידה לוחמת מיוחדת לזקנים; על צעיר שיוצא לטיול אחרי צבא ברחבי הגלקסיה. עם זאת, לצד הדמיון ניתן למצוא חיבורים לחייו של הסופר הצעיר. "סיפור מהספר, על מוצב נטוש בשם נפטון, מבוסס על משימת השטח הראשונה שהייתה לי בקורס כתבים בצבא. הגעתי לבד לבסיס של צנחנים, ושם סיפרו לי על הזובור שעושים לחיילים". חוויות משנת השירות שעבר בשכונת שפירא בתל אביב הזדקקו לסיפור אחר, על ילד שחי בתחנה המרכזית. בכלל, אומר גפן, הסיפורים שלו נוצרים על בסיס דברים שחווה כמה שנים קודם לכן. "יש אצלי תהליך הבשלה של רעיון, שלוקח שנה-שנתיים. כנראה שהספר הבא שלי יהיה על תקופת האוניברסיטה. זה מקום שעדיין לא חשבתי עליו לסיפור".
בשבוע הבא יחזור גפן לקמפוס ברמת אביב ויתחיל שנת לימודים שנייה בתוכנית מצטיינים בינתחומית, שבה מאפשרים לו ללמוד כל מה שהוא רוצה. "כשהתלבטתי מה ללמוד, ניסיתי לראות מה סופרים לומדים, וככה השתכנעתי", הוא מספר. "זה מצחיק: הסיפורים שלי גורמים לי לקחת כל מיני קורסים באוניברסיטה. דרכם עולות בי שאלות, ואז אני הולך לחקור אותן".
הוא עדיין גר עם ההורים ברעננה, אף שיש לו זוגיות עם העיתונאית נריה קראוס. השבועות האחרונים לא עוברים עליו בקלות, למרות ההצלחה. "לפני שהספר התפרסם, אמרו לי שתבוא תקופה מבאסת אחרי שהוא ייצא. חשבתי שעובדים עליי, אבל באמת, יש משהו בחוויית ה'אחרי' שהיא לא פשוטה. נגמר תהליך מאוד משמעותי. ספר הוא כמו דמות שהשקעתי בה שנים מהחיים, ונעלמת: פתאום זה פשוט נגמר. אולי זה כמו החוויה שעוברים זמרים אחרי הופעה: רגע אחד אתה מול המוני אנשים, ואחרי שזה נגמר אתה פתאום נשאר לבד".
_______________________________________________________
גם הוא סופר. באמת. הקליקו על התמונה:
